'ויגדל הנער ויברכהו ה" – הפטרת פרשת נשא
בריש מסכת שבת מקשו בגמרא למה רק כאן, במסכת שבת, שנו בפירוש את האבות ואת התולדות, ובמקומות אחרים בש“ס נכתבו רק האבות בלי התולדות, ותירצו 'הכא דעיקר שבת הוא, תני אבות ותני תולדות, התם דלאו עיקר שבת הוא, אבות תני תולדות לא תני'.
וראיתי ביאור נפלא בזה מהרב מביקסאד זצוק“ל, דהנה פעמים רואים אבות העוסקים תדיר בתורה ואף בניהם עושים כמוהם, אך לעתים רואים שהאבות אמנם לומדים אך בניהם כבר לא, וזה נרמז בשאלת הגמרא מאי שנא הכא דתני אבות ותני תולדות – היינו שגם האבות וגם הבנים – התולדות ’תני‘, היינו עוסקים בתורה, ומדוע לפעמים רק האבות תני אבל התולדות לא.
והתירוץ ’הכא דעיקר שבת הוא‘, כאן בבית זה השקיעו ועשו עיקר מיום השבת, ניצלו את הזמן לחינוך הבנים, עוד כשהיו הילדים רכים כבר החדירו בהם אהבת תורה ומידות טובות, ממילא ’תני אבות ותני תולדות‘ היינו גם האבות וגם הבנים שניהם בגדר של ’תני‘, דתרווייהו עוסקים ומקושרים לתורה.
אבל ’התם דלאו עיקר שבת הוא' שלא עשו עסק מחינוך הבנים בשבת כנ“ל, לכן ’אבות תני‘, האבות אמנם עוסקים בתורה, אבל ח“ו 'תולדות לא תני‘ הבנים אינם ממשיכים כהאבות בלימוד התורה.
בסעודות שבת קודש, כשהילד עוד צעיר ורך, כשהוא נמצא עדיין בחיק וברשות הוריו אז זהו הזמן הטוב והמעולה ביותר להשקיע בו, ’ווען מהאט די קינדער אין די הענט – דעמאלטס איז דער וויכטיגסטער זמן צו זיך אפ געבן מיט דער קינד‘, (כשיש את הילדים בידיים, זהו הזמן החשוב ביותר להשקיע בהם). זה הזמן המוכשר להכניס ולהשריש בו אהבת תורה, יראת שמים, אהבת תיקון המידות.
ואמרתי לפרש בזה הפסוק ’בבנינו ובבנותינו נלך וגו‘ כי חג ה‘ לנו‘, מאחר שיום טוב הוא לנו אם כן עלינו לקחת עמנו את הבנים הרכים, ’ס‘איז יעצט יום טוב – יום טוב דארפן מיר האבן מיט אונז די קינדער, (עכשיו הוא חג, אם כן כעת אנו צריכים את הילדים עמנו), ביום כזה צריכים אנו את הילדים יחד עמנו, איננו יכולים להשאירם כאן, כי שבתות וימים טובים הם הזמן להשקיע בחינוך הילדים, זהו הזמן לעמול עם הצאצאים ולהשריש בהם אהבת תורה ומצוות.
והנה דבר ידוע בפי כל המחנכים, האדם מטבעו אינו אוהב לשמוע מוסר ותוכחה על מעשיו, מהי העצה לזה, והרי צריכים לחנך את הילדים, ובכן התשובה היא שלא צריך לחכות שיגדלו ואז להוכיחם ולייסרם על מעשיהם, אלא להקדים ולנטוע בהם יראת שמים מקטנותם, על ידי השמעת סיפורים ועובדות בשבחן של מידות טובות, או לחילופין בגנות פיתויי העוה“ז והניסיונות, שעל ידם הבן מעצמו מבין את הדרך אשר ילך בה.
וכבר כתב השל“ה הק‘ (שער האותיות ד, דרך ארץ יט) שאב הרואה דבר מגונה אצל אדם, יתעבנו מאד באוזני בנו ויפליג בגנותו, ואם ישמע דבר משובח שעשו אחרים, ישבחנו באוזני בנו ויאמר כמה נאה דבר זה שעשה פלוני, ויפליג בשבחו כדי שיתאווה הבן לעשות כן עכ“ד.
וזהו העניין בסיפור עובדות וסיפורי צדיקים באוזני הילדים, לספר על גדולי ישראל, להבליט בפניהם את החשיבות של מי שזכה לעשות דברים טובים, או את הגנאי של מי שח“ו עשה שלא כהוגן. ואמנם זהו דבר שיש להתכונן לו מראש, אב בישראל אי אפשר שייכנס לשבת בלי שיכין לעצמו כמה סיפורים ועובדות עם מוסר השכל לספר בשעת הסעודה לבניו, יש היום הרבה ספרים המקלים את ההכנה, ספרי מוסר וסיפורים בענייני מידות ויראת שמים על סדר פרשת השבוע, ועל האב שומה לספר הדברים בהתפעלות, עם ’ברען‘, כמו שכתוב בשל“ה הק‘, שהבן יראה את אביו ואמו משוחחים בהתפעלות והתלהבות על ענייני רוחניות ומעשים טובים.
והן אמת שהדבר מצריך הכנה ומחשבה כמה ימים לפני השבת, כבר במהלך ימות השבוע, ובפרט אם מזהה האב אצל בנו איזה פגם או מידה הצריכה תיקון, אז עליו לחפש סיפורים העוסקים במידה זו, ותוך כדי שהוא מספר המעשה יגנה מידה זו בתוקף – ’שטארק מגנה זיין‘, וכך בתוך הסיפור, בגוף שלישי ובעקיפין, ישמע הילד כמה מגונה מידה זו וכמה מעולה המידה שכנגדה.
ולפעמים אפשר לדבר עם אברכים, עם חברים, לשאול ולחפש ’מה אתה מצאת בעניין זה‘, שיהיה עסק בין האבות של ’הכנה לשבת‘, וכאשר יש השקעה קוצרים את הפירות.
גיליון 'אהל מועד' – לעלוב