הלא אתה היית בחבורת הילדים שביזו אותי בחדר, דע לך שהעולם אינו הפקר, מעולם לא מחלתי לך, איני מוחל לך בשום אופן, אבל אם אתה רוצה תיקון.. אם תעשה לי הדבר הזה אמחל לך על מה שפגעת בי!

סיפור הרה"ח רבי שמואל יעקאב שליט"א:

סיפר לי ידידי הרה"ח ר' דוד באש הי"ו מעשה פלא ששמיים וארץ נשקו יחד זה לזה, וכך הוה עובדא, אך ניתן רקע לפני שנתחיל את הסיפור.

ר' דוד היה גר בילדותו בקוממיות כאשר אבותיו רבי לוי באש היו ממייסדי קוממיות, אולם למד בילדותו בבאר שבע, כיון שהרב מבאר שבע רצה להקים ישיבה לכמה בחורים על טהרת הקודש, ושניהם היו ידידים מתלמידי גאון ישראל מסעהליש ז"ל, ואחרי המלחמה היה הרב מבאר שבע דיין במארגערעטן, ושאל את ר' לוי באש-קוממיות אם הוא יוכל לשלוח את בנו ללמוד שם בבאר שבע, ובאמת בגיל י"ב עבר ללמוד שם למשך שנה אחת.

היה זה בערך בשנת תש"כ, והארץ היתה מלאה מניצולי מלחמת העולם השניה, שעברו בגופם את המלחמה הארורה ושתו את כוס התרעלה עד תומה. אחד מהם היה ר' עוזר קליין ז"ל, אשר גם הוא גר בבאר שבע, ולפני המלחמה היתה לו לר' עוזר משפחה עם ששה ילדים, אך כולם עלו על מוקדה בלהבת אש על קידוש השם והוא נשאר לבדו מכל משפחתו. לאחר המלחמה עלה לארץ הקודש והתגורר בגפו בבאר שבע בבית שרכש בשארית כספו.

הרב של באר שבע רבי אליעזר קליין זצ"ל, פעל גדולות ונצורות. אחר המלחמה בהתחלה הוא היה רב בכפר גדעון, ואח"כ הוא עבר לבאר שבע, שם היו כמה חסידי סאטמאר יראי שמים, והיה שם ר' שמואל יהודה פריעדמאן ור' אברהם אליעזר הירש ז"ל ועוד, וכאב להם שאין שם מוסדות באידיש ליראי השם, כמו שחונכו כל השנים, כי היה שם רק מוסדות של החינוך העצמאי, והם ביקשו מהרב של באר שבע שיגיע שם ויקים מוסדות כשרים על טהרת הקודש.

הרב מבאר שבע הגיע לשם והוא פעל להקים מוסדות, אבל לא היה לו שם שום דבר, לא כסף ולא בניינים והוא היה צריך לייסד את הכל מחדש.

משמים סיבבו שהיה שם יהודי אמריקאי בשם ר' אהרן סוקולובסקי, שאמר לרב שכיון שצריך להקים מוסדות לילדים הוא יעזור.

וכך הוא אמר לרב: אני גר ברח' נגבה 39, ואני מוכן מוכן למסור את הדירה הגדולה שלי שזה בעצם היה בנין (עם גן) בתנאי שיישאר לתמיד מקום תורה, ולא שאחרי כמה שנים ימכרו את זה. אבל אני רוצה שיתנו לי דירה קטנה חילופית שיהיה לי מקום לגור שם עד מאה ועשרים שנה.

ר' עוזר קליין שמע את הבשורה הטובה, והוא הלך לרב, והוא אמר לו 'אני מוכן למסור את דירתי לר' אהרן סוקולובסקי, ואני לא צריך דירה, אבל אני רוצה לגור בישיבה ולאכול בישיבה'. הלך ר' עוזר ומסר את דירתו, וע"י זה יכלו לקבל הבנין מר' אהרן.

