יעקב א. לוסטיגמן
"והתקדשתם והייתם קדושים"
התורה הקדושה אומרת בפרשתנו, ציווי שיש בו גם ברכה: "והתקדשתם והייתם קדושים". רש"י מבאר שהתורה מדברת כאן על פרישות מעבודה זרה, הספורנו מסביר שזו פרישות מעריות, ואילו האור החיים הקדוש לא נכנס לשאלה ממה הפרישות, אלא מסביר ש'והתקדשתם' הפירוש הוא שתהיו נוטים אל צד הקדושה, וממילא 'והייתם קדושים' "ובזה הוא מבטיחם שיהיו בבחינתם מלאכים הנקראים קדושים".
כלומר, התורה בעצם אומרת לנו כאן ש"בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכים אותו". אתה מקדש את עצמך מלמטה? הקב"ה יקדש אותך מלמעלה. אתה מתאמץ לעשות את רצונו? הוא יש לו הרבה עוזרים ומסייעים שהוא ישלח אליך כדי שיעמדו לימינך לעזרה כדי שתוכל למלא את רצונו.
והאמת, רואים אנו שכשיהודי רוצה לעשות את רצון ה' ומתאמץ בעניין, הוא זוכה שהקב"ה אכן משלים את ידו את פעלו, כדי שיוכל לעשות את רצונו, ובעניין זה אביא לכאן מעשה נפלא ששמעתי מאבי מורי, את אשר ראה במו עיניו, מה קורה כשיהודי עומד בכל תוקף על משמר הכשרות, ולא חוסך מעצמו כל מאמץ כדי להגיע לתכלית ההידור בכשרות, ואכן מן השמים מסייעים לו באופן מיוחד, לזהות כשלים ולהתחמק מבעיות שעלולות להכשיל יהודים במאכלות אסורים חלילה.
וכך מספר אבי מורי עט"ר הרה"ח ר' ישעיה לוסטיגמן שליט"א:
"היה זה בשנת תשכ"ו, שנת שמיטה. עבדתי אז מפעם לפעם בוועד הכשרות של 'העדה החרדית' כמשגיח לצורך פיקוח על איסוף תוצרת חקלאית, ולוודא שמדובר בתוצרת שגדלה על אדמת נוכרי.
בוקר אחד עליתי על טנדר שהסיע אותי למקום העבודה.. היינו שישה משגיחים צעירים וחסרי ניסיון, עם 'משגיח' ותיק ועתיר ניסיון, שהפעיל אותנו. יצאנו בשעת בוקר מוקדמת והגענו לאזור ה'משולש', שבו שוכנים לא מעט כפרים ערביים שתושביהם הפלאחים מתפרנסים מחקלאות.
הטנדר נכנס אל תוך הכפר, והמשגיח שדיבר ערבית שוטפת, פתח את החלון וביקש מהתושבים המקומיים הכוונה לשדותיו של אבו עומאר. הם הפנו אותנו לכיוון הנכון, והמשגיח שכבר היה שם בעבר אכן מצא את השדה שלו במהירות.
הפלאח הערבי הבחין בטנדר ומיהר להגיע. פניו השחורות וידיו הגרומות, העידו יותר מאלף עדים על מקצועו, הוא איש אדמה אמיתי שמעולם לא יצא מד' אמותיו של השטח החקלאי שלו. את פנינו הוא קיבל בגינוני כבוד קלאסיים לערבים בני המעמד הנמוך, שמתרגשים עד מאוד לראות מישהו במעמד גבוה יותר מהם: "מרחבא יא סידי", אמר לראש הקבוצה, שהשיב לו ב"מרחבתיין" כדרך שמשיבים לברכת 'ברוך הבא'.
"אהלן וסהלן, אללה יחליכ", המשיך אבו עומאר לברך וכל כולו הבעת שמחה על האורחים החשובים שבאו בצל קורתו. המשגיח לא נכנע למתקפת החיוכים שלו, והורה לו להמתין בצד בזמן שהוא נותן לנו הנחיות.
"תסתכלו שם, אתם רואים?" הצביע המשגיח אחרי שאבו עומאר התרחק קצת, "יש שם חמור. כן כן, אני יודע, אתם חבר'ה ירושלמים, לרכב על חמור זה תמיד נחמד, אבל דעו לכם שאבו עומאר מביא את החמור במיוחד כדי להעסיק אתכם, הוא רוצה שאתם תרכבו ותתעסקו על החמור, ובזמן הזה לא תשימו לב למה שהוא עושה. זאת שיטה קלאסית של הפלאחים פה באזור, להערים על משגיחי הכשרות.
