"ולא תטמאו בהם, אני ה'" – יח, ל
בלתי ניתן לתאר את סלידתו מממון, באופן שפשוט לא היה מסוגל לדבר על כסף. תמיד נשמר, שאם נגע בכסף מיד נטל ידיו. אף כספי הפדיונות שנערמו על שולחנו, לא היה נוטלם בידו בסיום קבלת הקהל, אלא נוטל את הקערה ושופך הכסף לתוך כובעו וממנו למגירת הכספים.
אמנם ישב שעות מדי יום ביומו, ובמרוצת השנים שמע מפי אלפים ורבבות את ענייניהם הכספיים, תוך השתתפות בפרטי פרטים ומתן עצות והדרכות ישרות, אך זאת עשה מצד עבודת השי"ת וביטול עצמי מוחלט. ברם, כשנגעו הדברים לכספו שלו, ספק אם היה מסוגל לשמוע או להגות את צמד התיבות 'כספי שלי'…
מרגלא בפומיה לבאר בדרך מופלאה את מאמר חז"ל (סוטה יב.) "מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן": חז"ל הקדושים ביקשו להמחיש, עד כמה הצדיקים אינם מסוגלים לסבול את גופם והוא כל כך דחוי ומאוס אצלם, עד שאפילו הממון שהוא שפל ובזוי חביב עליהם יותר.
סח באזני רבנו אחד מאנשי שלומו, כי פלוני ממכריו בחוץ לארץ השלים עסקה גדולה ורווחים נאים עשה ממנה, והוא מבקש לשלוח לרבנו סכום גדול אך מבקש שהכסף יועבר לידי רבנו בלי שאיש יידע מכך. שמע רבנו ואמר לו: "יודע אתה למה הוא מבקש שהכסף יגיע ישירות אלי?! לא שהוא חודש במישהו שייטול לעצמו, אלא שהוא רוצה שאיש לא יידע מהכסף הזה, וממילא אוכל לתתו לצדקה בנקיות מוחלטת בלי שאף אחד ימליץ לי להיכן לתת.
מעולם לא ביקש
סח הנגיד הרה"ח רבי אברהם יקותיאל פישמאן שיחי', שזכה שביתו יהיה אכסניה לרבנו בביקוריו בארצות הברית: "כחצי יובל שנים הייתי קרוב לרבנו, והיטב ידע על השפע שהתברכתי בו בסיעתא דשמיא, ואף על פי כן מעולם לא ביקש ממני הנאת ממון כלשהי". אף בהיותו בביתו, כשנערכו מגביות לטובת מוסדותיו הק' והעסקנים היקרים עמלו קשות לכתת רגליהם לבתיהם של נגידים, רבנו עצמו לא פנה למארחו ולא זירזו להרים תרומתו.
באחד מביקוריו של רבנו בארצות הברית, קודם שנפרד לצאת לשוב לארץ ישראל, הגיש לו המארח בעל האכסניה מעטפה שבתוכה היתה המחאה בסך עשרת אלפים דולר, שביקש לתת דורון לצדיק. שבועות אחדים חלפו והוא קיבל בדואר קבלה חתומה מטעם ישיבתנו הק', בגין תרומתו הנדיבה בסך הנ"ל.
הוא לא ידע את נפשו, כי עסקני המוסדות קיבלו בנפרד את תרומתו, ואילו מתנה זו נועדה לצרכי בית רבנו. הוא התקשר אל רבנו והביע פליאתו שנמהל בה קורטוב של תרעומת, אך רבנו השיב בפשטות, כי לא עלתה על דעתו שהכסף נועד עבורו ובתמימות הניח שהכסף נועד לישיבתנו הק'.
כאשר נעשה בית המדרש ברחוב מינץ צר מהכיל את כל המתפללים, צפו הגבאים והעסקנים פני העתיד שקהל אנ"ש יתרבה בעז"ה, ועמדו כולם על ההכרח לבנות בית מדרש חדש. הבנין המפואר ורחב הידיים שהוקם לבסוף בקרית נדבורנה, בנדבת לבו המופלגת של הנגיד רבי מאיר רוזנטל ז"ל, עדיין לא היה במושגי אנ"ש ואיש לא פילל כי משמים ישלחוהו לאותו נגיד ויתנו בלבו לבנות 'פלטרין של מלך' מן המסד ועד הטפחות.
באותה תקופה נכנסו העסקנים לרבנו והתאוננו, כי הם מתאמצים ומשקיעים כוחות אדירים, אך הם זקוקים גם לעזרתו של רבנו. התפלא רבנו ושאל, מה הם מצפים ממנו שיעשה, ואלו השיבו בפשטות, כי יאמץ דרכם של אדמו"רים אחרים העושים למען מוסדותיהם, וכאשר נכנסים אליהם אנשים לעצה ולברכה הם מדברים עמם כי ירימו תרומתם למען ביסוס המוסדות. נבעת רבנו והשיב: "כדי לבקש כסף מאנשים, אני צריך להיברא מחדש". כמה שדחקו ולחצו והסבירו עד כמה הדבר הכרחי, לא הצליחו לשכנעו. "אינני מסוגל", שב ואמר בהתנצלות כנה.
