מאז שכל הוני נאבד בתהום הנשיה ונבלע במצולות, חיי אינם חיים! הייתי לומד אלף דפי גמרא בחודש, ומאז שנעשיתי מחוסר לחם, ועול הפרנסה ריחיים היא על צאוורי אינני יכול…

פעם אחת התווכחו ביניהם כמה חסידים של כ"ק מרן האדמו"ר בעל ה"נתיבות שלום" מסלונים זי"ע מתי הזמן של "קבלת התורה" ביום טוב שבועות, אחד אמר מיד בתחילת הלילה, והשני אמר בלילה בעת שאומרים תיקון ליל שבועות, והשלישי אמר כשקורין בתורה בתפילת שחרית. כששמע הרבי את הויכוח, נענה ואמר "אני אומַר לכם מתי הוא זמן קבלת התורה, כשיהודי מקבל על עצמו איזה קבלה טובה, אז הוא זמן קבלת התורה"…

שירגישו בנוח

מסופר שהרה"ק רבי שלמה (השני) מבאבוב זי"ע ישב בליל שבועות בבית מדרשו ואמר "תיקון ליל שבועות", ומזמן לזמן היה קם ממקומו ויוצא לחוץ לכמה דקות ואחר כך חוזר שוב וממשיך לומר את ה"תיקון", וכך חזר הדבר ונשנה כמה וכמה פעמים.

אחד החסידים שהיה חפץ לדעת מה מעשהו של הרבי בחוץ, הרהיב עוז ושאל את הרבי מה פשר יציאותיו האלו לחוץ, השיב לו הרבי במתק לשונו: הרי יושבים כאן אנשים זקנים וחלשים שאין להם כח להיות ניעורים כל הלילה, ומתביישים המה לחזור לבתיהם כל עוד שאני נמצא בביהמ"ד, ולכן הנני יוצא מזמן לזמן –  וכך –  כשלא אהיה בביהמ"ד, יוכלו הללו לחזור לביתם מבלי להתבייש בכך…

בין 'איש' ל'איש'

הנה מצינו בפסוק בפ' וישלח (בראשית ל"ב, כ"ה) אצל יעקב אבינו שנאמר "ויאבק איש עמו", וברש"י שם הביא מהמדרש (ב"ר ע"ז, ג') שהאיש היה שרו של עשיו, ואילו בפרשת וישב (שם ל"ז, ט"ו) כשיוסף הצדיק הלך לחפש את אחיו, כתיב "וימצאהו איש", ושם הביא רש"י מהמדרש שהאיש היה גבריאל, שנאמר (דניאל ט', כ"א): והאיש גבריאל.

ולכאורה, הלא בשניהם נאמר הלשון "איש", ומנלן דכאן הוא גבריאל וכאן הוא שרו של עשיו. וביאר הרה"ק מצאנז בעל "דברי חיים" זי"ע, דאצל יעקב אבינו כשביקש מהאיש הנ"ל שנאבק עמו שיברכנו, נאמר (בראשית ל"ב, כ"ז): ויאמר שלחני כי עלה השחר, ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, וברש"י שם פירש, וצריך אני לומר שירה ביום, רואים אנו בזה, שהאיש הזה מנע עצמו מלהיטיב עם יהודי, ואפילו שהיה זה בטענה שהוא צריך ללמוד או להתפלל, ולזה אומרים חז"ל, שהמתנהג בענין כזה, יהא הדבר סימן בידך לידע שהאיש הזה הוא שרו של עשיו, משא"כ אצל יוסף הצדיק שתעה בדרך, נאמר "וימצאהו איש וגו' וישאלהו האיש לאמר מה תבקש", שרצה לעזור לו למצוא מבוקשו, איש כזה שרוצה לעזור להשני הוא מצד הקדושה – מלאך גבריאל…

שני תלמידים

מספרים סיפור נורא הוד, בישיבת 'שניידער' בלונדון, למדו הרבה בחורים מובחרים ביותר, בעלי כישרונות עצומים ומוכתרים בכל המעלות להיות מגדולי הדור. פעם נכנס שם לישיבה בחור אחד שהיה יותר חלש, הוא היה קשה קליטה, לא הבין את לימודו על בוריו, וחכם גדול גם לא היה.

