"וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ" (ויקרא כ"ו, ו')
בפסוק נאמר (ויקרא כ"ו, ו'): ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד.
בספה"ק מובא שבפסוק יש רמז אודות מעלת השלום, "ונתתי שלום בארץ" – כאשר ישרור שלום בארץ ותשרור האחדות ביניכם, כל אחד יוותר לחבירו ולא ירצה לבלעו חיים כאשר יש לו קצת כסף יותר ממנו, והוא ישמח כשחבירו בונה לעצמו בית מרווח ולא יתאמץ להפריע לו לבנות, אזי מבטיח הכתוב "ושכבתם ואין מחריד", כי יקויים בך מדה כנגד מדה מה שנאמר בפסוק (בראשית ט"ו, ט"ו): ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה, כי כשם שאתה בשלום עם כולם כך תזכה שגם לך יהיה שלום ושלוה, ותזכה אתה ובני ביתך לשמחת עולם ולאורך ימים ושנים טובות וכל טוב סלה.
בפסוק נאמר (בראשית ל"ג, ח'): ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי ויאמר למצוא חן בעיני אדוני. וברש"י הביא את דברי המדרש "כתות של מלאכים פגע, שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו, ואומרים להם של מי אתם, והם אומרים להם של עשו, והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו בנו של יצחק הוא, ולא היו משגיחים עליו, בן בנו של אברהם הוא, ולא היו משגיחים, אחיו של יעקב הוא, אומרים להם אם כן משלנו אתם", ע"כ.
שמעתי פעם רעיון נפלא, שבדברי המדרש רואים שלעשיו לא הועיל "זכות אבות" מאומה, עד שהבטיח למלאכים כי הוא יחיה בשלום עם אחיו וישרור ביניהם "אחדות"…
הקלטה אסורה
סיפר לי הרה"ח ר' משה רוטמן שליט"א משב"ק ויד ימינו של הרה"ק מטאהש זי"ע סיפור נפלא אשר בדידיה הוה עובדא, וכך סיפר:
פעם אחת נכנס יהודי אחד אל הרבי בקודש פנימה, והתחיל לדבר עם הרבי אודות הפרשה של העירוב בבארא פארק, וכנראה שהוא רצה לגרור את הרבי להתערב במחלוקת שפרצה שם באותו עת אודות כשרות העירוב בשבת. פתאום – מספר ר' משה – הבחנתי שבידי האיש הזה היה טייפרעקארדער להקליט את הרבי, ולהשתמש עם החומר אשר בידו בענין העירוב לטובת אחד הצדדים.
הדבר הרגיזני מאוד – למה הוא מערב את הרבי במחלוקת זו – ובקנאות לשם שמים ניגשתי אל היהודי, והוצאתי מידו את הטייפ. כאשר היהודי הבין שכל תוכניותיו הולכות לטמיון, כי מאחר שאין החומר בידו אין שום ערך לדבריו "בשם" הרבי בענין העירוב, אז הוא יצא מכליו, וניגש אלי במעמד הרבי, ומשך בזקני בחזקה עד זוב דם! עמדתי משתומם ולא ידעתי בנפשי מה לעשות עם עצמי.
המשיך ר' משה לספר: לאחר כמה דקות, קרא לי הרבי, ואמר לי "משה, לך ובקש סליחה מהאיש הזה!"… הסתכלתי על הרבי בפליאה עצומה – ועמדתי נדהם ואינו מאמין למשמע אוזניי, ושאלתי בכאב את הרבי, "שאני אבקש ממנו סליחה?? – והלא הרבי רואה בעצמו מה שעשה לי על לא עוול בכפי!!", אך הרבי חזר שוב, ואמר לי "לך אליו ובקש ממנו סליחה, כי כנראה שגרמת לו עגמת נפש, וזה גרם להמכשול שיצא מתחת ידיו של אותו יהודי".
