"לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'" (במדבר ו', ב')
אמרו חז"ל (סוטה ב ע"א) "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". ועוד אמרו (שבת יג ע"א): "לך לך אמרינן נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב"
לכאורה מדובר בהוראה תמוהה. אם אנחנו רואים מישהו שמקלקל את מעשיו, עלינו לזרוק אותו מהיער, למה שנזיר את עצמנו מן היין בגלל שהוא מתנהג שלא כשורה???
אמר על כך מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הובאו דבריו בספר "דברי אגדה"): "את החושך לא מגרשים עם מקלות – מדליקים נר והוא מגורש מאליו!"
כשיש חושך של עוונות צריך להאיר את העולם. רק כשהעולם יתמלא באור התורה – החושך החיצוני יחדל מלהשפיע עלינו!
בזמנינו, כשאנו נמצאים בגלות הדעת ושומרי הגחלת הם מיעוט לעומת הרוב שמעשיו מקולקלים, החובה המוטלת עלינו להאיר את עולמנו באורה של תורה היא כפולה ומכופלת, גם כדי להשפיע עליהם, וגם כדי שאני לא נידבק בקלקלתם ח"ו.
מוסיף מרן הגרי"ש: חז"ל (יומא סט ע"ב) מתארים לנו את עבודתם של אנשי כנסת הגדולה לבטל את יצר עבודה זרה, ומספרים שכשאנשי כנסת הגדולה רואים את החורבן הגדול שהשאיר אחריו אותו יצר נורא של עבודה זרה, הם זועקים לקב"ה "לא מדובשו ולא מעוקצו", אנחנו לא רוצים את הניסיונות הללו ולא את השכר שנקבל אם נצליח לעמוד בהם.
נפל פתק משמים והיה כתוב בו: "אמת!"
אומר מרן הגרי"ש, משמעות הפתק היא – תעסוק באמת! אל תגרש את היצר במקלות, יש לך תורת אמת תתחזק באמת של התורה וממילא תבטל מעליך את יצר העבודה זרה.
תזיר "עצמך" מן היין!
אחר דברי אמת אלו מקבלים אנו ממדים אחרים לגדרים הנדרשים מאתנו.
נחזור לדברי חז"ל "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". והשאלה זועקת: יותר מתאים היה שיקבל על עצמו ללכת ברחוב בעיניים עצומות! מה פתאום להזיר עצמו מן היין, מה לזה וליין?
אמנם, יש הרואה את החוטאים בקלקולם, ומבין היטב שאין מגרשים חושך במקלות, אבל הוא נוטל על עצמו את מלאכת קירוב החוטאים כדי להשיבם בתשובה. ברור שזו חלק מהערבות ההדדית שלנו כיהודים, קירוב רחוקים הוא אחד הדברים שמגלים ביותר את רגישותנו לגלות השכינה, ובדור כה חלש בודאי שהוא חלק מחובתנו היהודית.
אמנם גם על זה נאמר לנו: "יזיר עצמו מן היין". יין הוא דבר נפלא – "ויין ישמח לבב אנוש", קודש הילולים, אין אומרים שירה אלא על היין, אבל היין גם מהוה סמל לבריחה מהמציאות. השתיין מוצא את פורקנו בטיפה המרה כדי להשכיח ממנו את המציאות בה הוא חי.
אומרת לנו התורה הקדושה: הדבר הראשון שעליך לעשות כשהנך מזהה קלקול שבא להשפיע ולבלוע אותך חי הוא: 'תזיר עצמך מן היין' – אל תברח מהמציאות, תתמודד עמה!
אם הדבר היחיד שמעניין אותך כששמעת על הקלקולים הללו, הוא לסגור את הגמרא ולצאת לתקן את העולם, הרי ברחת מחובתך ומעצמך. ההתמקדות שלך בזולת מגלה כי אתה לא בפרשה, אליך הדבר אינו שייך, כל דאגתך היא לרוחניות של הזולת!… וזה הגרוע ביותר.
