"וְאָמַרְתָּ אלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" יט – ב
ההקדמה למצוות שבין אדם לחברו
פרשתנו מלאה במצוות רבות ומגוונות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. כל אלו, באה להם הקדמה של ציווי אחד: "קדושים תהיו" – עליכם להתקדש, להתרומם ולהתעלות מעבר להשגה האנושית. איך עושים זאת? באה פרשתנו ומלמד אותנו, ואנו ניגע בנקודה אחת מתוך המכלול.
נתבונן בסדר מסוים שברצף מצוות שבין אדם לחברו שנאמר בפרשה (יט, ט-יח): מצוות פאה, לקט, עוללות, פרט, לא תגנובו, לא תכחשו, לא תשקרו, לא תעשוק, לא תגזול לא תלין פעולת שכיר, לא תקלל חרש, לא תשקרו, לפני עיוור לא תתן מכשול, לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך, לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח, לא תשא עליו חטא, לא תיקום לא תיטור ואהבת לרעך כמוך…
בפסוקים מעטים אלו מקופלים מסכתות שלמות בסדרי זרעים ונזיקין. אם נתבונן רק במעט מפרטי המצוות והאזהרות הללו, הרי שהן מקיפות את מידותיו של האדם מכל צד, עד שמי שיתמקד בפסוקים אלו ויהיה מושלם בקיומם – כל רואהו יעיד עליו כי אדם השלם הוא!
נתבונן. התורה פותחת בהלכות פאה, לקט, שכחה וכו'. כל אלו יש להן הקדמה מדוקדקת: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם". יש כאן הדגשה: מדברים על שדה שלך. אתה קבלת, אתה רכשת, אתה עמלת ויגעת ואתה הוצאת את התוצאות הללו. כל אלו הינם ניסיונות קשים מאוד לאדם. אני עבדתי, אני הזעתי, יגעתי ועמלתי. עד שסוף סוף אני רואה תוצאות – מדוע יחלוק עמי זולתי? זהו ניסיון קשה מאוד והתורה אינה עושה הנחות, היא מדגישה זאת בבירור!
אומר התורם לעצמו: אם כן הוא, שאני חייב לתת מהרכוש הזה, לכל הפחות שיצא לי מזה כבוד! השדה יישאר נעול ואני בעצמי אקצור את הפאה, אאסוף את הלקט והשכחה ואצבור את הכל [מדובר על שדות של מאות דונמים, והשכחה והפאה הם כמות בלתי מבוטלת]. אפרסם מודעה גדולה בעיתון על טפסי בקשות לתרומה, אקבל מאות מכתבים, שמפתיחתם אוכל לאסוף כמאה וחמשים תוארי כבוד, ואז תבוא מודעה שניה בעיתון על יום החלוקה לאלו שזכו בלבד, יבואו כולם בראש כפוף בפה מלא הודיה, ובידיהם תעודות הוקרה… נו – היה שווה! הכסף אמנם הלך, שיהיה כפרה, אבל כבוד קיבלתי מלוא חופניים!…
אבל התורה יורדת לחיי האדם ואומרת לו: "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" – אין לך שום שותפות בנתינה, אסור לך לסייע ביד העני, תן לו להסתובב בשדך חופשי ולקחת מכל מה שימצא, מבלי שתהיה לך שום דעה בעניין!
אתה יודע למה?
"ואהבת לרעך כמוך"! כמוך ממש! תחשוב כמה צער ועוגמת נפש היו לך אילו היית אתה זקוק לטובת הזולת. למה שהוא ילך ברחוב, וכל מקום שיראה אותך יצטרך לכבוש פניו בקרקע? תן לו להרגיש שאת שלו הוא נוטל.
אותו עני יכול להיות גבאי בבית הכנסת שלך, והוא אינו יודע כלל שנטל ממך ואתה בלבך כועס מדוע הוא מתעלם ממך ונותן לך עליות "לא מכובדות…" ומתחשק לך להרים עליו את קולך, שיבין מהיכן ירק זה חי וינהג בהתאם, והתורה ממשיכה ודורשת ממך: תנצור, תתגבר על עצמך!