כשביקשו מנהלי הישיבה מהבחורים שיואילו להקדיש מזמנם עבור הבחור החלש, הצטדקו שאין להם זמן להתעסק עם הבחור, באמרם שהם צריכים ללמוד לעצמם – וחבל על הזמן שלהם – הם צריכים לצמוח לגדולי הדור, וכל שניה יקרה מפז.

ברם בישיבה שם היו שני בחורים, שהם כן הסכימו להתמסר אליו ביותר, והם למדו עמו בכל פעם שהיה להם רגע פנוי, והבחור ישב בשקידה נפלאה ושינן כל מה שהוא לומד בהתמדה גדולה, עד שעם הזמן נפתחו לו מעיינות החכמה, והתחיל כבר בס"ד להבין מעצמו, ועלה ונתעלה לדרגה גבוהה – אודות לשני הבחורים האלו טובי הלב – שנתנו משלהם עבור הבחור.

לימים ראו דבר נפלא מאוד, מ"כל" אותם הבחורים שהתנערו ולא רצו ללמוד עם הבחור הזה "מפני שהם צריכים להיות גדולי הדור" – מהם – אף אחד אינו יודע, הם נשארו עלומים בשמם וזכרם לא נשאר עמנו, ו"רק" שני הבחורים הללו שהקדישו מזמנם היקר עבור השני – הם זכו וצמחו לגדולי הדור בדורינו – הלא המה הגאונים מרן גאב"ד ירושלים הגאון רבי יצחק טוביה ווייס זצ"ל, ויבלחט"א מרן גאב"ד ירושלים הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א!

ביטול תורה שכזה…

והנה כבר הזכרתי בעבר, שלפני כמה שנים נכנסתי בקודש פנימה אצל כ"ק מרן אדמו"ר מראחמיסטריווקא-ארה"ב שליט"א, ובאמצע דבריו התרומם מכסאו, והוציא מארון הספרים את הספר "מראית עין" להחיד"א זי"ע, ולמד עמי את דבריו הקדושים דלהלן:

אחז"ל (מס' ברכות דף ה' ע"א): אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה – ולכאורה, הרי "ביטול תורה" עצמה היא גם כן עוון, ואם כן איך שייך לומר "פשפש ולא מצא"?

מבאר החיד"א, שלפעמים יש יהודי שיושב ולומד את התורה הקדושה בהתמדה גדולה, ובאמצע ללמוד נכנסים לבית המדרש ומבקשים ממנו שיצא מבית המדרש להיות לעזר וסעד לאדם הזקוק מאוד לעזרתו, בדבר נחוץ ודחוף, במקום שאין איש, והוא אומר להם בהתנצלות – "סליחה – אינני יכול עכשיו לצאת, אני באמצע ללמוד ושקוע בתורה, וזה ביטול תורה"…

זהו כוונת חז"ל: יתלה ב"ביטול תורה" – יתלה בזה שהיה צריך לבטל את התורה והוא לא ביטל – הוא היה 'פרומער', והשתמש עם התורה כ"תירוץ" – על זה באו עליו יסורים רח"ל!…

מה פותח את הגמרא?