"לכן אני מזהיר אתכם מראש, אל תתפתו! לא באתם לרכב על חמור, אלא כדי לפקוח שבע עיניים על התוצרת החקלאית שהמעמיסים פה על המשאיות!".
כמובן שהבנו את המסר, והשבנו שאנחנו מחויבים באופן מלא לביצוע המשימה.
ירדנו מהרכב, והתדרוך המשיך, כשעכשיו גם אבו עומאר הוזמן להקשיב: "יש כאן שדה שבו גדלים חצילים", אמר לנו המשגיח, "שימו לב, אני משאיר כאן את שניכם, בהמשך יגיעו לכאן ארבע משאיות כדי להעמיס את החצילים, אתם בודקים שכל חציל שעולה אליהם, זה רק ממה שנלקט כאן בשדה. אתם רואים שם בצד ערימה של ארגזים ריקים? אתם תראו עוד מעט את הפועלים של אבו עומאר לוקחים אותם לשדה וחוזרים כשהם מלאים בחצילים טריים, כאן הם יעמידו את האגזים בצורה מסודרת, וכשיגיעו המשאיות הם יעמיסו אותם.
"זכרו, ארבע משאיות! כל החצילים רק מהשדה הזה, שום חציל לא נכנס משום מקום אחר!".
באומרו את הדברים האלו החל להתרחק, אבל אבו עומאר עצר אותו: "לו סמחת יא סידי, אני רוצה לחלוק עליך, להערכתי יצאו מהשדה הזה שמונה משאיות חצילים, לא ארבע! תראה כמה חצילים, זה שדה גדול, למה אמרת ארבע משאיות???".
המשגיח התעקש, "איסמע יא חביבי", הוא אמר לאבו עומאר, "חוואג'ה איברהים אמר לי ארבע משאיות. אני לא מתווכח, הוא היה כאן לפני כמה ימים ואמר ארבע משאיות, הוא בדק את השדה והעריך את תנובתו בארבע משאיות. עם חוואג'ה איברהים לא מתווכחים!".
הפלאח הערבי התקומם: "עם כל הכבוד, חוואג'ה איברהים הוא לא חקלאי, הוא יאהוד שיושב כל היום במכתאבה, במשרד, מה הוא מבין? אני חקלאי מהיום שנולדתי, הייתי עובד פה בשדה הזה מאז שהייתי ילד בן שנה עזרתי לסבא שלי, אני אומר לך שיש כאן מספיק חצילים למלא שמונה משאיות!!!".
אנחנו עמדנו דוממים, לא דיברנו מילה. נתנו לאחראי לנהל את הדיון מולו, והוא נהג בדיוק כמונו: "אני לא מתווכח איתך", אמר, "חוואג'ה איברהים אמר, חוואג'ה איברהים יודע! אם אתה מתעקש, אני מתקשר אליו שיבוא לכאן ותשכנע אותו בעצמך!!!".
"בסדר, תתקשר" אמר אבו עומאר, "שיבוא לכאן ויראה בעיניים שלו שאנחנו ממלאים שמונה משאיות!".
כמובן שטלפון נייד לא היה בנמצא, ולמעשה לאבו עומאר לא היה בכלל טלפון, גם לא בבית. נכנסנו לטנדר, ונסענו יחד איתו ל'מכתאבה אל מרכזייה' המשרד הראשי של הכפר, משם יכלנו להתקשר בטלפון. האחראי התקשר לרבי אברהם ראטה, מייסד ועד הכשרות של ה'עדה החרדית', ומי שהמומחיות שלו בנושאי כשרות היתה לשם דבר.
רבי אברהם שמע את הדברים והשיב בפסקנות: "שלא יתחילו לזוז לפני שאני בא, אני לוקח עכשיו מונית ומגיע לביקור בשטח".
