'נגילה ונשמחה בך'
חג השבועות הוא חג שאין בו מצוה מיוחדת. לא כפסח שיש מצות, ארבע כוסות ושאר מצוות היום טוב, ולא כסוכות שיש את הסוכה וארבעת המינים. בחג השבועות אין את כל זה. מה כן המצוה המיוחדת לו? 'נגילה ונשמחה בך'! להיות שש ושמח עם קבלת התורה! לשמוח שמחה עצומה בכך שזכינו לקבל את התורה!
אין זו שמחה הבאה מאליה. דורשת התבוננות מה היינו בלי התורה, איך היינו נראים כשאר אומות העולם, איך זכינו על ידי התורה להתגבר על היצר, לקרוע מעצמנו רצונות פחותים ולזבוח את יצרנו, לעדן את מעשינו, לעשות נחת רוח ליוצרנו, ואיך על ידי התורה יכולים להשיג דבקות עם השי"ת – קוב"ה אורייתא וישראל חד! אה, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו.
עובדי ה' עמלי התורה היו רוקדים בליל שבועות. הרגלים היו נישאות מאליהן למעלה בשירה ובריקודים על שזכו להשתייך ל'אתה בחרתנו מכל העמים', זכו שהקב"ה בחר בהם ורוצה מהם עבודה, התאמצות והתגברות. כמה נפלא הדבר! רואים לפעמים בבית המדרש שמביאים גויים שינקו, יטאטאו – מה יש להם? – כלום! קמים אוכלים ישנים… האם יש להם משהו שייכות עם בורא עולם? האם יש להם איזו דמעה פעם בעינים? דמעה של השתוקקות, של חרטה פנימית בלב, של חיבור וקרבת אלקים לי טוב? האם יש להם אפשרות לדבר עם הקב"ה כשכואב להם? הם יודעים בכלל על דבר כזה? וגם אם יודעים, האם הערוץ הזה יכול להיפתח להם?
ואילו אנו זכינו לבוא לאותו עולם ולהתמודד עם קשיים בלימוד ובעבודת השם, ושיהיה איכפת לנו ממצבנו זה, שנרגיש חרטה, נבקש סליחה, נתאמץ, נעשה, נוסיף מעט בכבודה של מלכות… כמה מאושרים אנו! ובחג השבועות – יום הדין על רוחניות – מותר לבטא את השמחה הזו, פשוט לשמוח 'נגילה ונשמחה בך'.
הרבה פעמים קורה שהתכוננו הרבה לשבועות, ובשכל מבינים שצריכים לשמוח, אבל בפועל לא מצליחים לשמוח באמת, יש כמין טמטום הלב שלא נותן לשמוח. ופעמים שמתלוות אליו הוכחות למה לא ראוי לו לשמוח: קצת צחק עם חבר, בתפלת מעריב שכח לכוין, בלימוד של ליל שבועות היה עייף ועיניו נעצמו והוא נאבק בשארית כוחותיו כן ללמוד – אבל איזה לימוד היה זה?! חבריו למדו עם ברען, עם אור בעינים, ואילו הוא – מדי פעם ראשו נשמט למספר דקות וחוזר חלילה… זה הלילה הגדול בשנה, וכיצד ניצל אותו?!
אבל נניח שהכל נכון, ובאמת לפי הנתונים צריך להיות עצוב ובודאי לא להיות שמח. אבל זה היום שלו בכלל??? הלא 'ביום חתונתנו זה מתן תורה', זה יום שמחה של הקב"ה, יום שמחה של התורה, יום שמחה של כלל ישראל! זהו יום שמחה בכל העולמות! הקב"ה שש ושמח בשמחת התורה ובשמחת מתן תורה! האם יש לאדם רשות להחמיץ פנים וללכת עם האף למטה? מותר? זה בכלל היום שלו?!
צריכים לחדד נקודה זו: אין לנו כל צל של רשות להזעיף פנים ולהחמיץ פנים. בשום אופן לא! אנו מצויים בעיצומה של שמחה בבית המלך, ואנו צריכים לדאוג דבר אחד ויחיד – שהשמחה בכל העולמות תהיה מושלמת!!!
סיפר אברך (המודיע תשס"א, לב): בערוב יום שביעי של פסח שחל להיות בשבת שהיתי בבית חולים בתל אביב, סועד בן משפחה מאושפז. טרוד במצב החולה, סחוף באוירת החולין השגרתית שבבית החולים.
העסק עם החולה וכל האוירה הסובבת כה טרדוני, עד כי רחקה ממני התחושה הנעלה של החג. לא היה בי זכר לאותה הרגשה עילאית שזוכים בה עכשיו רבבות אלפי ישראל בכל אתר ואתר. מתוך כך מיהרתי לרדת למנחה בשעה האחרונה שלפני השקיעה, להספיק את המניין ולשוב אל המחלקה.
בית הכנסת היה כמעט ריק, המניין עדין לא התכנס. רגלי הוליכו אותי אל החצר שאחורי בית הכנסת. עודי מהלך אנה ואנה באויר המרענן קמעא שתחת כיפת השמים, ובלבי מנצנצת מחשבה לפתע… הרי שבת היום לה', פסח לה', שביעי של פסח! איך מביטים עכשיו משמים על העולם, על שעה אחרונה של חג?…
באחת נמלאתי אורה לזכר דקת אור שחויתי בעבר בחיי. היה זה בשביעי של פסח לפני עשר שנים בדיוק, בהידחקי באחת משתי השורות שביניהן פסע הרבי ה'לב שמחה' זי"ע ממקומו בבית המדרש לעבר החדר. תוך כדי הליכה, והרבי כולו אורה של מעלה, שמעתי מלים מתנגנות מפי קדשו, שלש במספר: עצרת – לה' אלקיך! אצבעו הקדושה נעה כלפי מעלה בהטעמת אמירת 'לה' אלקיך'. נכנס הרבי והותיר אחריו שובל של בהירות שנחת על היום טוב שלי – זה שכה אכזב אותי והותירני בלתי מרוצה מעצמי.
העצרת – הנה לה' אלקיך. מה לך מודד כל קדושה על פי הישגיך? מה לך מביט על כל הארה מבעד לאישוניך? יום גדול הוא לה' אלקיך, ואתה שמח עמו. תנוע ותצא מן כוך עולמך לכל מבוכותיו, קום ועלוז בשמחה של מעלה, מזג הרגשתך על הנעשה – במבטו של הקב"ה, ביום טוב שלו. וכמאמר חז"ל נגילה ונשמחה בך.
(מתוך כי אתה עמדי, ספירת העומר, חלק ב, מאמר א לשבועות)