פעם אמרתי בדרשה לבחורי הישיבה, דבעת שבחור מבקש ממך שתסביר לו תוספות, אל תצטדק "אין לי זמן – אני צריך ללמוד לעצמי – אני צריך לצמוח ל'גדול'" – אלא תלך מיד ותעזור להשני במה שהוא צריך, שכן נאמר (ב"ר כ"ד, ז'): ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול "בתורה" – דהיינו שזה נאמר גם בתורה – גם בלימוד התורה יש כלל גדול זה של "ואהבת" – ותעשה בשביל חברך את הכל…

הגאון האדיר רבי חיים קרייזווירט זצ"ל גאב"ד אנטווערפן סיפר, ששמע מהגרי"ז מבריסק זצ"ל, שאם אחד סוגר את הגמרא כדי לעשות חסד עם השני – אזי הגמרא פתוחה עבורו, אמנם מי שפותח את הגמרא כי הוא רוצה להשתמט בזה מעשיית חסד עם השני – אזי הגמרא סגורה עבורו…

סיפר לי הרה"ג ר' דניאל גראס שליט"א רב וראש הכולל "נעימת החיים", ששמע מאדם אחד אימרא נפלאה ביותר, ששמע בעצמו מפ"ק של כ"ק מרן האדמו"ר מסקולען זי"ע, וכך אמר:

הנה חג השבועות, הוא יום טוב של "קבלת התורה", וא"כ יש לתמוה, למה אין רוקדין עם התורה כמו שעושין בשמחת תורה? ובהכרח נראה – אומר האדמו"ר מסקולען זי"ע – שקבלת התורה לבד אינה מספקת, רק חייבים לעבור את ימי הקיץ על כל נסיונותיו ומאורעותיו לראות אם יקיים ויחזיק את התורה בפועל ג"כ, ולהתנהג בחדשי הקיץ על פי תורה כראוי – לא רק "לקבל" – ורק אח"כ אפשר לרקוד עם התורה…

הכנה למצווה

והנה ידוע קושיית המג"א (או"ח ריש סי' תצ"ד) האיך שייך לומר זמן מתן תורתינו בו' בסיון, הלא בז' סיון נתן הקב"ה את התורה.

אלא מפרש מרן האדמו"ר מוויזשניץ-מאנסי זי"ע, ד"זמן" מתן תורתינו – היינו לשון של "זימון" – וכהא דאחז"ל (מס' ביצה דף י' ע"ב): זימן שחורים ומצא לבנים, ר"ל ביום ו' היה הכנה לקבלת התורה. וא"כ שפיר אפשר לומר על יום זה "זמן" קבלת התורה, כי ביום זה היה ההכנה לקבלת התורה, ומקובל מצדיקים דההכנה למצוה הוא יותר גדול מהמצוה עצמו.

ובזה יש לפרש מה שאומרים בהגדה של פסח "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו" – ולכאורה איך שייך לומר דבר כזה, הלא אם לא קיבלו את התורה, איזה תועלת היה לנו מההתקרבות להר סיני. אמנם לדברינו אתי שפיר, שהכוונה הוא, אילו קרבנו לפני הר סיני, והכינו את עצמנו לקבלת התורה – די בזה – כי ההכנה למצוה הוא יותר גדול מהמצוה גופא.

ועל דרך זה איתא בספה"ק בת עין (דרושים לשבועות) לתרץ קושיית התוספות (מס' שבת דף פ"ח ע"א ד"ה כפה) על מה שאמרו שם בגמרא שהקב"ה כפה על בני ישראל את ההר כגיגית, שהלא כבר אמרו נעשה ונשמע, ולמה צריך לכפות עליהם הר כגיגית. אלא הביאור הוא, דאף שאמרו נעשה ונשמע, מ"מ חשבו בני ישראל שעדיין לא הכינו עצמם כראוי, ולא רצו לקבל התורה, ולזה היה צריך להיות כפה עליהם הר כגיגית.

איך אתה סובל את עצמך?

