לקראת חג מתן תורה, זכינו להתקבל לשיחה מיוחדת במעונו של הגאון הגדול רבי ישראל בונם שרייבר שליט"א, ראש ישיבת 'נתיב הדעת' ורבה של קהילת 'אמרי פנחס' באשדוד.
ביקשנו לשמוע מראש הישיבה שליט"א דברי חיזוק בנושא התמדה בתורה, ובעיקר עצות והדרכות לבחורים וגם לאברכים שמתקשים למצוא טעם בלימודם, ולא מבינים מדוע אינם זוכים להרגיש בגופם את מה שכתוב במקומות רבים כל כך שהתורה מתוקה מדבש ונופת צופים.
ראש הישיבה שליט"א משיב לשאלתנו בסיפור: לפני כמה שנים באה להיבחן אצלי קבוצה של בחורים מישיבה כלשהי, בה לומדים רק בקיאות. ביקשו ממני לבחון אותם, ברובד הכי נמוך, רק את הפשט הפשוט, מה שכתוב בגמרא ותו לא.
התחלתי לשאול אותם והם ידעו יפה, אבל אז הגעתי לשאלה שבה ביקשתי לשמוע מהם מה אומר אביי ומה אומר רבא. אף אחד מהם לא ידע לענות לי. הם ידעו את שתי השיטות, אבל לא ידעו לומר איזו מהן היא השיטה של אביי ואיזו של רבא. לתמיהתי הרבה הם הסבירו לי שאמרו להם שהם לא צריכים לזכור שמות! על זה הם לא חוזרים ובזה הם לא משקיעים, הם יודעים את תוכן הדברים, לא מי אמר מה!
ברגע הראשון רציתי לזרוק אותם החוצה, מה זאת אומרת לא צריכים לזכור שמות? זה הבסיס של לימוד גמרא, לדעת להבדיל מה אומר אביי ומה אומר רבא, איך אפשר בלי זה???
אבל אחרי זה החלטתי לברר, שאלתי אנשים שמכירים ואמרו לי שבישיבה הזאת לומדים בהתמדה גדולה. הבחורים לומדים בשקידה ונהנים מהלימוד, יש להם גישמאק! ומדובר בבחורים שבישיבה אחרת לא היו מצליחים ללמוד…
התברר לי שלראש הישיבה שלהם היה מספיק שכל כדי להתאים את הציפיות ליכולות של הבחורים ולסוג הכישרון שלהם. הוא הבין שאם תעמיס על הבחורים האלו את הצורך לזכור מי אמר מה, הם יאבדו את היכולת לזכור את השיטות עצמן, תפסת מרובה לא תפסת. עדיף שידעו את השיטות בלי השמות, ממה שלא ידעו לא את השמות ולא את השיטות!
מה אני מתכוון לומר? בעצם אני אומר שאם אתם שואלים אותי מה היא צורת הלימוד שדרכה יוכל הלומד להרגיש את מתיקות התורה הקדושה, התשובה היא לכל אחד יש צורה אחרת שמתאימה לו!
בדורות הקודמים, לא כולם למדו בישיבות ובכוללים. וכשבאו הבעלי בתים לבית הכנסת לשיעור היומי, היו מתחלקים לקבוצות, היתה חבורה שלמדו בה ש"ס, היתה חבורה שלמדו משניות, והיתה חבורה שלמדו 'עין יעקב' או מוסר, כל אחד מצא את המקום המתאים לו.
בזמנינו, המצב הרוחני מחייב שכולם ילמדו בישיבות. כמובן שישיבות לא יכולות לאפשר מצב שבו כל אחד לומד משהו אחר, ובצדק. וזה מייצר בעיה אמיתית, שחלק מהבחורים והאברכים נאלצים ללמוד לימודים פחות מתאימים לכישרון האישי שלהם. אבל עדיין, גם בתוך לימוד הגמרא יש הרבה דרכים ללמוד וכל אחד צריך למצוא את הסגנון המתאים לו. יש אחד שאוהב חשבונות, יש מי שאוהב דווקא את ההיקף של כל השיטות, יש כאלו שאוהבים סיכומים ויש כאלו שמתחברים דווקא לעיון בעומק הסוגיא.
