ידועה השאלה שנשלחה לפני הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע, ע"י תלמידי ישיבת נובהרדוק – שכמה מהתלמידים נתפסו והוגלו לסיביר הרחוקה, ומלבד הגלות בגוף היה בזה גלות נוראה לנשמה, מה גם שלא ניתן רשות להכניס אליהם שום אחד מספרי קודש רק דברי מאכל, ובאה השאלה האם מותר לעטוף את האוכל הנשלח אליהם עם דפי גמרא וכך יהא להם במה ללמוד, ענה החפץ חיים, בוודאי מותר הדבר, כי אין הכוונה לזלזל בדפי הגמרא, אדרבה, כל זה לא נעשה אלא מתוך חשיבותם ולגודל נחיצותם עבור הכלואים.
שוב נשאל החפץ חיים, האם עדיף לעטוף האוכל בדפי גמרא קרועה העומדת כבר ממילא ל'גניזה' או לאו דווקא, ענה החפץ חיים, דווקא לא… יעטפו את האוכל דייקא בדפי גמרא חדשים, כי הישנים קדושה נפלאה וגדולה יש בהם, כי בכל פעם שהאדם לומד בגמרא מיתוספת הקדושה בספר… לכן עדיף, לקחת ספר חדש שעדיין לא רבתה כל כך קדושתו. לדידן ייאמר, אם הספר ה'דומם' – תתגדל קדושתו ע"י העסק בו, ק"ו כמה מן הקדושה ניתוסף להאדם עצמו העוסק בתורה וביראה.
בימי קדם, בימי מגורי הגאון רבי יחזקאל אברהמסקי זצ"ל ברוסיה, נתפס פעם והושיבוהו בבית האסורים, בהיותו שם כתב את ספרו על תוספתא (חזון יחזקאל) והיה הדבר הפלא ופלא, כי ספרים לא היו לו שם, רק כתב הכל מכח הזכרון, ולא עוד אלא שגם נייר לכתיבה לא היה לו, מה עשה, כל האסירים קבלו פיסות נייר קטנות כדי 'לגלגל' טאבאק ולהכין לעצמם סיגריות, והגר"י מכר את מאכלו המועט שקיבל לאסירים אחרים תמורת ניירות הללו, ועליהם כתב את חידושיו. בצאתו מבית האסורים רצה להדפיס את הכתבים, אבל חשש להדפיסם ברוסיה, וחיפש דרך להבריח הכתבים מחוץ לגבולות, ויהי היום, באה אליו אשה אחת מבנות ישראל (אחיינית של הגאון רבי ברוך בער זצ"ל), וביקשה ממנו ברכה על הברחת הגבול, הגר"י הבין שאין לה שאלה האם להבריח את הגבול, אלא החלטה, והיא רק באה לבקש ברכה, בירכה הגר"י וביקש ממנה שתוציא עמה את הכתבים, ואכן לאחר כמה שבועות נודע שב"ה הצליחה לברוח עם הכתבים.
אחרי עשרות שנים, כאשר הגר"י כבר שכן בלונדון הבירה בטרם עלותו לארץ הקודש, נכנסה אליו אשה אחת, ואמרה שהיא היתה האשה שהצילה את הכתבים, וסיפרה את השתלשלות הענינים, כיצד ברחה. התאספנו כשלושים איש יחדיו, כמובן ששכרנו מדריך 'מבריח' המכיר את כל הדרכים, בטרם צאתנו לדרך תפרתי את כתבי היד לתוככי השרוולים. והנה, כשהתקרבנו לגבול החל המדריך לצעוק – כולם לברוח, כי הבחין מרחוק שחיילים מתקרבים עם כלבים המריחים… בסביבת אותו מקום היו הרבה קופות תבן, וכולם הסתתרו בתוכם, והנה היא שומעת שאחד הכלבים מתקרב אליה, וכבר חשבה שהיא צריכה לזעוק שמע ישראל, אבל לפליאתה אין הכלב נובח, לאידך בשאר הערימות הרגישו הכלבים ונבחו נוראות, ואכן לדאבון לב, את כולם הרגו ורק היא היחידה שנשארה בחיים, משם ברחה ומצאה עצמה בווילנא, נכנסה לרבי חיים עוזר וסיפרה סיפורה, אמר לה רבי חיים עוזר, מה אינכם מבינים, הכלבים למודים להריח אנשים אבל אינם מריחים 'תורה' – את התורה לא הריחו, ובזכות כתבי היד ניצלת (ספר מה אהבתי תורתך).
והנה כאשר נתבונן, יש כאן פליאה עצומה, כי הגם שהכלבים אינם מריחים תורה, אבל הרי היא היתה מורכבת מבשר ודם כשאר משתתפי המסע, מדוע לא הריח הכלבים את בשרה… אלא, בעל כרחך תאמר, שהכתבים שנכתבו במסירות נפש עצומה בבית האסורים קידשו את בשרה להיות 'בשר קודש' – והיינו, בשר שאין הכלבים יכולים להריח אותו… אמור מעתה, כמה מתקדש העוסק בעצמו בתורה, עד שבשרו נעשה בשר אחר… וכל הכלבים ודומיהם, אין להם כל שליטה עליו כלל וכלל, התורה מגינה ומצלא עליו מכל חץ, מכל כלבין דחציפין, היא נותנת חיים לעושיה.
(באר הפרשה)