לאחר שהרבי חזר שוב על בקשתו, ניגשתי בחוסר ברירה להיהודי המכה, וביקשתי את סליחתו כלאחר יד, אך היהודי ברוב חוצפתו לא רצה למחול לי רק אם אני יחזיר לו את הטייפ… ואמרתי לו שאני נותן את הטייפ להרבי, והרבי יעשה כרצונו, ואכן לאחר שנתתי את הטייפ להרבי, החזיר הרבי את הטייפ להיהודי, שיצא משם כששללו בידו…
לאחר כמה שעות הבחין הרבי שאני מאוד כאוב ופגוע מכל הסיפור, קראני הרבי אליו, ואמר לי "בא ונלמד ביחד".
הרבי פתח ספר "נתיב מצוותיך", והתחיל ללמוד עמי את דבריו שיהודי צריך להאמין שכל מה שקורה בעולם עם כל אחד ואחד, הכל הוא מאתו ית"ש, ולא יתכן שיארע לאדם רע חלילה, אם לא שמן השמים שלחו את פלוני להרע לו ח"ו, ואל לו לחשוב שהאדם עושה משהו מדעת עצמו, ואם הוא שותק כשמקבל את הבזיונות והוא מקבל את היסורים באהבה, הוא יכול להמתיק בזה הרבה הרבה דברים, והוא חוסך מעצמו הרבה צרות ורעות רח"ל…
והמשיך הרבי לדבר עמי אודות גודל מעלת המעביר על מידותיו, והשמחה העצומה של הקב"ה מהאדם הזוכה לכך – הדברים הקדושים נכנסו בקרבי עמוק עמוק, ונסכו בי כוחות חדשים, ועדיין הם עומדים לנגדי תמיד!
***
סיפר ידידינו המשפיע המפורסם הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א סיפור נפלא: פעם הגיע לחצר הקודש של מרן הרה"ק בעל חידושי הרי"ם זי"ע עשיר אחד, וביקש להיכנס אל הרבי, ואמר לו הגבאי "עכשיו הרבי עסוק ואי אפשר להיכנס", והיות שהעשיר הזה מיהר מאוד, לכן ביקש מהגבאי שוב ושוב שיכניס אותו, ואמר לו שהוא עשיר גדול, והוא מפסיד הרבה כסף אם הוא מתעכב כאן וממתין להיכנס אל הרבי, אך הגבאי לא רצה בשום אופן להכניסו אל הרבי, ותוך כדי שהם מתווכחים אחד עם השני, התחיל העשיר להידחף פנימה ולהיכנס אל הרבי, אך אז התרגז הגבאי על החוצפה והעזות של העשיר, ונתן לו סטירה על לחיו.
כשנכנס העשיר אל הרבי, סיפר להרבי אודות הגבאי שסטר לו על לחיו. הרבי שאל את הגבאי אם זה נכון, והגבאי אמר שהוא לא היה יכול להתאפק ולכן הכה אותו. ביקש הרבי מהעשיר שימחול בטובתו להגבאי, ואמר העשיר להרבי "הנה הגבאי הזה כבר נשוי הרבה שנים ולא זכה עדיין לזרע של קיימא ר"ל – ובכן – אני מסכים למחול לו בתנאי אחד, שהרבי מבטיח לו שעד שנה הוא יוושע בבן זכר"…
הרבי התפעל מאוד ממעשהו של העשיר, שהוא נותן את הזכות של המחילה להגבאי, והרבי הבטיח לו שעד שנה יוושע הלה בבן זכר, ולמותר לציין שלפקודת השנה נושע הגבאי בזרע של קיימא לשמחת לבם של כל בני הקהילה…
***
הגאון ר' בן ציון פלמן זצ"ל סיפר סיפור נפלא במעלת ה"אחדות" (הובא בספר "שלמים מציון"), בסמיכות לכולל "היכל התלמוד" בתל אביב, היה הבנין של בית המשפט של הערכאות.
