"מה אומר ומה אדבר", מספר נהג המונית לנוסע המזדמן, "עד עכשיו אני לא יודע מה קרה לי שהסכמתי לנסוע למירון בחצי המחיר, ואפילו הצעתי אותו בעצמי… אבל שמע את המשך הסיפור, כי זה עוד לא הכל…"

הרב אליהו שור

הרה"ק רבי אברהם מקאליסק זיע"א, בעל ה'בת עין' אומר שנתאמת אצלו שהשמחה במירון ביום ל"ג בעומר היא למעלה מדרך הטבע.

ובאמת הרבה טעמים לה לשמחה זו. שהרי כולי עלמא – כולל אלו שאינם עולים למירון – מודים שהשמחה ביום ל"ג בעומר תופסת מקום משמעותי, עד שהותר להרבות בכלי שיר וזמר ומצלתיים, על אף שהוא באמצע ימי ספירת העומר.

בפשטות עצם השמחה ביום זה כפי שמופע בפוסקים היא משום שבאותו יום הפסיקו תלמידי רבי עקיבא למות. החתם סופר מבאר שטעם השמחה הוא משום שבאותו יום החל לירד לאבותינו 'מן' מהשמים.

אולם הטעם שדיברו בו רבות מאורי החסידות ותופסי פנימיות התורה הוא משום שביום זה נסתלק התנא האלוקִי רבי שמעון בר יוחאי, ובאותו היום נפתחו מעיינות חכמה רבים בפנימיות צוף התורה, מעיינות, שבהרבה מהם אין לנו אפילו נגיעה קלה שבקלים.

והיו צדיקי הדורות מעוררים תמיד על השמחה ביום זה, לידע ולהודיע שמלבד התפילה ביום זה, ובפרט באתרא קדישא דמר במרומי הרי הגליל, מסגולות היום היותר גבוהות הם ההשתתפות בשמחה הגדולה של התנא האלוקי.

ומשום כך 'במירון – שם רבי שמעון' גאתה השמחה ביותר, בחצר המערה הגיעה לשיא, ובשנים האחרונות התפשטה לכל מרחבי מירון, עד שכבר הגיעה למרגלות ההר, למתחם פ"ט (89) המחודש, והיו חסידים ואנשי מעשה מרבים בשמחה עד למאוד!

שמחה רבת אנפין

הרבה פנים לה לשמחה זו. יש מן הרוקדים שבשעת רקידתם יודעים הם לָמה הם רוקדים, יד ורגל להם בפנימיות התורה ובסתרי הזוהר, ומשום כך שמחתם גואה ביום זה. יש מן הרוקדים שאכן אין להם עסק בנסתרות, אם מפאת גילם, אם מפאת מצבם, אך יודעים הם מפי ספרים וסופרים שביום זה הגיע אור גדול לעולם, אף שאין הם יודעים מהו, ומשום כך הם שמחים ביותר. ויש מן הרוקדים שהם שמחים – אך ורק משום שמחתו של הרשב"י, בלא שום חשבונות ובלא שום טעמים, אך משום השתתפות בשמחת התנא ותו לא!

וכמו שכבר חקק הרה"ק ה'בית אהרן' מקארלין זי"ע באמרותיו, ומשם נפוצה אמרה זו לכל העולם, כדברים אלו: "מה הקב"ה – השי"ת לכול, אף רשב"י רשב"י לכל, אפילו לפחותים", כך הוא גם בשמחתו, כולם משתתפים ושמחים בשמחת התנא, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים!

ובזאת נספר מעשה נפלא המתפרסם כאן לראשונה, וממנו נראה ונווכח שבדור האחרון נמתחה אמרה זו של ה'בית אהרן' מקארלין זי"ע עד לקצה הגבול האפשרי, כשאפשר לחזות עין בעין היאך רבי שמעון לכול, אפילו לפחותי פחותים – ובשמחתו דווקא!

שכן כך היה מעשה, כפי שקיבלנוהו ממקור מהימן ביותר:

היה זה לפני יותר מעשור, ימים שבהם מירון עוד היתה פתוחה יותר (לפני האסון בתשפ"א, לפני ימי הקורונה בתש"פ). מתהלך לו יהודי ברחובות 'גאולה' בירושלים למחרתו של יום ל"ג בעומר, ומשום שהוצרך להגיע למרחקים עצר מונית מזדמנת. כדרכם של דברים התגלגל שיח בין נהג המונית לנוסע, ומהכא להתם מטיל לו נהג המונית – שכיפה לא עטרה את ראשו וציציות לא בצבצו מבין בגדיו – פצצה, באומרו לנוסע כדברים האלו: "דע לך יהודי יקר, היום בבוקר היתה הפעם הראשונה שהנחתי תפילין בחיי! היום הראשון בו זכיתי להתעטר בטוטפות!"

היהודי לא ידע את נפשו. הנהג נראה רחוק מן ה' ביותר אף עתה. והנה חווה כאן חוויה היסטורית. מיד עלתה על דל שפתיו השאלה המובנת: 'מה זה מה זה ועל מה זה? מה גרם לך להניח תפילין דווקא היום?'.