חזרנו לשדה, השאירו אותי עם עוד חבר במקום, וההנחיה היתה להמתין לרבי אברהם ראטה. כמה זמן ייקח לו להגיע? אי אפשר לדעת. בינתיים, שאר חברי הקבוצה המשיכו לכפרים אחרים, ואנחנו נשארנו שם לבד
**
"כשמדברים היום על שני צעירים ירושלמים שנשארים לבד בשטח חקלאי בכפר הערבי בלב לבו של המשולש, זה נשמע מפחיד מאוד", אומר אבא שליט"א. "אבל באותם זמנים זה היה שונה, אומנם היה זה עוד לפני מלחמת ששת הימים שלאחריה היה שיפור גדול עוד יותר, ואימתם של היהודים ממש נפלה על הערבים, אבל גם אז, הערבים שבתוך שטחי ישראל היו הרבה יותר כנועים ליהודים, לא היתה אז ההסתה הנוראה שיש בעשורים האחרונים בין הערבים עצמם, ולכן זה לא היה מפחיד או מסוכן להישאר לבד בכפר ערבי. במיוחד שכמו כל ירושלמי באותם זמני גם אנחנו ידענו לקשקש קצת בשפה הערבית, ולא היינו מנותקים לחלוטין ממה שדיברו סביבנו.
נשארנו בשטח, והמתנו לבואו של הרב ראטה. כעבור שעתיים לערך ראינו מונית מגיעה בנסיעה אל תוך השטח החקלאי כשהיא מרימה מאחוריה ענן של אבק, ורבי אברהם, נמרץ כהרגלו יורד וניגש מיד ללב העניין…
"מה הסיפור?", הוא שואל את אבו עומאר, "ארבע משאיות חצילים אמרתי, נכון, ואתה אומר שמונה. אני עומד על כך שמהשדה הזה יוצאות ארבע משאיות חצילים, אפילו לא אחת יותר!".
אבו עומאר מצביע על השדה, ועומד גם הוא על שלו: "שוף יא סידי, שוף עלא אל חקל", אתה לא רואה שהשדה הזה עמוס בחצילים, תראה כמה, משאללה, בלי עין רעה. אני אומר לך השדה של אבו עומאר מוציא הרבה חצילים! תסתכל בעצמך!!!".
רבי אברהם סוקר את השדה בעיניו, והפתעה ניכרת על פניו: "אתה צודק", הוא אומר לאבו עומאר! השדה הזה בהחלט ממלא שמונה משאיות!!!".
"אז מה אתה אומר ארבע משאיות", אבו עומאר כבר היה עצבני, "הפועלים שלי כבר פה מתכוננים לקטוף חצילים, שעתיים כבר עברו סתם בזמן שאנחנו מחכים לך, אפשר להתחיל לעבוד??? תן אישור ואנחנו מתחילים, חבל על כל רגע, עוד מעט הם כבר יוצאים להפסקת צהרים!".
רבי אברהם מחייך ומשיב בשלילה, "לא, אי אפשר לעבוד. לפני ימים אחדים הייתי כאן, והשדה הזאת הכילה כמות חצילים של ארבע משאיות. אתה צודק שעכשיו יש כאן שמונה, אבל היו רק ארבע, עכשיו אנחנו נבדוק איך זה קרה".
אבו עומאר כבר ממש התחיל לכעוס, "חוואג'ה איברהים! על מה אתה מדבר? יש פה שמונה משאיות איך יכול להיות שלפני כמה ימים היו רק ארבע, זה לא הגיוני".
"נכון", השיב רבי אברהם, "זה באמת לא הגיוני, ולכן אנחנו נבדוק מה קרה, אולי הבאת לכאן ארבע משאיות של חצילים ממקום אחר ופיזרת אותם בתוך השדה שלך???".
פניו השחורות של אבו עומאר האדימו מזעם, "אתה אומר שאני משקר? איך אתה אומר עלי דבר כזה? זה פה האדמה של סבא שלי אללה ירחמו, מי שהיה משקר סבא היה מרביץ לו עם המושכות של החמור עד שיוצא דם, איך אני יכול לשקר. בזקן של מוחמד אני נשבע לך, לא הבאתי לכאן שום חציל משום מקום, כל מה שאני מוכר זה מה שגדל כאן במקום!".
"את זה אנחנו מיד נראה", גיחך ר' אברהם ולקח אותנו לסיור לימודי… "בואו תראו", הוא אמר לי ולחבר שהיה איתי, "בשורות הראשונות באמת לא תראו חצילים תלושים, הכל מחובר לאדמה, אבל אם נעמיק קצת, נגלה את התרמית. בוא ניכנס כמה שורות נוספות פנימה ותראו על מה אני מדבר…".
