יום אחד קיבלתי הזמנה לבית משפט. כשהגעתי לשם חשכו עיניי: השותף שלי, שהוא גם המחותן שלי, שילם ככל הנראה סכום כסף לעורך דין ממולח, שהצליח לשכנע את בית המשפט שיש רק צוואה אחת

הרב חנוך ריגל ז"ל, חסיד גור ידוע שכתב הרבה ספרים, סיפר סיפור מדהים:

פעם הוצרך לטוס לאנגליה. בתא המטען של המטוס היה מונח חפץ, ולפתע הוא נפל על ספסל של שלושה מושבים ושלושתם נשברו. כל המקומות האחרים היו מלאים, כך שלשלושה נרשמים לא היה מקום במטוס. הוא היה אחד מהשלושה. הציעו להם לטוס דרך פריז, ושם לעלות על טיסה ללונדון.

הוא טס לפריז וראה שם יהודי חסידי שנראה מסודר כלכלית. שני יהודים נפגשים בנמל תעופה של גויים:

'שלום עליכם רבי יהודי', והם מתחילים לדבר.

'נראה שהצלחת בחיים, תגיד לי מה סוד ההצלחה שלך?' והלה משיב:

'מאחר ואינך מכיר אותי, לא אכפת לי לספר לך את הסיפור'. תשמעו מה שסיפר לו אותו יהודי:

'אני גר בניו יורק ויש לי כשישים צאצאים כולם סמוכים על שולחני. לכולם קניתי דירות, הם יושבים ולומדים ואני מפרנס אותם בשפע, ברוך ה'. ה' נתן לי עושר גדול.

ועתה אגיד לך למה זכיתי לזה: לפני שלושים וחמש שנה עבדתי באמריקה. היה לי שותף שיחד עימו פתחתי חנות והיינו משווקים סחורה. במשך השנים אף נעשינו מחותנים: בני התחתן עם בתו של השותף, והכל היה ממש באהבה ובאחווה. דא עקא, היינו מתפרנסים בקושי. אם מישהו היה אומר לי שיגיעו זמנים שאהיה עשיר הייתי אומר לו שהוא חולם.

יום אחד נודע לנו על מפעל שהיו בו המוצרים שרצינו לשווק. בעל המפעל היה זקן ניצול שואה והתיידדנו איתו. בהתחלה נפגשנו בעסק ואחרי העסק גם בבית. לא היו לו ילדים, והוא היה בא אלינו הביתה, אוכל וישן אצלנו, ונהיינו כמו משפחה שלו.

הבעיה היתה שאני טיפוס קצת יותר תקיף, ואילו שותפי טיפוס יותר נעים ונוח. עברו ימים, והזקן הזה התחיל להרגיש בביתי כמו 'בעל הבית'. אם אשתי שמה עציץ בפינה כלשהי, הוא היה מעיר לה  שהעציץ לא מתאים למקום הזה ויש להניחו בפינה אחרת. הוא הביע את דעתו גם על המיקום של השלחן, שלדעתו צריך לעבור מקום, ועל המפה שאינה מתאימה ויש להחליפה באחרת. עד שיום אחד אמרה לי אשתי: 'אני מוכנה לתת לו חדר מסודר, עם מיטה מסודרת וארוחות מסודרות, אבל שיפסיק להביע דעות על הנעשה בבית'…

הזקן הזה היה טיפוס מריר, והחלטתי שעלי להעמידו על מקומו. פניתי אליו ואמרתי באופן שאינו משתמע לשתי פנים:

'בבית הזה אני בעל הבית, ואינני מרשה לך להזיז פה כלום, וגם לא לחוות דעה'.

'בבית הזה אני לא דורך יותר. אצל השותף שלך הרבה יותר נוח לי. הוא מקבל אותי יפה ולא צועק עלי', הוא נפגע עד עמקי נשמתו, ופשוט קם והלך.

אחרי תקופה נרגעתי, וחשבתי לעצמי, 'פגעתי ביהודי גלמוד ומר נפש. אין לו משפחה והוא רואה אותי עם ילדים ונכדים. הייתי צריך לדון אותו לכף זכות, הוא מר נפש'. הלכתי לחפש אותו כדי לפייסו, אך הוא לא רצה להתפייס. באתי עוד פעם, ועוד פעם, עד שבסופו של דבר אמר:

'אני מוכן למחול לך, אבל עליך לדעת שבתחילה חלקתי בצוואה שלי את כל נכסיי לשניים, חצי לך וחצי לשותף שלך, אך לאחר שדיברת אלי בצורה כזאת הוצאתי אותך מהצוואה'.