משראה רבנו כי תולים הם את יהבם בו ואינם אוזרים כוחות בעצמם עד שיראוהו נותן ידו עמהם, התעניין ושאל, האם יש אדם מסוים שהם מעוניינים שידבר עמו אודות בניית בית מדרש חדש.
נקבו העסקנים בשמו של גביר גדול שהיה רגיל לבוא הרבה אל רבנו, וציינו כי אין להם ספק שהלה יזיל הון מכיסו אם רק יתבקש במפורש מפי רבנו, כי ידעו כמה רבה היא הערצתו של אותו עשיר לרבנו.
בלית ברירה ובחוסר נעימות גדולה, קרא רבנו לאותו עשיר, ואמר לו בנועם: "חפץ אני להציע לכם איזו הצעה וברצוני להקדים ולהדגיש שאינני מורה ומצווה, ואפילו לא בגדר 'בקשה' אלא הצעת דברים בעלמא. היות והעסקנים כאן עוסקים בהקמת היכל חדש לתורה ולתפילה, לבית מדרש ולישיבה, ואולי תרצו להיות שותפים בדבר גדול זה".
השיב הלה כי עליו להתייעץ בכך עם אחיו, אם ירצה לתת בשותפות על שם אביהם המנוח, ורבנו הוסיף אחריו: "אם מכל סיבה שהיא זה לא מתאים לכם, יכולים אתם לומר זאת בניחותא, כי באמת שלא ביקשתי ורק הצעתי הצעה בעלמא".
שלא כתוחלתם ותקוותם של העסקנים, השיב האיש בשלילה, ורבנו שב ואמר לו שלא יחוש שלא בנוח וימחה מזכרונו את הנושא מכל וכל.
מיד לאחר מכן הגיע הנגיד רבי מאיר רוזנטל ז"ל, ורבנו ראה בכך חיזוק לשיטתו ולדרכו שאינו צריך לבקש כסף מאנשים.
כמה שנים לאחר מכן, כאשר המוסדות היו שרויים במצב קשה ונזקקו לעזרה גדולה, ניגש אחד העסקנים ושאל את רבנו, מפני מה אינו נוסע לערוך מגבית בחוץ לארץ כדרכם של צדיקים רבים.
ברגע הראשון נראה היה שרבנו נסער מעצם השאלה ונזקק לברור מילותיו כיצד להשיב לו, כי אצל רבנו היתה זו הצעה מופרכת מעיקרה.
רגע חלף ורבנו השיב: "מה אעשה ומשמים עזרו לי והביאו נדיב גדול שמימן את כל בנין המוסדות, ונראה לי שזה הרבה יותר ממה שעשו אותם צדיקים בכל השנים בנסיעתם. נו, וכי מסוגל אני להאמין בהצלחות של נסיעות ומגביות, או שעלי לשים מבטחי בבורא כל עלמין?!"- – –
ירושה לא רצויה
מעשה נוסף אירע, שנכנסו מנהלי הישיבה הק' לרבנו וסחו בשמחה כי קיבלו מכתב מעורך דין נודע, בו הודיע כי פלוני בן פלוני שהלך לעולמו כתב בצוואתו כי הוא מוריש לישיבתנו הק' את ביתו בן שלושת הקומות בשכונת יוקרה בתל אביב. מבלי להזדקק לשמאי מקרקעין, העריכו העסקנים כי מדובר בסכום עצום שהיה בו כדי להקל מאד את מצוקת המחסור ששררה באותה תקופה.
במכתבו הוסיף עורך הדין וביקש, כי הנהלת הישיבה תתחשב ביורשים ותחליט על סכום מסוים שיינתן להם כפיצוי שיפיס את דעתם. בלב מתרונן נכנסו עסקני ההנהלה אל הקודש פנימה, לבשרו כי ישועה גדולה באה מכיוון בלתי צפוי.
אלא שרבנו מיאן לקבל דברים כפשטם. הוא התעניין ושאל, האם מישהו מכיר את תהלוכותיה של אותה משפחה, וכיצד אירע שהמנוח ביכר לנשל את יורשיו מנחלתו ולהורישה לישיבתנו הק'.
השיב אחד הנוכחים, כי הלה היה איש מר נפש והרבה להתקוטט עם ילדיו, ואלו השיבו לו במטבע של בוז ועלבון. את צערו ויגונו היה רגיל להשכיח בבואו לישיבתנו הק', בעוד שהיה משכנה ביפו, ושם במחיצת הבחורים היה פורק את שברון רוחו ומוצא פורקן בעליצותם.