כשחז"ל אמרו שאין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ, הפשט הוא שאין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ! במקום אחר זה לא יהיה לימוד, 'עס לערנט זאך נישט'. ואם הוא מתאמץ בכל זאת ללמוד כך, לא תהיה לו תחושה של סיפוק, ובוודאי שלא הנאה מעצם הלימוד כי זה לא לפי דרכו ולפי סוג הכישרון שלו.
הרב לוסטיגמן: האם אין זה תפקידו של המגיד שיעור או ראש הישיבה להדריך את תלמידיו למצוא את הדרך הנכונה שלהם בלימוד?
ראש הישיבה שליט"א: "זה בלתי אפשרי. למגיד שיעור יש 60 תלמידים, הוא לא יכול להתחיל לכוון כל אחד באופן פרטני. מגיד שיעור מלמד איך לגשת לסוגיא, איך לבחון סברא, אבל למצוא את הדרך הפרטית של כל אחד ואחד, בשביל זה יש את ה'קיבוץ', זה הזמן של כל בחור למצוא את הנתיב והשביל האישי שלו. בסופו של דבר כל אחד יודע לומר ממה הוא נהנה יותר וממה הוא נהנה פחות, אחרי שהוא מנסה ובודק שוב ושוב, הוא יכול למצוא לעצמו את הלימוד המתאים לתכונות הנפש שלו ולסוג הכישרון שהתברך בו משמים".
הרב בירנצוויג: אבל אחרי ככלות הכל, אנחנו רואים שגם בחורים שישבו כמה שנים בקיבוץ, לא תמיד מצליחים למצוא את הגישמאק שלהם בלימוד. ההתמודדות עם הסוגיא הזאת היא מאוד רחבה, אומרים שרוב הבעיות שיש היום עם בני הנוער נובעות מהנושא הזה של חוסר הנאה מהלימוד. אולי צריכים לומר שהגישמאק מגיע רק משקיעות ומי שמשקיע את עצמו יותר מבלי להעסיק עצמו בדברים אחרים, יהנה יותר?
ראש הישיבה שליט"א: ההיפך, השקיעות מגיעה מהגישמאק, מי שנהנה מהלימוד יכול לשקוע בו.
אבל אני אגיד לכם דבר נוסף שחשוב מאוד, אחרי שאדם לומד בהתאם לסגנון האישי שלו, הוא חייב לצאת בסופו של הלימוד עם דברים ברורים, שיהיה לו ברור מה הוא למד ומה נשאר למסקנא. חז"ל אומרים, שאין שמחה לאיש אלא אם יש מענה בפיו, רק מי שיודע לומר כך וכך למדתי, ויודע לענות בצורה ברורה על כל שאלה שתוצג בפניו, עם בהירות מלאה במה שהוא לומד, יכול להרגיש את המתיקות והשמחה. אבל זה השלב השני, אחרי שלומדים את הלימוד הנוכן והמתאים לכישרונותיו של הלומד.
ולבסוף, יש עוד חלק חשוב מאוד, החלק של ה'שלא לשמה', אי אפשר בלעדיו. לא כולם שרפי מעלה לא כל אחד מסוגל לעשות את רצון ה' בלי שום פניה אישית, ולכן חשוב מאוד שיהיה גם דרבון ללימוד, לא רק מעצם הגישמאק וההנאה.
הרב לוסטיגמן: על איזה סוג של 'שלא לשמה' הראש ישיבה מדבר? מחמאות? כסף? כבוד?
ראש הישיבה שליט"א: כל אחד ומה שמדרבן אותו. יש לנו באשדוד כולל אברכים גדול בלי עין, הרע, בראשות הגרא"מ אלטמן. לפני שנתיים או שלוש שנים, הוא עשה שם דבר מיוחד כדי לדרבן את האברכים, למדו אז עבדים, בקידושין, והנהלת הכולל הודיעה שכל אברך שכותב חיבור על הסוגיא, הנהלת הכולל תממן את ההדפסה של הספר שלו.
זה העיר את האברכים, נתן להם זריקת מרץ, ההשקה בלימודים היתה מיוחדת במינה והם באמת כתבו חיבורים יפים, כתבתי הסכמה לכל אחד מהם והנהלת הכולל הדפיסה את הספרים. אברך שזוכה לכתוב ספר, זאת תחושה נפלאה, זה נותן לו מרץ ועידוד עצום, אני לא מדבר על התחושה הנפלאה שהוא מגיע אחר כך הביתה ומראה לאשתו את הספר שהדפיס, כששמו מופיע עליו כמחבר, איזו תגובה חיובית הוא מקבל מהבית כמה עידוד זה נותן לה ולה כדי להמשיך בלימודים ולהשקיע בכל הכח, כשהוא מביא את הספר לאבא שלו או לשווער שלו, ולראש ישיבה שלו. יש בזה מן ה'שלא לשמה', נכון, אבל הדרבון הוא עצום.