נמשיך ונצייר עוד חלק מהציוויים לאותו אדם. הוא הרי בעל השדה, הוא המעביד ויש לו עובדים, וכאן מתחילה סדרת זהירויות של דקדוק בהלכות הממון של פועליו: שלא ילין שכרו בערב, ואם היה מחוץ לעיר והגיע מאוחר אחרי שעות של פגישות עסקים, אומרים לו: גם אם סוף סוף נכנסת למטה ואתה לבוש בנמנמת מתחת לפוך החם, ונזכרת שלא שלמת לשכיר יום שלך – קום, ת\התלבש, רוץ בגשם ובשלג ותן לו את שכרו!
ולמחרת פתאום אתה שומע שהוא, אותו שכיר שבזכותך יש לו מה לאכול, עשה דבר כזה וכזה נגדך, ויש בידך לנקום בו, אבל התורה מצוה עליך: "לא תיקום ולא תיטור". ואם תרצה לפחות לשכך את כעסת ולרפא את כאבך בכך שתספר לזולת על העוול שעשה לך – הנך מְצֻוֶּה לא ללכת רכיל…
ואתה חושב לעצמך: מה, אני לא בן אדם? עד כמה יש לי כח סיבולת? כמה ניתן לתת לזולת מבלי לקבל תמורה וגם לאכול ביזיונות? – – –
איי, איי, איי, כמה טהרת הלב הנך רוכש בנתינה בצורה הנפלאה הזאת. הלא הממון הרב והכבוד שאחרים נותנים לך משחיתים את כל אישיותך. חייך מרוקנים מאמונה, הנך הולך מנופח כטווס ונראה בעיניך שכל רכושך שלך הוא וממך הכל!…
כאן הנך מקבל תרגילים נפלאים שבכוחם יכול אתה להיטהר ולעלות ולהתרומם מעל עצמך, יש לך הזדמנות: "קדושים תהיו!"
קדש עצמך במותר לך! אלו הן הדרישות, כי לאלו נברא האדם, להיות צלם אלוקים, להיות דמות ה' בעולם, והוא יתברך הלא נותן לחם לכל בשר, והוא הלא "מלך עלוב" שנותן לכל אחד כלים נפלאים ובני אדם פוגעים ובו ומורדים בו עם אותם כלים שמקבלים ממנו, ובכל זאת הוא מוחל וסולח וממשיך להיטיב בלי גבול ומדה. "והלכת בדרכיו", מה הוא אף אתה! – קדושים תהיו.
הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות
איך מגיעים לזה? כיצד ניתן לרכוש כוחות אלו של התעלמות כביכול מהאני שלי לגמרי כדי להעניק לזולת?
נדמה כי שמאי הזקן גילה לנו סוד זה במשנה באבות (א, טו): "שַׁמַּאי אוֹמֵר: עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת".
האל"ף הוא: "עשה תורתך קבע". כאשר עיקר חייך תהיה התורה הקדושה, ולא יהיה לך עוד דבר שמהווה קבע בחיים חוץ מתורה, או אז תתעלה למעלה זו שתהיה "אומר מעט ועושה הרבה". זוהי מידת הצדיקים לעומת הרשעים.
הרשעים, אלו המחוברים לעולם הזה, מרוב שקיעותם בהבלי העולם הזה, קשה להם להיפרד מחפציהם, וגם כשנזקקים לתת משהו – הם אומרים ומבטיחים הרים וגבעות, אבל בפועל נותנים מעט מאוד. הצדיקים שתורתם קבע, מנותקים הם מהבלי העולם, ומלאכת הנתינה הרבה יותר קלה בעיניהם. הם אומרים מעט ועושים הרבה.
לאחר שעיקר חייך יהיו תורה ותסתגל לתת לזולת מבלי לעשות עסק מהנתינה הזאת אלא נתינה לשם נתינה – זה מה שיביא אותך לדרגת הבן אדם לחברו הנפלאה של "והווי מקבל כל האדם בסבר פנים יפות".
מונח בזה טוהר מידות עצום. דרכו של עולם – היה אומר רבי שלום שבדרון זצ"ל – שכשנכנס לבית הכנסת יהודי אמיד שבגדיו והליכותיו מעידים בו שכזה הוא, מיד נגש אליו הגבאי בהידור ובכבוד, נותן לו 'שלום עליכם' ובלי אומר ודברים מושיב אותו קרוב למזרח…
אחריו נכנס עני בבגדיו הקרועים. הגבאי עושה תפקידו נאמנה וניגש לתת גם לו 'שלום עליכם', אבל בידיים רפויות, וספק אם ישאל אותו אם הוא זקוק למקום ישיבה… והגבאי חוזר מרוצה מעצמו: אני לא מקפח אף אחד, כל אחד מקבל את הכבוד המגיע לו…
אומר לו התנא: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", לא משנה אם הוא עשיר או עני, קבל אותו בסבר פנים יפות. עליך לקבל את העלוב והמסכן כמו את הנכבד המעורר כבוד.