פעם נכנס אדם אצל הגה"ק מוויזשניץ-מאנסי זי"ע, והרבי שאל אותו אם הוא לומד במשך היום, והיהודי אמר שהוא לא לומד בכל יום. אמר לו הרבי: קורה לפעמים שהאדם יכול לחשוב על השני שהוא אינו סובל אותו, ובכן, אמור לי את האמת, ביום שאינך לומד, האם הינך יכול לסבול את עצמך?!)…

נעלמה העייפות

בפרוס ימי שמחת נישואי בני הרב מאיר דוב שליט"א, הלכתי עם החתן להזמין את כ"ק האדמו"ר מסקולען זי"ע לשמחת החתונה, ולקבל את ברכת קדשו.

כשנכנסנו אל הרבי, היה זה כבר בשעה מאוחרת בלילה, ומסרתי את ההזמנה להרבי, והתחיל הרבי (שכידוע היה מסגף את עצמו מאוד ומונע מעצמו שינה) להסתכל בהזמנה ומיד החל להירדם, ולאחר כמה דקות העיר הגבאי את הרבי, והרבי חזר להסתכל בהזמנה, ושוב החל להירדם, ושוב העיר הגבאי את הרבי באמרו שיש כאן חתן העומד איזה ימים לפני חתונתו, שבא עם אביו, להזמין את הרבי להחתונה, ולקבל את ברכתו. הרבי התעורר, אך לנוכח עייפותו הנוראה, החל שוב להירדם לאחר כמה רגעים, וכך חזר הדבר ונשנה כמה פעמים.

היה עמי כמה קונטרסים "נועם שיח", והגבאי לקחם ממני, ואמר להרבי: הנה יש לאבי החתן כמה קונטרסים עם דברי תורה, שהשמיע במקהלות עם בשבתות וימים טובים.

פתאום התגבר הרבי כארי והתעורר באחת, והחל לומר: אהה! דברי תורה – יפה!… ולקח בידיו הקדושות את הקונטרסים, והתחיל לעיין בהם, וגם שאל בפרטיות מתי נאמרו השמועסן וכו', ואמר שזה דבר חשוב מאוד להרביץ תורה ברבים, ובפרט לחזק את בנ"י לתורה ויראה, וראוי מאד להפיץ את הדברי תורה, ולזכות בהם את הרבים… ואז כבר נשאר הרבי ער לגמרי והיה ממש "פריש" ובריכוז נפלא, ושוב לא היה ניכר עליו כלל כי הוא עייף מאוד.

אח"כ כבר עיין בההזמנה, ושאל אותנו אודות פרטי החתונה ומקום הדירה וכו', והאציל את ברכותיו עלינו, ואמר להחתן שיכנס אצלו בסוף השבוע ל'שמועס' (שיחת הדרכה), ולאחר שליוה אותנו קצת, קרא הרבי להגבאי ואמר לו שיעמוד בקשר עם החתן להתאים את הזמן ליכנס להשמועס…

רק 600 דפי גמרא

הגאון רבי יעקב אורנשטיין זצ"ל בעל "ישועות יעקב" על שו"ע, היה הרב בעיר לעמבערג. כשנפטר לבית עולמו, היתה העיר תקופה מסויימת מבלי רב, באותה תקופה היו הרבה מועמדים שהציעו אותם לכהן פאר בעיר חשובה זו – לעמבערג.

בראש המועמדים היו מוצעים שני גדולי עולם, הגאון רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל בעל "שואל ומשיב", וגיסו הגאון רבי מרדכי זאב איטינגא זצ"ל שחיברו ביחד את הספר "מפרשי הים" על ספר "ים התלמוד" – אלא שפרנסי הקהילה לא ידעו במי לבחור לרב, כי שניהם היו גדולי הדור חריפים ובקיאים גדולים צדיקים וקדושים. על כן החליטו לשאול את מוצא פיו של הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע שיורה להם כדת מה לעשות.