ור' עוזר היה בלילה עוסק בחברא קדישא בשמירה על מתים וכד', ובבוקר שכב במיטתו והתפלל והתפלל וחזר על תיבות התפילה כל היום. והילדים שהיו צעירים לא חשבו הרבה, והציקו לו. והוא היה שוכח מלאכול, והיה מתפלל שחרית כמה שעות, ולאחר מכן התפלל מנחה כמה שעות, ואמו היתה צריכה להזכיר לו שעדיין לא אכל.

דא עקא, הצרות הנוראות והעינויים הקשים שהיו מנת חלקו הותירו בו חותם בדמותו, וגם התפלל בדרך משונה, רגליו של ר' עוזר היו שרופות באש, והיה קשה לו מאוד לעמוד על הרגלים והיה שוכב במיטתו בחדרו.

וכאן בוכה רבי דוד באש: בילדותי לא חינכו אותי כל כך שלא לפגוע בזולת, ובמקום להוקיר טובה לרבי עוזר, הוספנו חטא על פשע והיינו לועגים עליו, וכדרכם של ילדים נהנינו על חשבונו ללעוג לו פה ושם, ובפרט שמחמת ייסוריו לא היה בכוחו לרדוף אחרינו ולהשתיק אותנו, אולם לשבחו ייאמר שלמרות שראינו עליו צער גדול כאשר צחקנו עליו וזרקנו עליו דברים ולעגנו עליו בתפילותיו, נשא את סבלו בדומיה וניחם את עצמו בקול התורה שהתנגן באזניו.

לאורך שישים ושבע שנים, מספר רבי דוד, שכחתי מכל הסיפור ומר' עוזר, ולא זכרתי ממנו מאומה.

והנה לפני כמה שבועות, בליל מוצאי שבת אור לאחרון של פסח, כאן בארצות הברית בקרית יואל מונרו, חלם ר' דוד הנ"ל חלום, בחלומו מופיע ר' עוזר הנ"ל כפי שהוא זכר אותו מלפני שנות דור, ואמר לו כדלהלן: 'הלא אתה היית בחבורת הילדים שביזו אותי בחדר, דע לך שהעולם אינו הפקר, מעולם לא מחלתי לך, איני מוחל לך בשום אופן, אבל אם אתה רוצה תיקון, אבקש ממך שתקום היום ותזכיר את נשמתי בתפילת יזכור שאומרים בשמיני של פסח כאן בארצות הברית. אם תעשה לי הדבר הזה אמחל לך על מה שפגעת בי!'.

ויקץ ר' דוד והנה חלום. השעה היתה שלוש לפנות בוקר, אולם הוא כבר לא הצליח לעצום עין כל הלילה. ולא זו בלבד הוא החל לבכות כילד קטן על איך שהוא פגע ביהודי גדול כזה, ובפרט שהיה בעל יסורים. בקוצר רוח הוא המתין עד לתפילת יזכור ושם הזכיר גם את נשמת רבי עוזר קליין בבכיות נוראות, ושמעתי ממישהו ששמע את רבי דוד מתייפח בבית הכנסת וזה היה פלא בעיניו כי אבותיו של רבי דוד באש כבר נפטרו מזמן ומדוע הוא בוכה כל כך.

אולם עדיין ר' דוד לא ידע מה שם אביו של רבי עוזר, ר' עוזר בן???, וזה הטריד אותו לדעת בדיוק מה שם אביו של רבי עוזר כדי שיוכל לעשות כמה וכמה דברים לעילוי נשמתו.

ממוצאי החג החל בחיפושים גדולים לתור ולחפש אחר בדל מידע מיהו אביו של אותו רבי עוזר, והאם יש לו משפחה כאן בארה"ב או בארץ ישראל שיוכל לברר דרכם מה שמו של אביו של רבי עוזר.

אך עדיין לא מצא מנוח לעצמו, בפרט היה תמוה בעיניו היכן היה ר' עוזר עד כה, מדוע לא בא אליו בשנים עברו. הוא החליט לברר את הענין עד היכן שידו מגעת.