לפני שנתיים התקיימה במודיעין עילית יוזמה של הענקת פרס ספרות תורנית למחברי ספרים, על שמו של מייסד העיר הרב יצחק טיקוצ'ינסקי. ברוך ה' אכשר דרא ויש היום הרבה מאוד מחברי ספרים, היתה ועדה שבדקה את כל החיבורים, וערכה סוג של מיון לבחור את הטובים ביותר, ולבסוף שלחו לי את 15 החיבורים הטובים ביותר, כדי שאדרג אותם.
מה אומר ומה אדבר, היו אלו חיבורים נפלאים! לא היה שייך לנפות סולת מתוך סולת, כל אחד ואחד מהם היה חיבור נפלא בפני עצמו, והמחברים היו אברכים! נדהמתי!
אבל מה? כל אחד מהחיבורים היה בסגנון שונה, אחד היה כתוב בסגנון של ספר הלכתי עם הערות, אחד אחר בצורה של סיכומים, חיבור שלישי בסגנון אחר, לכל מחבר יש את הסגנון שלו. כי זו דרכה של תורה, כל אחד לומד בצורה המתאימה לו, ורק כך אפשר ליהנות מהלימוד.
הרב בירנצוויג: מסופר שפעם בא בחור למרן הגראי"ל שטיינמן ואמר שאין לו מתיקות בלימוד התורה, והרי כתוב שהתורה מתוקה כדבש ונופת צופים. ענה לו מרן שדבש זה הדבר הכי מתוק בעולם, אבל מי שיש לו פצעים בפה, הדבש צורב אותם וגורם לו לכאבים עזים, ולכן כדי ליהנות מהלימוד, צריכים לנקות את הראש מדברים אחרים…
ראש הישיבה שליט"א: זאת תשובה שעוסקת יותר בעניין הסגולי, אני מדבר על מה שנוגע לדרך הלימוד. אין הכי נמי, התורה היא דבר רוחני ובוודאי שצריכים להתנהג בצורה נאותה מהפן הרוחני כדי לזכות לתורה. חז"ל הקדושים כבר אמרו שעד שאתה מתפלל על דברי תורה שייכנסו לתוך מעיך, התפלל על מעדנים שלא ייכנסו וכו'.
ואני חוזר שוב לעניין, לא כל לימוד מתאים לכל אדם, כל אחד צריך למצוא את המקום בתורה ששם כן נעים לו וטוב לו, ולהשקיע שם, מי שיש לי גישמאק בלימוד משניות, שישקיע בלימוד משניות, מי שנהנה מלימוד של קיצור שולחן ערוך, שילמד קיצור שולחן ערוך, לכל אחד יש חלק בתורה, אם רב ואם מעט!
בנושא הזה, חבים אנו הכרת הטוב גדולה לארגון 'דרשו', שבאמת פתח בפני תופסי התורה מגוון רחב מאוד של לימודים, בבקיאות ובעיון, בהספק גבוה ובהספק נמוך יותר, בש"ס ובהלכה, בבלי וירושלמי, כל הסגנונות וכל הסוגים, וזה באמת גרם להרבה מאוד לומדי תורה למצוא את המקום שלהם ולשמוח בלימוד התורה.
הרב בירנצוויג: יש גם את העניין של הזיכרון, מי שזוכר יותר יכול אולי ליהנות יותר, ממי שחווה אכזבות כי הוא לא מצליח לזכור את מה שהוא למד וממילא יש פחות סיפוק…
ראש הישיבה שליט"א: אני אספר לך מעשה שהיה כשישבנו שבעה על אדוני אבי מורי ורבי זצ"ל, שהיה כידוע גאון עצום ברמות שקשה לתפוס.
בימי השבעה הגיע אחד מחבריו של אבא זצ"ל, ואמר לי, אבא שלך היה אדם מאוד מאוד מוכשר, היה לו זיכרון יוצא דופן!