בחרו אפוא פרנסי הקהילה משלחת חשובה ונכבדה מראשי הקהל ורבניה, שיסעו לבעלזא לשאול את חוות דעת הרה"ק רבי יהושע זי"ע. כשהגיעו לבעלזא, נכנסו בקודש פנימה, ושטחו בפני הרבי את ספיקותיהם – הם מנו את המעלות שיש לכל אחד משני המוצעים להם – והמתינו בחרדת קודש לתשובתו. ביני לביני, קם אחד מהנוכחים, ואמר שהוא רוצה לספר עובדא על הגאון בעל "שואל ומשיב" זצ"ל, וכה סיפר:

חותנו של ה"שואל ומשיב" היה עשיר גדול מאוד, וכשלקח את ה"שואל ומשיב" לחתן, הקציב עבורו נדוניא גדולה – והבטיח לו הון עתק כדי שיוכל לשבת במנוחה, ולשקוד על דלתי התורה כאוות נפשו הטהורה, ושום טירדה לא יטרדוהו מתלמודו. זוגתו – עזרתו בקודש – היא אשר נטלה על שכמה את עול ניהול הבית, כדי שבעלה הקדוש לא יופרע מתלמודו. לימים, שלחה ידה במסחר, והשקיעה את ה'נדוניא' בכמה מקומות, ומהרווחים התפרנסו בכבוד, וכך היה בעלה הגאון יושב ושוקד על לימודו בלי שום הפרעות.

ויהי היום, התהפך עליהם הגלגל רחמנא ליצלן, והפסידו את כל כספם שהיה מושקע, עד שנעשו עניים ואביונים ר"ל, והגיעו לכדי פת לחם. המצב בבית היה קשה מנשוא, כי היו מורגלים לחיות במנוחה והשקט, וכך ביום אחד היו צריכים לחשוב על פת לחם.

יום אחד הלך ה"שואל ומשיב" ברחוב כשהוא משוטט ברעיונותיו, הוא היה נראה מאוד מודאג ושבור, אותות תוגה נראו על פניו, לא היו צריכים להיות 'חד עין' להבין שעננה כבידה רובצת לה עליו. בהיותו מהלך ברחבי עירו, פגע בו יהודי אחד ממכריו, וכשראה את הגאון איך שהוא מתהלך ביגונו ושקוע בצרתו, שאלו על כך – מה קרה לכם – אולי התרגשה עליכם איזו צרה ר"ל, אולי אני יכול לעזור לכם?

השיב לו הגאון בעל "שואל ומשיב" זצ"ל, כן! המצב אצלי בבית קשה מנשוא, שכן מאז שכל הוני נאבד בתהום הנשיה ונבלע במצולות, חיי אינם חיים! אני מרגיש שאני לא יכול לסבול עוד! כי עד עתה – מספר ה"שואל ומשיב" – בהיותי יושב על תלמודי במשען ומשענה – באין טורד, הייתי יכול להתמיד בלימודי בעיון ובקיאות, הייתי יושב ולומד אלף דפי גמרא בחודש וכדומה, אמנם מאז שנעשיתי מחוסר לחם, ועול הפרנסה ריחים היא על צאוורי, אינני יכול להספיק כל כך בלימודי, ולמדתי איפוא החודש רק שש מאות דפי גמרא, – ותורה מה תהא עליה – על כן אני מתהלך שבור ורצוץ, כי אינני יודע לשית עצות בנפשי…

כששמע הרה"ק מבעלזא את דבריו הנוראים, אמר להם – לפרנסי הקהל – אותו תקחו לרב בעירכם! אדם אשר מרגיש את התורה כחלק מחיותו, וכאשר הוא מופרע מלימודו חייו אינם חיים – זה מה שכואב לו – "התורה מה תהא עליה" – הכסף הרב שנאבד לו אינו מדבר אליו, כי זה אינו מעניינו כלל, רק התורה שהיא משוש חייו ויקרה לו כבבת עינו – רק על זה דאגתו – הוא הגבר הוקם עול – הוא ראוי להיות רב בעירכם, והוא אשר יקים את התורה ויוכל להעמיד את הדת על תילה!

(נועם שיח – שבועות תשע"ט)