למחרת החג התקשר אל ידידו הר"ר שמואל יודא קליין שליט"א, בנו של רב העיר באר שבע, ושאל אותו אם יש לו ידיעה אם ר' עוזר קליין הנ"ל השאיר אחריו קרובי משפחה, ר' שמואל יודא אמר לו שאינו יודע אך הבטיח לו שינסה לברר את הדבר בשבילו. הוא התקשר עם נכדו הרה"ג ר' יחזקאל געלבשטיין שליט"א, שהוא דיין גדול בדיני ממונות במונרו, חתן בנו הנגיד הטפסר המרומם ר' עקיבא הערש קליין שליט"א מקרית יואל, אשר עומד לימין חותנו בחלוקת צדקה, וע"י זה פוגש הרבה משולחים ואורחים מכל קצוות תבל, וביקש ממנו שיזכר אם הגיע אליו פעם אחד מצאצאיו או מקורביו של ר' עוזר קליין מבאר שבע. אך הוא ענה שאינו זוכר שום אדם שהציג את עצמו בתור קרוב לאותו אומלל, בלית ברירה חזר ר' שמואל יודא לר' דוד באש והודיע לו שלא עלתה בידו לסייעו.

עברו כמה שבועות, ובשבוע שעבר יום רביעי, ל"א למטמוני"ם, ישב ר' יחזקאל בבית המדרש ובאמצע ניגש אליו מאן דהו וביקש את עזרתו. הוא הציג את עצמו כאורח מארץ ישראל, והטעים ואמר שהוא בא אליו בתור נכד לרבה של באר שבע, ושמו רבי שלום קליין נכד גאון ישראל וקדושו הרב מסעליש, וכך סיפר לו שבא לאמריקה בשביל קרוב משפחתו שעומד לפני נישואי אחד מצאצאיו, והנה בימי חול המועד שעעל"ט חלה קרובו, וערב שביעי של פסח הבהילו אותו לבית החולים, בס"ד הוא יצא מכלל סכנה, אך עדיין ארוכה הדרך להחלמתו והוצאות הרפואה והמסתעף עולים לכדי ממון רב, ונוסף לזה יש לכלכל גם הוצאות החתונה.

שאלו ר' יחזקאל: ומהו השייכות שלך לעיר באר שבע. ענה הלה, שדודו הוא ר' עוזר קליין. הפסיקו ר' יחזקאל: האם אתה מדבר באותו ר' עוזר שתרם את ביתו בשביל התלמוד תורה? קפץ הלה ושאל, מהיכן ידעת שתרם את ביתו לתלמוד תורה. גלל בפניו את המעשה עם ר' דוד באש והחלום וכו', כשסיים את סיפורו נתהפכו פניו של האורח לבנים כפני מת, ונענה ואמר:

הבה ואסביר לך את החלק השני של החלום, דודי זה הלך לעולמו ערירי בלא בנים בי"ב אדר א' שנת תשמ"א, ומאז אבי היה נוהג בכל יו"ט להזכירו ביזכור וללמוד משניות לטובת נשמתו, אולם מאז אבי נפטר לבית עולמו אני נוהג כבר משך שנים ארוכות להזכירו בכל פעם בתפילת יזכור יחד עם נשמות הורי ע"ה.

אולם ביום שביעי של פסח שעבר עלינו לטובה, היות שהייתי בבית החולים הדסה עין כרם כאשר חתני שיחיה נפל בערב שביעי של פסח והיה צריך לעבור ניתוח במהרה בתוך החג, והיה עלי לעמוד ליד מיטת חתני, ורציתי לומר בין גברא לגברא יזכור לעילוי נשמת הורי, אבל מרוב הטרדה שכחתי כלל מלומר יזכור לעילוי נשמת רבי עוזר ונשכח ממני לומר יזכור גם בשבילו. במוצאי יו"ט הצר לי הדבר מאוד, היות וידעתי שהוא נשמה גלמודה ואין מי שידאג בעדו, אולם נחמתי בעצמי שעוד מעט מגיע יו"ט שבועות ואזכיר אז את נשמתו ביזכור.

והנה אתה מספר לי שהנפטר דאג לעצמו היטב, תיכף אחר שביעי של פסח לבוא בחלום לאמריקה שאומרים יזכור באחרון של פסח, ופעל שגם ביום טוב זה לא ייפקד מתפילת יזכור'…

(מתוך גיליון 'אסדר לסעודתא')