יום אחד כאשר האברכים יצאו מהכולל בצהרים, עמד ליד הכולל אוטובוס ולידו עמד שוטר, וביקש מהאברכים אם הם יכולים לעשות לו טובה ולהיכנס לדקה אחת לאוטובוס. האברכים עשו כבקשתו, נכנסו לאוטובוס עד שכל המקומות התמלאו.
כשראה השוטר שכל המקומות מלאים, הוסיף לבקש שימשיכו להיכנס לתוכו בעמידה, וגם בזה עשו כרצונו, ונכנסו לתוכו עוד ועוד אנשים עד שהאוטובוס התמלא עד אפס מקום, ולא היה שייך להכניס לתוכו אדם נוסף, וכשהשוטר ראה שהאוטובוס מלא לגמרי, אמר לכולם שעתה יכולים הם לרדת מהאוטובוס.
כולם התפלאו ושאלו מה קורה כאן? וביררו את הדבר, ומעשה שהיה כך היה, באותו זמן התקיים בבית המשפט דיון על נהג אוטובוס ששוטר נתן לו קנס גבוה על כך שלקח באוטובוס כמות נוסעים יותר מהמכסה המותרת לו. היה מותר לו לקחת רק עד 65 איש, והשוטר טען שהנהג לקח באוטובוס 80 איש. הנהג ערער על הקנס בבית המשפט, וטען שהשוטר משקר, שכן באוטובוס הזה לא שייך במציאות להכניס יותר מ-65 איש, וממילא לא תיתכן כזו מציאות שהוא הכניס לאוטובוס 80 איש.
השופט שמע את טענותיו, וביקש מאחד השוטרים שעמדו בבית המשפט שיצא החוצה ויבקש מאנשים לעלות לאוטובוס, עד שהאוטובוס יתמלא עד אפס מקום בישיבה ובעמידה, ואז יספור את האנשים ויראה כמה נכנסו לאוטובוס, וכך יראו אם הנהג צודק בדבריו או לא.
ואכן השוטר ספר את האנשים שעלו להאוטובוס, והגיע רק ל-65 איש, לא יותר. השופט ראה שהצדק כדברי הנהג, ביטל את הקנס וכתב בפסק: "הנהג זכאי והשוטר לא אמר אמת".
לאחר זמן יצא הנהג מבית המשפט ודיבר עם האברכים, ואמר להם שהאמת היא שהוא אכן לקח באוטובוס 80 איש, ואע"פ שאי אפשר להכניס לאוטובוס יותר מ-65 איש, הצליח בנסיעה ההיא להכניס לאוטובוס 80 איש. ואיך הצליח להכניס את כולם לאוטובוס? אמר הנהג: אותה נסיעה היתה לאחר שחזרו משמחה משפחתית, וכשחוזרים משמחה יש מקום להכניס באוטובוס אפילו 80 איש…
הנהג אמר ולא ידע מה אמר. הפשט האמיתי בזה הוא, שכשחוזרים משמחה, יש אחדות בלב כולם. כולם בחתונה התאחדו יחד לשמח ולשמוח בשמחת החתן, ומכח האחדות, כשעולים לאוטובוס אף אחד אינו חושב על עצמו, אלא רק על חבירו שגם הוא יעלה לאוטובוס ולא ישאר לבד בחוץ. ומשום כך כל אחד מעצמו מצטמצם במקומו על מנת שגם לחבירו יהיה מקום באוטובוס, וממילא אפילו אוטובוס כזה שלא שייך במציאות להכניס בו יותר מ-65 איש, יכלו להיכנס בו 80 איש.