סיפר רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל: פעם בשבתו לאחר השיעור בבית הכנסת "ירחי כלה" נכנס רבי שלמה נח קרול זצ"ל וסיפר לו שכשהגיעו לארץ העולים מארצות המזרח, ילדי העולים העסיקו את ראשם של בני התורה. הוצאתם לשמד היתה נוראה, והכל דאגו לשלומם.
נכנסנו לרבי חיים שמואלביץ זצ"ל, והוא כהרגלו ישב שקוע בעומקה של סוגיה. התחלנו לספר לו על התלאות שעוברים העולים, ועל הנסיונות הנוראים שמעמידים אותם, ועיני הגר"ח החלו זולגות דמעות. ככל שהוספנו לספר החלו לזרום נחלים של דמעות…
רבי חיים יושב, שותק ובוכה… ואנו שאלנו: "ראש הישיבה, מה יהיה?"
ומרן הגר"ח ממשיך בבכיו ואומר: "הצלחתם להוציא ממני נהרות של דמעות… ואני עוד אמשיך לבכות, אבל מהגמרא איני נפרד! אני נשאר ללמוד!"
רבי חיים שמע על ה'סוטה בקלקולה', והעביר את המסר הברור: 'אני מהגמרא לא זז'. האור הזה – הוא שיכריע את החושך בעולם. אינני בורח מחובתי. זו החובה שלי, וממנה ייוושע העולם!
יזיר עצמו מן היין… לא לברוח, כי הבריחה – היא היא ה"נפק כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים…" את זה בדיוק מבקש היצר: תדאג לכל העולם, העיקר אל תטפל בעצמך!
עליך להזיר עצמך מן היין, לדאוג שאתה תגדל ותתעלה, וממילא יתוקן העולם כולו.
מי הם שגרמו את תופעת התשובה בקיבוצי השמאל
בתקופת קום המדינה, קיבוצי השמאל היו הסמל לניתוק המוחלט מכל מה שריח יהדות עולה ממנו. באותם ימים אפלים בהם היה נראה שלהחדיר אידשקייט בארץ בכלל, הוא דבר קשה מנשוא, שומרי הדת היו מתי מעט, שבקיבוצים יהיה מישהו שיעז להניח מזוזה על פתח ביתו לא היה סיכוי, ואז הכריז הרב מפוניבז' "בקיבוץ עין שמר עוד יקום בית כנסת" אותו קיבוץ היה ידוע לשמצה, כאחד הקיבוצים הכי אנטי דתיים, כיום יש שם גם בית כנסת וגם כולל ערב שבו מגיעים ללמוד מטעם ארגון 'אילת השחר'.
איפה היתה התפנית?
קודם מכת בכורות עם ישראל מצווה לשחוט קרבן פסח, ובין הפסוקים נאמר (שמות יב): "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:"
"ויקד העם. על בשורת הגאולה, וביאת הארץ, ובשורת הבנים שיהיו להם" (רש"י)
כל הרואה דברי רש"י עומד בתמיהה גדולה, הלא פסוק זה של "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" זה הרי שאלת הבן הרשע, על בנים אלו העם קד והשתחווה, ועוד קידה והשתחוויה השוות ערך לבשורת הגאולה משעבוד מצרים ועל בשורת קבלת ארץ זבת חלב ודבש?
הגאון רבי יצחק זילברשטין שליט"א מביא מחותנו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ששאלה זו "מה העבודה הזאת לכם" ישאל הבן הרשע אתכם, אבל אל דאגה, בנו של הבן הרשע ישאל את אביו שפרק עולו והתריס כלפי הדת, והוא ישאל אותו "מה העבודה הזאת לכם?" באיזה עבודה החלפת את העבודה האלוקית הנפלאה שניתנה לנו בהר סיני.