החל הנהג לגולל לו את שעבר עליו אך ביום אתמול. וכך מספר לו הנהג: "אתמול היה הרי יום ל"ג בעומר, בשעות אחה"צ נסעתי בחוצות ירושלים, ופתע עוצר אותי יהודי חרדי, בבקשו אם אוכל להסיעו אל קבר שמעון הצדיק אשר בירושלים. נעניתי לו בחיוב. אך מן השמים, וללא שאני קולט למה אני עושה זאת, פניתי אל היהודי בשאלה כללית. בהקדימי דברים, שאכן רחוק אני מעולם המצוות. אך משום שאני גר בירושלים יודע אני ומכיר ביהודים חרדים ואורחותיהם הכלליות, כך יודע אני שביום ל"ג בעומר נוסעים הרבה מירונה אל רבי שמעון".

"לכן" – מספר היהודי. "שאלתי את הנוסע הזה למה הוא מסתפק בנסיעה אל קבר שמעון הצדיק, ואינו נוסע למירון, ככל העולים מירונה. היהודי החל להתחמק ממני. היה זה כבר בשעות הצהריים של יום ל"ג בעומר. לא היה לו חשק לנסוע עד מירון. לכן הפטיר לעברי: הבה ניסע בראש ובראשונה אל קבר שמעון הצדיק. הרי כבר אמרו זקני ירושלים רבות בשנים ש"שמעון שמעון לגזירה שוה נאמר", ואחרי זה נראה מה יהיה כדת היום!".

מבחינתו של נהג המונית התחיל כל העניין להפוך למשעשע. ומה מגלה היהודי בעת פוסעו החוצה ממתחם קבר שמעון הצדיק בירושלים: שהנהג המונית מחכה לו עדיין שם – להסיעו למירון. 'כנראה המחיר הגבוה של הנסיעה, הרי בנסיעה ארוכה עסקינן, קורץ לו לנהג זה, ולכן מבקש הוא להסיעני למירון' – חשב בינו ובין עצמו. הוא פונה אל הנהג, בהבהירו שהנסיעה למירון כמובן צפויה להיות יקרה במיוחד, ואין תחת ידו סכום זה!

להפתעתו הרבה, אומר לו הנהג: "אינני יודע למה, איני יודע איזה רוח משונה נחה עלי, אבל אני מצדי מסיע אותך למירון בחצי מחיר מהמקובל! חצי מחיר אתה תשלם, ואת החצי השני אספוג מכיסי! הולך???".

כראות היהודי עד כמה גלגל לו השי"ת נסיעה למירון בעיצומו של יום – ועוד בחצי מחיר. סבר וקיבל. עלה אל המכונית והחל להפליג צפונה.

וכך נסעו להם שניהם מירונה.

"מה אומר ומה אדבר", מספר נהג המונית לנוסע המזדמן, "עד עכשיו אני לא יודע מה קרה לי שהסכמתי לנסוע למירון בחצי המחיר, ואפילו הצעתי אותו בעצמי… אבל שמע את המשך הסיפור, כי זה עוד לא הכל…".

"כשהגענו למירון, שחררתי את היהודי הנוסע לדרכו, והוא נבלע בין המון האנשים. מאחר שכשבר הייתי שם. אמרתי לעצמי, 'אם הגעתי עד לכאן, בוא נציץ מעט, נראה פעם אחת ולתמיד מה זה המירון הזה שכל החרדים נוסעים אליו בכזאת אדיקות מדי שנה בשנה…

"אל תשאל אותי איך, אבל תוך זמן לא רב מצאתי את עצמי נדחק עם ההמונים במעלה ההר, נכנסתי אל ציון הרשב"י שם בתוך המערה, נדחף ונדחס בין אלפי אנשים, ועוד לפני שהבנתי מה קורה איתי, מצאתי את עצמי בחצר, שם היתה מוזיקה תוססת וקצבית, אמרו לי שקוראים לזה 'ניגוני מירון'…

"אין לי מושג למה, אבל פתאום מצאתי את עצמי רוקד שם במעגל עם כל החסידים. לא ידעתי מה קורה, פתאום נכנסה בי כזאת שמחה אדירה שלא חוויתי אף פעם קודם לכן. לא בדקתי מי רוקד לימיני, לא הסתכלתי מי מפזז לשמאלי, פשוט עצמתי עיניים והתחלתי לרחף משמחה. לא ידעתי אפילו איך זה קורה. אך זה קרה. והשמחה הטהורה כל כך, העיפה אותי לגובה בלתי נתפס, באותו רגע ידעתי שזהו, מעכשיו אני מתקרב לקדוש ברוך הוא! קיבלתי על עצמי בו במקום להניח תפילין מהיום והלאה בלי לפספס אף יום!".

"היום התחלתי לקיים את ההבטחה שלי. היום הנחתי תפילין בפעם הראשונה, ומכאן ולהבא אני אמשיך להניח כל ימי חיי!".

***

נורא למתבונן – עד כמה מסוגלת היא שמחתו של הרשב"י!

ומידת הרחמים זועקת בראש כל חוצות: אם ליהודי רחוק כזה השפיעה השמחה למרחקים, מה קורה ליהודי, אשר ב"ה מסובב הוא בתורה ומצוות כל השנה, אם המעט אם רב, והוא בא לשמוח בשמחת הרשב"י ביום נשגב זה – הלא ההשפעות הם למעלה מראש ברוחניות ובגשמיות!

אשרינו מה טוב חלקינו בהילולא דבר יוחאי!