הלכנו אחריו, סקרנים לדעת מי ינצח בוויכוח, ולא הופתענו לגלות שהצדק היה איתו… השדה היה מלא וגדוש בחצילים תלושים שניכר בבירור שהובאו ממקום אחר ופוזרו בשטח… "מסתבר שהזקן של מוחמד לא שווה הרבה בתור שבועה", הפטיר רבי אברהם, "תראו איך הוא נשבע בלי בושה בדבר הכי קדוש להם! "אשר פיהם דיבר שווא וימינם ימין שקר!".
יצאנו משם, והצטרפנו למונית של רבי אברהם. אבו עומאר נשאר בשטח יחד עם הפועלים, ולא הפסיק לגדף אותנו ואת כל היהודים שלא מוכנים לקנות אצלו חצילים שיובאו ככל הנראה משדה של יהודי שרצה להכשיר את הסחורה שלו דרך שותפו הערבי…
**
"נהג המונית שאל את הרב ראטה אם הוא רוצה לחזור ישירות למשרדי 'העדה' בירושלים, או שיש לו עוד תחנות בדרך, ורבי אברהם השיב שאם הוא כבר נמצא פה, יש לו כמה דברים שהוא צריך לבדוק.
"יש פה באזור מפעל שמייצר ממתקים", אמר, "הם ביקשו מאתנו הכשר, ויש כבר משגיח שלנו בשטח, אני רוצה להיכנס לביקורת פתע לבדוק אותם לפני שאני נותן להם אישור".
הוא חיפש בפנקס ומצא את הכתובת המדויקת. הנהג עיין מעט במפה ויצא לדרך, כעבור 20 דקות או חצי שעה אנחנו מגיעים למפעל.
רבי אברהם הציע לנו להצטרף אליו לסיור, ואנחנו קפצנו על ההזדמנות. הוא היה אגדה של ממש בעולם הכשרות, שמענו עליו רבות וזאת היתה חוויה מאוד מיוחדת מבחינתנו לעשות איתו את המסע הזה.
נכנסו למפעל, ואחד העובדים שאל לרצוננו: "אני רוצה לפגוש את משגיח הכשרות", השיב רבי אברהם, "איפה הוא נמצא?".
הפועל הצביע לעבר חדר צדדי, "הוא נמצא שמה, מתפלל!".
אני וחברי החלפנו מבטים, מי מתפלל בשעה כזאת? עוד מוקדם מדי בשביל מנחה, ואם הוא מתפלל שחרית בכזאת שעה זה לא מבשר טובות… התברר שהמשגיח למד משניות, והפועל הבור לא ידע לזהות את ההבדל בין סידור למשניות…
רבי אברהם הביע מורת רוח גלויה מזה שהמשגיח לומד משניות במקום לעמוד על משמרתו, אבל המשגיח הצטדק והסביר שהוא בדק הכל, מהמקום בו הוא יושב הוא יכול לראות מה מכניסים למפעל, וכרגע כל מה שנמצא במפעל זה רק חומר גלם מאושר!
עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט, הצביע הרב ראטה על משטח של גלונים שעמד שם בצד, ושאל את המשגיח: "ומה זה? ראית את תעודת המשלוח? זה חומר שקיבל אישור?".
המשגיח צחק והשיב: "לא! זה לא צריך תעודת משלוח, זה שמן מכונות, תראה מה כתוב שם על הגלונים באנגלית, אני קורא אנגלית, זה שמן מכונות – אני מאוד מקווה שהם לא מכניסים אותו בסוכריות שהם מייצרים…".
"שמן מכונות?", המהם רבי אברהם, כמה שמן הם צריכים, זה נראה משטח גדול! הם הצטיידו בשמן לעשר שנים קדימה???". המשגיח הסביר שלא, כל ג'ריקן מכיל חמישה ליטרים של שמן מכונות, ומדי יום הם משתמשים בשני ג'ריקנים כאלו, זאת מכונה גדולה והיא צורכת המון שמן!
"מעניין, איפה הם מכניסים את השמן הזה? באיזה מכשיר???", המשיכה החקירה.
"הנה", מצביע המשגיח כלפי מעלה, "זאת המכונה שמייצרת סוכריות, יש שם שני משפכים אחד לסוכר וחומרי הטעם והריח, שופכים שם כמויות עצומות של סוכר וחומרים נוספים, והמכונה ממיסה את הסוכר, מערבבת עם החומרים, ומזה נהיה סוכריות.