אבל יותר מזה נדרש ממך: עליך לקבל את כל "האדם". יש באדם תכונות רבות, מהן אהובות עליך ומהן לא כל כך, ומהן אף שנואות עליך. תקבל את כל מה שיש באדם הזה, על חסרונותיו הרבים, בסבר פנים יפות.
זהו ה"קדש עצמך במותר לך" שבבין אדם לחברו – להיות רגיש ומבין את צרכיו של הזולת עד תומם.
קדש עצמך רק כשזה לא על חשבון בן אדם לחברו
הגרמ"מ שולזינגר מספר שניגש מאן דהוא לרבו מרן הגר"י אברמסקי זצוק"ל ושאלו: לכל גדולי ישראל יש חומרות בכל מיני הנהגות הלכתיות, שמתי לב שלרב אין שום חומרה, מאי האי?
ענה לו הרב אברמסקי קצרות: "התבוננתי שכמעט כל חומרה באה על חשבון מישהו, לא אצל אברמסקי!!!"
ואכן גדולי ישראל שהקפידו מאוד על חומרות מיוחדות ראו אצלם שהכל נעשה רק בתנאי שהדברים לא באו על חשבון פגיעה כל שהיא בזולת.
כך מסופר על הגאון רבי משולם איגרא שהקפדתו על אפיית המצות היתה נוראה, את החיטה היו קוצרים בזהירות רבה, ולאחר מכן היו נמסרים לידי אחד מבחירי תלמידיו שרק עליו סמך והלה היה תולה אותם בתוך מארז סגור בוו המשתלשל מהגג, כדי שלא יגעו בה עכברים וירטיבו את החיטה ברוקם, ויהי היום ותלמיד זה הלך באמצע השנה לעולמו, נגשו תלמידיו ושאלוהו אצל מי יניחו כעת את החיטה? אמר להם תשאירו את זה אצל האלמנה. לשאלתם האם מכיר הוא את האלמנה שאכן ניתן לסמוך עליה?
ענה רבי משולם: לא ולא, אין לי שום מושג מה תכונותיה והליכותיה, אבל אם תגיעו ליטול ממנה את החיטה על אף שיודעת היא עד כמה קפדן אני וגם מבין תלמידיי רק על בעלה סמכתי, כך שאין בזה פגיעה שאינני סומך עליה, אבל עצם ההגעה לקחת ממנה תגרום לה שוב צער על עצם פטירת בעלה, יש בשוק מספיק מצות לקיים בהם מצוות אכילת מצה!
בוורשה נעמדו ראשי חסידי החידושי הרי"ם לאפיית מצות עם כל החומרות וההידורים, לאחר יום אפייה שנעשתה בתכלית ההידור כנאה וכיאה לאנשי מעלה כמותם, גילו שאחד המרדדים את העיסה אף שהיה גדול בממדי גופו הינו קטן שלא הגיע למצוות, המצות שערך כבר נאפו ונתערבו עם המצות האחרות, קטן אינו יכול לאפות לשמה ופסולות הן למצוה, ודבר שבמנין אינו בטל. ניגשו אל האדמו"ר בעל החידושי הרי"ם ושאלו האם יש תקנה.
אמר החידושי הרי"ם הן עתה התמנה מורה הוראה חדש הגאון רבי זנויל קלפפיש זצ"ל תשאלו את פיו.
מיהרו למורה ההוראה וענה שכל המצות כשרות למצת מצווה ללא פקפוק כלל. תמה החידושי הרי"ם תשובה אך לא סתר את דבריו, כשהלך לטבול לכבוד החג פגש אותו ושאלו מהיכן פסק להכשיר מצוות פסולות למצת מצוה?
ענה מורה ההוראה: הלא חכמים אמרו שמצה כשרה עד עובי טפח, העיסה שהובאה בפני אותו נער היתה פחותה מטפח, וניתן היה לשימה בתנור, וכי משום שהנער רידדה נפסלה?!
החידושי הרי"ם שמח שמחה גדולה עם תושייתו של מורה ההוראה, המושכל הראשון של כל מי ששמע את השאלה היתה לפסול את כל המצות, אבל כשחושבים על ההשלכות של הפגיעה של אותו נער שבגינו פסלו את כל המצות, זוכים לסייעתא דשמיא משמים לקבל תשובה כהלכה.