בכל יהודי זרוע בפנים מה שחרשו וזרעו אבותינו אבות העולם במסירות נפשם למען שמו יתברך, ואף יהודי אינו מתחמק מאותו חריש עמוק, יעבור דור ואולי ארבע דורות, אבל די ליהודי להיפגש גם אחרי דורות של ניתוק עם האמת האלוקית והוא יפרוק את כל מצה שעבדו עליו בעיניים וירוץ ישר אל ידיו של הקב"ה.
ידידי הרב דוד ברוורמן שליט"א בספרו "היא שחתי" (בשלח, 'לקפוץ למים') מספר על מפגש בוגרי סמינר ערכים בו סיפר הרב נח הרץ את סיפורו האישי על השבי בכלא הסורי הנורא, ועל דרכו לעולם התשובה, אחד המשתתפים ביקש שישתף את הקהל בקשייו בתהליך השיבה אל המקורות, ר' נח הגביה את כיפתו הגדולה ושאל את הנוכחים 'מישהו מכם משער כמה שוקלת כיפה זו?' והקהל ענה 'גרמים בודדים' דעו לכם, שבשבילי היא שקלה עשרים טונות!
כאשר גיליתי את האמת האחת והיחידה, התייסרתי ביסורי נפש, כיצד עושים את השינוי הגדול הזה בחיים? איך יגיבו אשתי והילדים? כיצד תגיב המשפחה מסביב, ועל הכל אני הלא שייך לקבוצת האליטות, הטייסים המובחרים שבטייסי חיל האויר, כיצד הם יגיבו לי, אבל החלטתי שקופצים למים העמוקים, הופעתי מיד עם כיפה גדולה על ראשי והצהרתי 'אני חוזר בתשובה' הכיפה הזאת מול כל הסובב שקלה עשרות טונות.
ע. תושבת קיבוץ שמאלני בצפון, האזינה סיפורו של הרב הרץ והפנימה, היא התקשרה לרב ברוורמן וספרה שבאותם רגעים החליטה שהיא גם הולכת לעשות את הצעד הזה, למחרת היא נסעה לישוב רכסים רכשה שם ביגוד יהודי הולם, ועם הביגוד זה נכנסה לחדר האוכל בקיבוץ לשבת בפינתה ולאכול את האוכל שהביאה עמה.
שעת ארוחת צהרים חדר האוכל הקיבוצי מלא במאות אנשים, וכל מאות העיניים הופנו אליה, הצלחות עמדו מלאות בחוסר התעניינות, השתרר שקט מוחלט בחדר האוכל וכל העיניים נישאו אל המוזרה הזאת…
הפסיכולוגית של הקיבוץ ניגשה אליה ושאלה, קרה משהו? הכל בסדר? אני יכולה לעזור לך במצוקה שלך? והיא הבהירה שהכל יותר מבסדר היא בריאה בגופה ובנפשה, יותר בריאה מאיי פעם ולכן החליטה לחזור בתשובה!
בתקופה הראשונה כולם עוד התעניינו ועקבו אחריה בעיניהם, חלקם ברחמנות וחלקם בזעם, אבל מהר מאוד החלו להתקיים חוגי בית ליהדות בביתה לבקשת זוגות נוספים בקיבוץ שבקשו ללמוד בקרוב על היהדות, קבוצת משפחות עזבו לאחר כמה שדים את הקיבוץ ועברו לישוב שומר תורה ומצוות.
אנחנו שואלים איך מגרשים חושך, לא במקלות, גם לא בלסגור את הגמרא וללכת להתווכח עם פורקי העול, לשבת וללמוד, ללכת בצניעות, להראות דוגמה לחיי תורה, הנפש היהודית האומללה השבויה בתוך עולם של בלוף תימשך אל האור הרבה יותר מהפרפרים הנמשכים אל האור.
לע"נ ר' נתן ב"ר יחיאל מאיר, ורבקה ב"ר יהודה