"המשפך השני, זה המשפך של שמן המכונות, שם מכניסים את השמן כדי שמכונה תעבוד כראוי בלי תקלות".
"אהה! הם מכניסים את השמן למעלה, ליד הסוכר", סיכם הרב ראטה את הדברים ששמע, וביקש לדבר עם מנהל המפעל. המנהל מיהר להגיע, ורבי אברהם ניגש ישר לעניין: אני רואה את המכונה שלכם, נראית מאוד משוכללת, אבל אני שם לב שהמנוע נמצא פה למטה, ולמעלה זה רק הצינורות שמוליכים את הסוכר והחומרים לדוד ההמסה. אני תוהה למה את שמן המכונות צריכים להכניס מכזה גובה, זה בטח מאוד מסורבל לכם להעלות אותו לשם כדי להשתמש בו. למה לא עשו פתח הזנה לשמן המכונות כאן למטה, במקום שבו נמצא המנוע של המכונה???".
המנהל נבוך, "אני לא יודע! זאת באמת שאלה טובה, צריך לשאול את הגרמנים שייצרו את המכונה הזאת, למה לא עלה על דעתם שיהיה לנו קשה לסחוב את השמן כל הזמן למעלה".
"אם אתה כבר שואלים אתה יצרנים של המכונה", אמר רבי אברהם, "יש לי עוד שאלה בשבילם. אני נוסע הרבה עם מוניות, אתה יודע, אני מבין שחצי ליטר של שמן מנוע, מספיק למכונית לכעשרת אלפים קילומטר, ופה אני שומע שהמכונה שלכם צורכת עשרה ליטרים של שמן מכונות מדי יום. זה נראה לי מאוד בזבזני, תשאל אותם, למה לא עשו מכונה יותר חסכונית…".
המנהל הבטיח לברר את העניין, והרב ראטה לקח צנצנת קטנה, מילא בה מעט משמן המכונות, ויצאנו מהמקום. חזרנו למונית ונכנסו לעיר פתח תקוה, שם הוא ביקש מנהג המונית שיעצור ליד חנות המכולת הראשונה שהוא רואה.
נכנסנו למכולת, הוא ניגש מיד לאזור של קופסאות השימורים ולקח שתי קופסאות של רסק עגבניות עם חותמת הכשרות של 'העדה החרדית', אבל לפני כן בדק שאלו קופסאות משתי סדרות ייצור שונות.
משם המשכנו למכון מחקר כלשהו, אני לא זוכר את שמו, והתברר לנו ששם מייצרים חיסונים לעופות. הרב ראטה ניגש למי שניגש, שילם כמה ששילם, ויצא משם עם רשימה עדכנית של כל לולי העופות שרוכשים חיסונים מהמכון הזה: "כולם מספרים לנו שהם מחסנים את העופות", הוא אמר, "עכשיו אנחנו כבר יודעים מי אומר אמת ומי לא… כמובן שכל מי שלא אומר לנו את האמת, לא יקבל הכשר מהעדה החרדית".
כשהגענו לירושלים, הוא עצר ליד מחנה שנלר, שם הכניס רבי אברהם את רסק העגבניות ואת שמן המכונות למעבדה, ואנחנו התפזרנו איש איש לעיסוקיו ולביתו.
אחרי ימים אחדים כשהגעתי למשרדי ועד הכשרות, פגש אותי רבי אברהם ואמר לי: "בטח אתה רוצה לדעת את התוצאות… ובכן רסק העגבניות נבדק ונמצא שהוא אכן עומד בתקן, ואין שום הפתעות לגבי התכולה שלו. אנחנו בודקים כך מדי פעם את המוצרים להם אנחנו נותנים כשרות כדי לוודא שאין שינויים בתמהיל של החומרים שלא עדכנו אותנו לגביו.
"ובאשר לשמן המכונות, ובכן, התברר לנו שהחשד שלי היה מוצדק. מתשובת המעבדה עולה כי מדובר בג'לטין מן החי, זהו חומר טרף, שתפקידו להקריש את הסוכריות ולתת להן יציבות. כמובן שהם לא יקבלו מאתנו הכשר, לא בגלגול הזה ולא בגלגול הבא!".