***
מרן האדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א – על ישראל הדרתו בקרית וויז'ניץ בני ברק, סיפר על החסיד הנודע ר' מרדכי חנא פוקס ז"ל, כי כאשר דיברו לידו דיבורי לשון הרע, מיד נפלה עליו תרדמה. והרה"ק רבי יהודה'לע הורוויץ מדז'יקוב זי"ע אמר, כי לדעתו הדבר מובן בפשטות, כי ר' מרדכי חנא עבד את ה' בתמידות, וממילא אף פעם לא ישן דיו, ער איז געווען אַ אויס געהארוועטער יוד (יהודי של על ויגיעה בעבודת ה'), וכל עוד דיברו דברים שיש בהם תכלית ותועלת בעבודת ה', היו לו הדברים לעונג ולמשיב נפש ולא נמנם למרות עייפותו, אולם כששוחחו בדברי הבל, לשון הרע ורכילות, לא מצא בהם שום טעם, ולכן אז התגברה עליו עייפותו וישן…
עוד סיפר הרבי שליט"א, ששמע מהרה"ח ר' מנחם אליעזר מוזס הי"ו, שזכה לשמש את הרה"ק בעל "אמרי חיים" זי"ע, שפעם אחת כשפרצה מחלוקת באיזה ענין, התחיל לדבר עם הרבי בנושא זה, ברצותו לשמוע את חוות דעתו של הרבי בענין ההיא, אך תיכף ומיד כשהרבי הבין שהוא מדבר עמו אודות מחלוקת זו, התחיל לדבר לעצמו ואמר בפה קדשו "חיים מאיר ענטפער אים נישט – חיים מאיר ענטפער אים נישט" [אל תענה לו, אל תענה לו]…
***
בספר זכרון על הגה"צ רבי משה שניידר זצ״ל (עמוד קכ"ה) מסופר, שפעם בא לעירו של רבי משה שניידר אורח באמצע הלילה, וחיפש מקום שיוכל לישון בו בלילה. הוא דפק באחת מדלתות התושבים, שאל אם יש להם חדר פנוי בבית שיוכל ללון בו הלילה, הבית הזה היה בית גדול ורחב ידיים, היו בו 12 חדרים, אבל כשבא האורח וביקש חדר פנוי, השיב בעל הבית בשלילה, שאין לו חדר פנוי בבית, שהרי חדר אחד הוא שלו, והשני של בנו, והשלישי הוא חדר משחקים, והרביעי חדר למנוחת צהרים, וכך כל חדר היה לו את היעוד שלו, וחדר פנוי להכנסת אורחים לא היה לו בבית.
עמדו בעל הבית ובנו חסרי אונים ולא ידעו מה לעשות עם האורח הזה. לפתע עלתה במוחו של בעל הבית "מחשבה טובה", ואמר לבנו: "נלך עם האורח לביתו של ר׳ משה שניידר, בביתו בוודאי יהיה מקום בעבורו". לר' משה היתה דירה של 4 חדרים, וכל הבית היה מלא בתלמידים…
הגיעו עם האורח באמצע הלילה, דפקו בדלת, ר' משה הבין שיש כאן אורח ומיד קיבלו במאור פנים, קרא לרבנית שתעשה בעבורו סעודה להשיב את נפשו, והכין בעבורו מקום ללון בכבוד גדול.
לאחר שבעל הבית ובנו יצאו מביתו של ר׳ משה, לאחר שהבינו שהאורח מצא שם את מקומו, שמעו את האב אומר לבנו: "אמרתי לך שאצל ר׳ משה שניידר יהיה מקום בשבילו…"
אצל אותו בעה"ב היתה דירה ענקית של 12 חדרים, והיה לו רק בן אחד בבית, ואין מקום לאורחים, ואילו אצל ר' משה שניידר שהתגורר בדירה של 4 חדרים, וכל החדרים מלאים בבחורים, יש מקום להכניס עוד אורח! משום שכאשר הלב הוא לב טוב, יש בו אחדות לכל אחד ואחד מישראל, והוא מוצא מקום גם בתוך בית מלא באנשים לעוד אורח, אבל כשאין בלב אחדות, יכול להיות בית רחב ידיים, ואין מקום להכניס בו אורח אפילו ללילה אחד.
***
לפני כמה שנים התפרסם סיפור נפלא על העבודה הגדולה של גדולי ישראל בחיזוק מעלת ה"אחדות".
