הרב בנימין בירנצוויג
"בצדק תשפוט עמיתך" (יט, טו)
אחד מהמצות החשובות המקיימות את העולם, ובלעדיה איש את רעהו חיים בלעו, היא המצוה לדון כל אדם לכף זכות, והיא מצות עשה המפורשת בתורה בפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" ופירש רש"י, הוי דן את כל האדם לכף זכות.
כמה כעסים, כמה הקפדות, כמה מרירויות יחסכו אנשים מעצמם, אם יחליטו לקיים מצוה יקרה זו, וכשהתרגלו לכך הרי העולם יראה יותר טוב יותר נעים, החיים יהפכו לרגועים יותר.
מעשים וסיפורים רבים סופרו שבהם רואים כי הדברים שנראו הכי גרועים, האנשים שהיו נראים הכי אשמים או רשעים, בסוף התברר כי בהסתכלות קצת שונה והכל התהפך משיא הרוע לפסגת הצִדקות.
איך מגיעים לכך?! איך מצליחים להפוך דבר שנראה רוע צרוף ל'כף זכות'?!
עצה נפלאה כדי להגיע למידה זו של ראית הזכות אצל שני, הביא הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זיע"א, בדייקו את לשון המשנה באבות (א, ו) 'הוי דן את כל האדם לכף זכות', מדוע לא כתב התנא 'הוי דן את האדם' מה זה 'את כל האדם'? אלא ללמדך שהדרך לדון את השני לכף זכות, זה לראות את כולו! לראות את כל הצדדים שבו, לראות את כל הסיבות והמסובבים למעשיו! רק ככה נוכל לדונו לכף זכות, שהרי אֵם כל חטאת של ראיית מעשהו של האדם באופן שלילי, הוא ההסתכלות הצרה על המעשה כמות שהוא מבלי לבחון את כל המצב שהיה בו האדם בעת עשיית המעשה, ומבלי לראות את הסיבה והמסובב למעשהו, רק כשנדון את 'כל האדם' מכל בחינותיו ומצבו, אז נראה שברוב הפעמים הרי הוא צודק וצדיק ולא אשם ורשע!
מעשה אירע באחד מבתי הכנסיות בבני ברק שסבל מתופעה לא רצויה: אנשים הוציאו ספרים מבית המדרש בלי רשות, ולא מיהרו להשיבם, דבר שהפריע מאוד ללומדי בית המדרש.
יום אחד באמצע שיעור דף היומי שנמסר בבית הכנסת, והנה נכנס אברך צעיר, מניח ספר על השולחן הקרוב לכניסה וממהר לצאת. המגיד שיעור עוצר אותו ושואל: ״זה שלנו?״ והאברך משיב ״כן״. ״מי הוציא את הספר?״ ממשיך המגיד שיעור ושואל. ״אני״, משיב האברך. ״מדוע אתה מוציא ספרים?״ החל המגיד שיעור להוכיח את האברך. "כדי לזכות את הרבים", השיב הלה תשובה בלתי צפויה לחלוטין….
וכך מספר האברך בעל המעשה:
זכיתי בס״ד להוציא ספר בשם ״לחיות כהלכה״, ואני משתדל להפיץ אותו בין היתר דרך תרומה לבתי כנסת. פעם בעת חלוקת הספרים נכנסתי לבית הכנסת באמצע שיעור, וכמובן שהשתדלתי לא להפריע לכן הנחתי הספר על השולחן הראשון ומיד פניתי לצאת. אבל אז המגיד שיעור שואל אותי לפני כולם: ״זה שלנו?״ עניתי שכן, שהרי תרמתי את זה לבית הכנסת. והוא שואל: ״מי הוציא את זה?״ וכמובן שעניתי – אני, שהרי אני הדפסתי את הספר… לזיכוי הרבים ולא למטרת רווח. ואז הוא התחיל לומר לי בלשון תוכחה: ״למה אתה מוציא ספרים?״ עמדתי נבוך, כי חשבתי שכוונתו שיש כבר כל כך הרבה ספרים, ולמה כל אחד מדפיס עוד ספרים… עד שמישהו ממשתתפי השיעור הציל את המצב והסביר בקול את אי ההבנה… והמגיד שיעור התנצל בפני.
נשים לב: אי ההבנה הזאת אירעה אחרי שהמגיד שיעור היה זהיר לשאול את כל השאלות שאפשר כדי להיות בטוח שאין פה מה לדון לכף זכות, ובכל זאת נוצרה אי הבנה גדולה כל כך. נלמד מזה שגם כאשר מישהו הודה באשמה בפה מלא, עדיין שייך לדונו לכף זכות.
