חשוב להשתדל לבחון את ענייניו של הילד מנקודת-המבט שלו. לא לבטל את מה שחשוב בעיניו ולא לזלזל במה שמעניין אותו. חלילה לומר לו שהוא עסוק בשטויות או שדעתו בטלה ומבוטלת. הערך שילד נותן לדברים שבעולמו שווים לערך שנותן מבוגר לענייניהם של מבוגרים. אם זורקים לפח איזה דבר שהילד התעסק אתו, יש לעשות זאת שלא בפניו.
רבי משה עמד בתוקף על כך שהענשת ילד על ידי לקיחת צעצוע או הריסת יצירה שלו, איננו מעשה נכון. הנזק הנפשי ארוך-הטווח, טען, עולה על התועלת-לרגע. בשיחה פרטית עם מחנך אמר בנחרצות, תוך-כדי שהוא הולם על השולחן: "נטילת צעצוע מילד, דומה להחרמת אלף דולר מאדם מבוגר! לא פחות מכך!"
חשוב מאד להתייחס אל כל שאלה שהוא מעלה. כאשר הילד מקבל יחס חשוב, הדבר פותח אותו להתייחס גם אלינו.
לעתים ראוי להתייעץ עם ילד ולשתף אותו, שירגיש שותף בענייני הבית [אין בדבר פחיתות. הלא הקב״ה התייעץ עם המלאכים בבריאת האדם]. יחס שכזה ייטע בו גם אחריות לנעשה סביבו.
מאד יש להיזהר שילד לא ירגיש שלאחרים יש ולו אין. הילד אינו מבטא תמיד מה שכואב לו, ולפעמים נשארת לו ההרגשה בלב עד גיל שש-עשרה ואז הוא מתפרץ. צריכים לחפש דרכים שהילד לא ירגיש פחות מילדים אחרים. להרשות לו מדי פעם דברים כשרים. וראינו בעינינו הרבה אנשים חשובים מטיילים בגן החיות עם הילדים שלהם.
סעודת שבת מקור לנעימות בבית
רבי משה היה מעורר הרבה על יום השבת, ובפרט שולחן שבת קודש, שניתן להשכיל להשתמש בו כמשאב חינוכי אדיר. הוא היה חוזר ואומר: "שולחן השבת הוא לא מחלקת החינוך, אלא מחלקת נועם". המפגש המשפחתי הזה סביב שולחן השבת לא אמור להיות הזדמנות להטפת מוסר והשמעת ביקורת. גם אם הילד שם רגליים על השולחן או הופך את הצלחת, יש להתעלם. צריך בשביל זה הרבה סבלנות ואורך רוח, אבל התועלת עצומה.
והביא על זה סעד מ'תנא דבי אליהו' (תדא"ר פ"א): "'ימים יוצרו ולא אחד בהם' – זה יום השבת לישראל. כיצד? אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי, נתרצה עם בניו ועם בני בית״. ה'שלום' של שבת קודש הוא קודם כל בבית. בפירוש ״טובי חיים״ על אותו מדרש כותב: ״בשבת יזהר ביותר שלא להראות שום הקפדה ועצבות חס ושלום, רק יהיה מעביר על מידותיו. ממילא יזכה למחילת עוונות ועל ידי זה יזכה לאור השבת״.
ההתרצות והניחותא של שבת אמורים להקרין גם על כל בני הבית. אסור ששולחן השבת ישמש ליצירת מרות וסמכות. להיפך: ״נתרצה עם בניו ובני ביתו״. צריכה להיות תחושה של נעימות ושמחה, ולא לחץ. שהילדים יצפו לבוא השבת.
וכדי להיות רגועים בשבת קודש, כדאי מאד שהילדים ינוחו מעט לפני. גם האב צריך לשמור את עצמו רענן כדי להפעיל ולהנהיג את השולחן באופן הרצוי. רצוי לוותר על 'משמר' בערב הקודם כדי להיות מסוגל להקדיש לילדים. גם רצוי שיכין מראש נושא בעל תוכן מעניין או סיפור שיוכל לרתק איתו את הילדים בשעת הסעודה.
יש לכבד את השולחן ואת הישיבה סביבו, ושגם הילדים הקטנים יסבו לסעודה עם בגדי שבת ולא עם בגדי שינה וכדומה. זה המבדיל בין 'ארוחת ערב' לסעודת שבת קודש.
יש להישמר מלהעניש ילד שאינו מבין את ערך השבת ואינו מתנהג כיאות. הוא עשוי לזהות את העונש עם המושג 'שבת' ולמאוס חלילה ביום הקדוש הזה. יש להסביר לו בנועם ורצון את ערך השבת. רצוי לעשות זאת בימי החול דווקא, לא בשבת בעת שמתרחש עימות.
״ואם ילד מניח רגליים על השולחן?״ שאל מישהו את רבי משה. – ״אל תראה את זה בכלל״ השיבו. "סעודות שבת זה לא זמן לחינוך ילדים, אלא זמן לחוויה. תדחה את התוכחה לאחרי שבת. השמחה והנעימות של שולחן שבת מלווה את הילד לאורך כל החיים".
('לדמותו של מחנך' – הרב בנימין גינזבורג)