היחס לזקן עם מחלת השכחה
מסופר על הגאון רבי שמחה זעליג ריגל זצ"ל, אב"ד בריסק, שנכנס אליו יהודי קשיש ושאלה בידו. רבי שמחה זעליג עיין בספרים, שקל כה וכה, והתיר לו את הדבר.
היהודי יצא שמח וטוב לב, ורבי שמחה זעליג, על אף זקנותו והמדרגות הקשות שהיו בביתו, ירד ללוות את הקשיש עד לסוף המדרגות ועלה חזרה לביתו.
הגבאי ראה ולא העז לשאול מדוע נהג בו בכבוד זה, אך בצהרים הסיפור חזר על עצמו: הזקן הגיע ולתדהמת הגבאי הוא שומע שהלה שואל את אותה שאלה! ורבי שמחה זעליג פותח גמרא ושולחן ערוך ומעיין, ולאחר דקה שתיים אומר 'מותר!' והיהודי יוצא שמח וטוב לב ושוב הרב מלווהו את כל המדרגות…
כאן כבר לא התאפק הגבאי ושאלו מדוע היה צריך לעיין כשחזר עם אותה שאלה, והלא כבר עיין בבוקר וענה לו את אותה תשובה?
אמר לו הרב: "ראה, יהודי זה סובל ממחלת השכחה. את השאלה הוא שואל בכל יום כבר עשרים יום! הפעם כבר הגיע באותו יום פעמיים, הווי אומר שמחלתו התגברה שכבר אינו זוכר מהבוקר לצהרים. כל יהודי ששואל שאלה פעם ראשונה, רוצה לחוש ששאלתו עניינית היא, וראוי הוא לקבל תחושה זו. אצל יהודי זה, בכל פעם ששואל מבחינתו נדמה לו שזו פעם ראשונה, לכן ראויה שאלתו לעיון, כדי שיקבל את התחושה שהיא שאלה קשה במיוחד!"…
"ניחא", אמר הגבאי, "אך מדוע מתאמץ הרב ללוותו בכל פעם? הלא יודע אני כמה קשות הן המדרגות לרב?"
תמה הרב: "הלא תבין דבר מתוך דבר. אם יהודי זה סובל משכחה כזאת, יכול הוא לשכוח שהוא יורד מדרגות והמדרגות כאן גבוהות מאוד, זו ממש סכנה וחייב אני לרדת עמו כדי לראות שלא יסתכן!"
שינה ממנהגו כדי לרומם תלמיד
על מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל סיפרו תלמידיו מישיבת 'קול תורה', שאחד הדברים שהקפיד עליהם מאוד הוא, שכשהיה מסיים נושא אחד בשיעור ועובר לנושא הבא לא היה מסכים בשום אופן לשמוע שאלות על הנושא הקודם. הוא ראה בדבר גורם גדול לבלבול התלמידים, בכך שהם מערבים סוגיה בסוגיה, ומשמשנתם אינה סדורה להם ייאבדו את הסוגיה כולה.
והנה יום אחד כבר סיים הגרש"ז עניין אחד והחל סוגיא חדשה לגמרי, ואחד התלמידים התעורר ושאל על החלק הקודם של השיעור… הגרש"ז נטש את העניין בו הוא עוסק, התעמק בשאלתו ודן בה, ואף הכניס את התלמידים כולם לתוך הקושיה, ליבן אותה וחזר על דבריו עד שיישב את שאלתו של השואל.
התלמידים שהורגלו שהגרש"ז ממש מקפיד עליהם כשהם עושים לו זאת, תמהו על כך שהפעם לא אמר כלום, ותמיהתם הוכפלה כשראו את היחס המיוחד שהוא מתייחס לשאלה הזאת. המה ראו כן תמהו, ושניים מהתלמידים הקרובים אליו נגשו ושאלוהו לפשר העניין.
ענה להם הגרש"ז: "כבר שלושה חודשים שאני אומר שיעור לשיעור שלכם, ובחור זה מעולם לא שאל שאלה. מסתבר שלא היה לו את האומץ לשאול. היום הוא שאל פעם ראשונה. אם לא הייתי נותן לו את היחס הזה – הוא יותר לא היה שואל לעולם. הייתי חייב לשנות ממנהגי כדי לתת לו את העוז לשאול עוד ועוד וככה לגדול!
הווי – "קדושים תהיו"