לשם כך נבראה הסברא העקומה
הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל אמר ששמע מהגאון ר' הלל ויטקינד זצ"ל ששמע ממרנא החפץ חיים זיע"א שיתכן לומר שהסיבה שהקב"ה ברא באדם 'סברא עקומה', היא לתת אפשרות לדון את חברו לכף זכות, כי המצוה היא לדון לכף זכות גם אם הסברא לכך היא עקומה.
ומשמועה למעשה סיפר הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל שפעם שאל אותו אחד ששמע ממנו דרשה בגודל החובה לדון לכף זכות, שיש לו שכן שלא נמצא עמו ביחסים טובים, ואותו שכן מחתן בן בשבוע הבא ושלח לו הזמנה, ובתוך המעטפה היתה הזמנה של החתונה ריקה שלא מודפס בה כלום, וכפי שמכיר את טבע שכנו מתאים לו לשלוח דווקא את זו להראות לו שהנני מחתן את בני אבל אותך אינני מזמין, וכעת השאלה האם גם בזה יש לדונו לכף זכות שבאמת רצה להזמינו אלא שבשגגה נכנסה למעטפה הזמנה ריקה.
כמובן השיבו הרב פלמן שגם בזה ראוי לדונו לכף זכות שהרי לא פותחים כל הזמנה לראות שבאמת מודפס בה ויתכן שרצה בלב שלם להזמינך ולא הבחין שההזמנה היתה פגומה ולא מודפסת.
למחרת כשחזר הרב פלמן לביתו קיבל הזמנה לחתונה מידיד קרוב, הוא פתח את ההזמנה והיא היתה ריקה, וכך אמר 'חשבתי בלבי הרי מעולם לא קיבלתי הזמנה ריקה ומה קרה שבדיוק היום קיבלתי כזו הזמנה, אלא זהו אות משמים להראות לי שהתשובה שאמרתי לאותו אדם היא אמת וללמדו בא שגם כאשר מקבלים הזמה ריקה ויש כל הסברות הישרות לדון לכף חובה עדיין צריך להתאמץ בסברות עקומות לדון לכף זכות'.
מיד הוא הלך אל השואל והראה לו זאת, ואף שמר על הזמנה ריקה זו ובכל השיעורים בהם דיבר הראה הזמנה זו ואת המוסר השכל שהיא טומנת בחובה.
אוטו אחד בכל תל אביב
סיפר הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל: אחד נכנס למרן החזון איש זיע"א לומר לו שהוא היה בתל אביב ויש שם הרבה חילול שבת רח"ל. שאל אותו החזון איש מניין אתם יודעים את זה? אמר לו האיש הייתי באלנבי וראיתי אוטו נוסע, הייתי ביהודה הלוי וראיתי אוטו נוסע בשבת, איפה שהלכתי ראיתי אוטו. אמר לו החזון איש עד עכשיו ראית רק אוטו אחד, זה אותו אוטו שנסע לכל מקום בעיר, אין לכם ראיה שיש שם הרבה מחללי שבת, אתם ראיתם רק מחלל שבת אחד הנוסע בכל הרחובות. החזון איש לא רצה לקבל שהרבה יהודים מחללי שבת.
האדמו"ר מרן רבי אהרן מבעלז זיע"א היה מתייגע תמיד ללמד זכות על ישראל ובזמן שהיה גר בתל אביב והיו שם אנשים שקשה למצוא עליהם זכות. בכל זאת, היה מתייגע ביותר באומרו 'אם יש לכם רמב"ם קשה, מה אתם עושים? מתייגעים ושוב מתייגעים עד שמוצאים את פתרונו. גם לאשים קשים אלו צריך להתייגע יותר עד שלבסוף מוצאים עליהם זכות'.
כשהבחין הרבי ברכב שנוסע בשבת, היה מפטיר שבוודאי הוא לוקח יולדת לבית החולים, וגם כשעברה משאית, עמד הרבי על דעתו שבוודאי היא מסיעה יולדת. וכאשר אמרו לו על שמישהו מעשן סיגריה רח"ל, אמר הרבי שבוודאי לא ידע ששבת. אמרו לרבי שהעירו לאיש ששבת היום והשיב 'אני יודע'. אמר להם הרבי, לא שמעתם היטב, הוא בוודאי אמר 'איני יודע'.
סיפר הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל פעם כאשר חזר מרן המשגיח רבי אליהו לאפיאן זצ"ל בליל שבת מבית הכנסת, שאל את האנשים שהלכו עמו 'האם גרים בסביבה ערבים? וכשענו לו 'שכמעט ואין' אמר 'ומה כלי הרכב שעבר ממולנו על הכביש?' לא עלתה על דעתו שייתכן ומדובר ביהודי.