היה זה בשעת ערב מוקדמת, בעיצומו של קיץ תשמ״א. על דלת הבית ברחוב חזון איש 5 בבני ברק נקש יהודי, שבימים כתיקונם מסובב על הפתחים. מרן הגראי"ל שטיינמן זצ״ל פתח את הדלת, וחיש קל זיהה את האיש, שנוקש כאן מדי פעם ומבקש צדקה. הרב שטיינמן העניק לו מטבע והלה הלך לדרכו, אלא שכעבור שתי דקות שב ונקש בדלת…
הרב שטיינמן שב ופתח את הדלת, והחווה בידו כאומר 'כבר נתתי לך'. להפתעתו המרובה, הלה הסביר כי הוא מבקש להיכנס לשוחח, וכשנכנס – סיפר כי הוא מבקש להכניס את בנו ללמוד בשנה הבאה בישיבת פוניבז׳ לצעירים – תחת ידיו האמונות של ראש הישיבה. הרב שטיינמן, כדרכו, הגיב כי הוא אינו מתערב בנושא שבסמכותו הבלעדית של הגרמ״י ליפקוביץ׳ זצ״ל, אך הסיכויים קלושים ממילא – כי המחזור מלא עד אפס מקום…
ובכל זאת, התעניין הרב שטיינמן וביקש להבין: 'תמיהני עליך, הן נקשת בדלתי אך לפני שתי דקות לקבץ צדקה ולא דיברת עמי בנושא זה דבר. האם בשתי הדקות הללו עלה הדבר ברעיונך?'
אותו יהודי כחכח בגרונו במבוכה, והשיב כי גם בפעם הקודמת שנקש בדלת, רצה לשוחח עם ראש הישיבה בענין בנו, לפעול כדי שיתקבל לישיבה. אלא שכשראש הישיבה העניק לו מיד מטבע בחושבו כי הוא בא כרגיל לקבץ נדבות, הרהר כי כדאי לקחת את המטבע, ואף להשלים 'סיבוב' קיבוץ נדבות בין שכני הרב לבנין, ואחר כך לשוב ולדבר על הנושא לשמו הגיע – קבלת בנו לישיבה.
כשהרב שטיינמן שמע את הדברים – החוויר כסיד. לפתע התברר לו, שבעת הנקישה הקודמת – אותו אדם לא הגיע הפעם לקבל צדקה כמנהגו, אלא הגיע לשוחח על נושא חשוב פי כמה – על נפש בנו יקירו וקבלתו לישיבה. 'אוי ואבוי, הפכתי אותך למקבץ נדבות׳ – לחש ראש הישיבה בחרדה, 'אני מבקש את סליחתך, אוי לי שפגעתי בך'…
'אין צורך להגזים', נענה הלה, 'הלא ראש הישיבה צודק, אני מקבץ נדבות, זו פרנסתי וזה מקצועי כבר רבות בשנים… אלא שהפעם באתי למטרה אחרת… ראש הישיבה לא המציא כלום, וכמובן שלא נפגעתי, שהרי מכיר אני את מקומי'…
אך למרות ההסבר, לא נחה דעתו של הרב שטיינמן. 'ראה נא, פגעתי בך, ועליי למצוא כל דרך לכפר על הענין. כפי שאמרתי, בדרך כלל אינני מתערב בקבלת בחורים לישיבה "והדבר אינו בסמכותי. אך הפעם – הואיל ופגעתי בך – אחרוג ממנהגי…'
מכאן ואילך, החל הרב שטיינמן במלאכת שתדלנות נפלאה, שנמשכה לאורך שנים ארוכות!!!, למען אותו בחור, בנו של ה'מקבץ נדבות בדרך כלל אבל לא הפעם'.
באותה שנה התקבל הבחור ללמוד בישיבת פוניבז׳ – כשהרב שטיינמן משמש כרבו ועוקב אחריו מדי יום ביומו במסירות נפלאה ויוצאת דופן, לסייע לצמיחתו התורנית. לאורך שנת הלימודים התמסר אליו הרב שטיינמן כאילו הוא בנו, השקיע בו את מיטב הכוחות והמאמצים, כדי שיגדל ויתפתח בתורה וביראת שמים.
אך הרב שטיינמן לא הסתפק בכך, עדיין חש כי לא כיפר כראוי על הפגיעה באביו. ולפיכך, כשעמד הבחור לעלות לישיבה גדולה, ניגש הרב שטיינמן מיוזמתו לאביו, ודן עמו על עתיד הבן. כשהתברר שהמקום הטוב ביותר למען הבן הוא להמשיך בישיבת פוניבז׳ הגדולה – פעל הרב שטיינמן כדי שיתקבל בה, אף שבדרך כלל נמנע מללחוץ בעזרת מעמדו…
ואותו בחור, קם והיה לאחד ממרביצי התורה המפורסמים בדורנו. נקל לשער כי ההתפתחות המרשימה של הנער הינה פרי רוחו ועידודו של הרב שטיינמן, שלאורך כעשור ראה את הבחור הזה כבנו, השקיע בו כל כח ומאמץ, ופעל עבורו בכל עת.
וכל זאת למה? כי פעם אחת! בטעות! התייחס לאביו כמקבץ נדבות. ולא שהוא לא היה מקבץ נדבות – הוא היה גם היה, אלא שהפעם לא הגיע כדי לקבץ נדבות, והרב שטיינמן טעה ביחסו אליו. ולנוכח ה'פגיעה' הזו בכבודו – ראה הרב שטיינמן את חובתו לעשות הכל למען הנער, לפעול למענו ולהתאמץ להצלחתו, ללוותו לאורך שנים לצמיחתו בתורה וביראת שמים!
את הסיפור המפעים הזה סיפר לנו הרה״ג ר׳ אברהם ברלין שליט״א – נכדו של הרב שטיינמן, כדי ללמדנו עד היכן מגיעה החובה לשמור על כבוד הזולת, עד כמה מניעת הפגיעה ממנו חשובה, קריטית, מכריעה ומחייבת, עד כמה אם חלילה פגענו בכבוד הזולת – עלינו לשנס מותניים כדי לתקן את הדבר, לעשות הכל כדי לכפר…
רגע לפני שנפתח את הפה לקראת זולתנו, הבה נראה לנגד עינינו את דמותו של הרב שטיינמן, את מסכת השתדלנות הרבה ומאמציו הנפלאים למען אותו בחור, כדי שנבין ונפנים מה משמעותה של פגיעה בזולת, עד כמה הדבר חמור, מכריע, דרמטי.
הבה ניקח את המסר לתשומת ליבנו, להתחזק בימים הללו המסוגלים לכך ולשמור על כבוד הזולת, לעשות הכל כדי למנוע כל פגיעה בו. כך נזכה להתכונן כראוי לקבלת התורה, ולהיות ראויים לעמוד למרגלות הר סיני זכים וטהורים, כאיש אחד בלב אחד!
(פניני פרשת השבוע)