שאלתי אותו, מאיפה אתה יודע? והוא השיב לי, מה זאת אומרת, הוא הרי ידע כל כך הרבה, בוודאי שהיה מוכשר מאוד. אמרתי לו, הוא ידע הרבה כי הוא למד הרבה…
השיב לי היהודי: "גם אני למדתי הרבה, ותראה מה אני יודע ומה הוא ידע, אין ספק שהוא היה הרבה הרבה יותר מוכשר ממני!".
אמרתי לו, יסלח לי מר, אבל אתה זוכר מתי היתה החתונה שלך? הוא אומר כן בוודאי, בתאריך כך וכך, לפני 50 שנה…
מי היה מסדר הקידושין? פלוני, אחד מגדולי ראשי הישיבות באותו דור… ומי היו עדי הקידושין? הוא קימט את המצח, אימץ מעט את הזיכרון ואמר לי את שמותיהם של שני עדי הקידושין.
ומי ניגן בחתונה??? אה, בוודאי שאני זוכר, תזמורת 'החדווה'… זה היה הטופ שבטופ באותם ימים.
ומה למדת לפני שבועיים??? הוא לא זוכר…
שאלתי אותו, חשבתי שאתה איש מוכשר, אתה זוכר את כל הפרטים מהחתונה שלך, ואז מסתבר שאתה לא זוכר דברים שלמדת לפני שבועיים… איך זה ייתכן???
התשובה היא שזה היה המאורע הכי משמח בחיים שלך, היום הכי גדול, זאת היתה חוויה מאוד מאוד מיוחדת, ולכן אתה זוכר כל פרט.
אצל אבא שלי, כל 'שטיקל תורה' שהוא למד, כל תוס' שהוא הבין, היה מאורע משמעותי מאוד, זו היתה חוויה ענקית, הוא הרגיש שהוא עושה את רצונו של הקב"ה, בשביל זה הוא נולד, בשביל זה הוא קיים, אבל זה כבר שייך לפרק א' במסילת ישרים…
אמא שלי סיפרה לי, שאחרי החתונה שלהם, אבא רצה לדבר איתה כי החברים אמרו לו שצריכים לדבר עם האשה, להקדיש לזה זמן. אבל על מה הוא ידבר איתה? לא היה לו נושאי שיחה אחרים חוץ מהגמרא והראשונים… אז היה להם מעין משחק כזה שהיא היתה עושה לו מבחני סיכה, והוא תמיד ידע לומר מה כתוב באותו מקום בכל אחד מהדפים שבאותה מסכת. זה מה שהיה לו בחיים, זה היה השעשוע היחיד שלו, מזה הוא חי ועם זה הוא הלך לישן או לאכול.
אבל כשאתה לומד את הגמרא כמו משהו חיצוני, פלא שאתה שוכח מה שלמדת? הרב מבריסק זצ"ל היה אומר שזה לא נקרא לשכוח, כי לימוד כזה הוא כבר "שכוח מעיקרא".
אבא זצ"ל, היה מוסר שיעור בשולחן ערוך בלי שהיה לפניו ספר. הוא היה קורא את לשון המחבר והנושאי כלים בזה אחר זה, בעל פה, אפילו את ביאור הגר"א הוא ידע בעל פה!
אבל מה, אותו גאון עצום שידע לעמוד במבחני סיכה בלי שום בעיה, וזכר כל סעיף קטן בכל אחד מנושאי הכלים של השולחן ערוך, לא זכר את מספר הזהות שלו בעל פה.
בכל פעם שהוא היה מגיע לרופא או לכל מקום שבו שאלו אותו מה מהספר הזהות שלו, הוא היה צריך להוציא את תעודת הזהות ולבדוק מה המספר.
הוא לא זכר את מספרי הטלפון של הילדים שלו בעל פה!!! כל פעם שהוא היה מתקשר אלינו, הוא היה שואל את אמא מה המספר, וגם אז היא היתה צריכה לומר לו ספרה אחרי ספרה כדי שלא יטעה וישכח.
איפה הגאונות העצומה של מי שזוכר הכל ולא שוכח כלום? אז כן, אבא זצ"ל היה מוכשר, הוא היה מאוד מוכשר, אבל הידיעת התורה שלו לא באה בגלל הכישרונות האלו, אלא בגלל שהתורה היתה משוש חייו ותמצית חייו!
דברים. שחובה. לקרוא. ולקיים