אחד מבחורי אנטווערפן למד בישיבת טשעבין בירושלים, ונדבר עם חבריו בחורי אנטווערפן ולאנדאן שלמדו שם, כי טוב להם להתחבר יחדיו כחבורת בחורי אייראפא, שתיקרא "חבורת פשעווארסק" לעניני תורה וחסידות בהדרכת כ"ק מרן האדמו"ר רבי יענקעל'ע מפשעווארסק זי"ע.
בימי בין הזמנים בהיותו בביתו, נכנס אל הקודש פנימה, והציע לאדמו"ר זצ"ל את מחשבתו, ורצה לקבל ברכת קדשו לזה. אך הרבי זצ"ל לא ענהו מאומה, לא הן ולא לאו, אלא סיפר לו עובדא דהוה ברבו הקדוש הרבי מקאלאשיץ זצ"ל, ובזה רימז לו את דעתו לגבי ענין כזה. וכה סיפר לו:
פעם אחת בשב"ק פרשת אחרי, הסתופף בצל קדשו של מורי ורבי מקאלאשיץ עשיר אחד מחסידיו. בעלותו לתורה בירך בברכת "מי שבירך" כמובן לאדמו"ר זצ"ל מקאלאשיץ, וכן את כל חבריו וקרוביו שנמצאו בבית המדרש באותה שעה, והבטיח סכומי כסף גדולים כמנהג הגבירים. אחר כלותו לברך את פלוני ואת פלוני, ביקש עשיר דנן את הגבאי, שיברך "מי שבירך" מיוחד עבור "כל חסידי קאלאשיץ בכל מקום שהם". הגבאי עשה כבקשתו. הרב מקאלאשיץ עמד שם על הבימה (כיון שהוא קרא בתורה תמיד), וכשמעו "מי שבירך" זה, חרה לו מאד, אך לא אמר דבר, אך דפק ברגלו דפיקה חזקה על הבימה, והמשיך לקרות לעולה הבא אחר העשיר.
להלן בפרשה נאמר (ויקרא י"ח, ג'): ובחוקותיהם לא תלכו, ואחר גמר קריאת העליה הזאת, רמז הרב מקאלאשיץ לאותו גביר שיעלה אליו אל הבימה, והראה לו באצבע בס"ת, ואמר לו: אתה רואה לאו זה ובחוקותיהם לא תלכו? "מי שבירך" שלך עבור "כל חסידי קאלאשיץ" נכלל בלאו זה, כי הגויים עושים כתות (פארטייען) וכל כתה יש לה דעה אחרת, אבל בין יהודים אסור לעשות כן. והמשיך ושאל: האם חסידי קאלאשיץ יותר חשובים בעיניך משאר כל היהודים החרדים לדבר ה', מדוע בירכת אותם יותר משאר כל ישראל? דאס איז פארטייאישקייט (זו פלגנות)…
הבחור השואל הבין כוונת הרבי זצ"ל, ואמנם בישיבת טשעבין – בה התקיימו הרבה חבורות חסידיות – לא היתה חבורה של חסידי פשעווארסק…
***
ואפשר לרמז ענין זה, שהנה באמת למה נקרא ביהמ"ד בשם "שטיב'ל", ולא "ביהמ"ד" או "שוהל" וכדו', אלא הוא מלשון "שטוב" [בית], שה"שטיב'ל" הוא בית שני של האדם, וכמו שצריך להיות "שלום בית" בביתו, כן צריך להיות "שלום בית" בשטיב'ל…
וידוע שבעת שהלך הרה"ק מבעלזא זי"ע לבדוק את השטיבל'ך שעומדים תחת נשיאותו, הלך מקודם להמטבח לבדוק אם יש שם מים חמים וחלב, ורק אח"כ נכנס לביהמ"ד, והיה רגיל לומר, שביהמ"ד הוא באמת ביתו של האדם, וצריכים לדאוג שלא יחסר שום דבר בבית הזה כמו בבית שלו.
(מתוך 'נועם שיח' בחוקותי תשפ"ב)