'תשאיר את הצוואה איך שאתה רוצה, אבל דבר אחד אני מבקש ממך, תחזור אלי הביתה ותתארח אצלי', השבתי לו.

הזקן שב לביתנו, יש לציין כי הוא קלט, במידה זו או אחרת, את הטעות בגישה שלו, ושינה עד כמה שהיה יכול את הכיוון.

אחרי תקופה של כמה חודשים בביתנו הוא פנה אלי ואמר: 'סיפרתי לך ששיניתי את הצוואה, והעברתי את כל רכושי לשותפך. דע לך שאחרי שפייסת אותי והחזרת אותי לביתך, שיניתי שוב את הצוואה וכתבתי צוואה שניה בה הורשתי חצי לך וחצי לשותף שלך' והוא הגיש לידי צילום של הצוואה השניה.

עברה תקופה קצרה נוספת והזקן נפטר. ה'שבעה' עליו היתה בביתי.

יום אחד קיבלתי הזמנה לבית משפט. כשהגעתי לשם חשכו עיניי: השותף שלי, שהוא גם המחותן שלי, שילם ככל הנראה סכום כסף לעורך דין ממולח, שהצליח לשכנע את בית המשפט שיש רק צוואה אחת – הראשונה, שבה כל נכסי הזקן נתונים לשותף שלי. הוא לא העלה על דעתו שהזקן מסר לי צילום של הצוואה השניה, ואני יכול בכל רגע לשלוף אותה ולהוכיח לבית המשפט את השקר שלו…

הסתכלתי על איזה סכום מדובר, ואני רואה שחור על גבי לבן: שישה מיליון דולר. ולהזכירך, באותה תקופה הייתי אדם שחי מהיד לפה. הייתי נסער, המחותן שלי משקר אותי!

בדיוק אז היתה לי חתונה בארץ ישראל של אחד מצאצאיי, ואמרתי לעצמי: 'ראשית ניסע לחתונה, נעבור את כל ימי השמחה, ואז אחשוב מה לעשות'.

בחתונה פגשתי את מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל, והחלטתי להתייעץ איתו. ניגשתי אליו וסיפרתי לו דברים כהווייתם, והוא השיב:

'מצד הדין הצדק איתך, תתבע אותו לדין תורה'.

'כל חיי לא הייתי אף לא בדין תורה אחד' אמרתי לו, 'וכאן עוד מדובר על המחותן שלי. כולם ידברו על המחותנים שרבים, וללא ספק זה יקרין על היחסים שבין בני הזוג, מה הרב מציע לי אפוא, לעשות?'

'שמע טוב. נער הייתי גם זקנתי. אתה רואה את הזקן הלבן שלי. יהודי שמוותר לשני – לא יפסיד! נכון, מדובר על סכום עצום, אבל אם אתה שואל אותי, אני מציע לך שתנסה להסתדר בלי זה'. אמר לי הרב וואזנר זצ"ל.

יצאתי ממנו בהחלטה נחושה: 'אני מוותר!'. לא סיפרתי מאז מילה לאיש! אתה הוא האדם הראשון שסיפרתי לו את הסיפור, ועשיתי זאת כאמור רק משום שאינך מכיר אותי, וככל הנראה לא ניפגש שוב.

'אולם, מה אומר ומה אדבר', סיים האיש את סיפורו, 'מאותו היום והלאה, כל מה ששמתי עליו את היד – הפך לזהב. ברוך ה' אינני אוחז היום בשישה מיליון דולר, אלא בסכום פי עשר ומעלה מהסכום הזה. אני סמוך ובטוח שכל זה בא לי בזכות הוויתור, וכמו שאמר לי הרב וואזנר: נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי מי שמפסיד מוויתור.

סיפור זה מלמדנו בינה, שמוויתור אף פעם לא מפסידים!

(מתוך הספר 'בך בטחנו', סופר ע"י הרה"ג רבי גואל אלקריף שליט"א)