ביום מן הימים הגיע בסערת נפש והכריז, כי בבוא יומו לא ינחיל ירושתו לבניו אחריו אלא לישיבתנו הק', כי טובם הם תלמידיה מבניו שלו, והוסיף מבוקשו כי בחורי הישיבה ילמדו משניות לעילוי נשמתו, כי על בניו אינו סומך שיעשו זאת. בשעתו זימן את אחד מנציגי ההנהלה למשרדו של עורך הדין, כדי שיחתום כי הישיבה תדאג ללימוד משניות לעילוי נשמתו.
שקט השתרר בחדרו של רבנו, עד שנשמעה תשובתו הפסקנית: אינני חפץ בכסף זה! כמה שניסו לשבר את אזניו בשוויו העצום של הבנין והתועלת שתוכל הישיבה להפיק מסכום עתק שכזה, לא אבה לשמוע.
משהתקשרו דמעות בזויות עיניהם, התרכך ואמר: "גשו אל הגאון רבי נסים קרליץ, ובקשו את חוות דעתו, אך אִמרו לו בשמי כי לבי נוקפי ליהנות מכסף שכזה". שמע רבי נסים את שאלתם והשיב: "אמנם מצד הדין אין כל חשש ומניעה להשתמש בכסף. אמנם זה שהרבי אומר כי לבו נוקפו, אכן יש על מה"…
שבו העסקנים לרבנו וראש המדברים פתח ואמר: "היינו אצל רבי נסים ואמר לנו שאין כל חשש ומניעה להשתמש בכסף". לא הסתפק רבנו בכך ובירר: "ומה עוד אמר?", ולא הניח להם עד שציטטו בדיוק את לשונו מרישא ועד גמירא. אף כשניסו לשכנע את רבנו שהרי היורשים התייאשו מנחלת אביהם ואפשר לפייסם בסכום כלשהו, לא הסכים לשמוע והתמיד בסירובו: "בכסף כזה אין רצוני כלל"- – –
צמצום המוחין של בעלי הממון
תחת אחד השיחים עם מחנכים בישיבתו הק', הוזכר הכבוד שחולקים לבעלי ממון, ורבנו הרחיב ואמר: "האמת שרוב בעלי הממון אינם נותנים כשיעור הראוי. יש גבירים בודדים שזוכים לתת, אבל לרובם אין את הזכייה. זה דבר פלאי, שיש בעלי הון שמוכנים להפסיד מיליון דולר בעסקיהם, והם אפילו מתבטאים ואומרים שזה לא משפיע עליהם לרעה כשהם מפסידים כסף, כי זה טיב עולם העסקים שיש הפסדים ויש רווחים.
"מאידך, כשבאים להתרימם לצדקה, הם מקשיחים לבם על סכומים פעוטים בהרבה, וממש קשה להם להיפרד מכספם".
נאנח רבנו והוסיף: "כואב לראות את 'צמצום המוחין', שיש לאנשים ביד את המפתח לתת כסף למקומות שתהא להם מזה הצלה לעתיד לבוא, ובמקום זה הם משקיעים בשטויות והבלים וכלום לא יוצא להם מזה".
דוגמא לדבר הביא, מאיש עשיר מאד שנכנס אצלו להתייעץ לגבי השקעת עתק בסך חמישים מיליון דולר, אולם בצאתו השאיר צ'ק על סך מאה ועשרים שקלים בלבד [ורבנו הוסיף בדרך אגב: "אם הוא לא היה כותב צ'ק, לא הייתי יודע מה הסכום שהוא נתן, שכן אינני נוגע בכסף ואינני מתעניין בסכומים. אבל משמים סובבו שהוא יכתוב צ'ק וכך ראיתי כי 'אוי לאותה בושה'"]…
הזכיר רבנו את דברי קדשו של אביו, כ"ק הרבי ה'דבר חיים' זי"ע, על הפסוק (שמות טז, ד) "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצאו העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא", ואפשר לרמוז על המובא ב'חובת הלבבות' (שער הכניעה פרק ד), שיש שלושה מיני עשירות בעולם.
"המין הראשון, היא עשירות הבאה מסטרא דקדושה, וסימנה שהממון הזה יוצא על דברים שבקדושה, כדרך כל דבר הנמשך לשרשו ומקורו. המין השני, עשירות מצד הסטרא אחרא רח"ל, וממון זה יוצא על דברים שהם נגד רצון הבורא ית"ש. והמין השלישי, הוא עשירות הבאה לאדם למען העמידו בנסיון, לראות אם ישתמש בממונו בכשרות ויבוא מכוחו להתקרב אל השי"ת, או שח"ו ישתמש בו לדברים שאינם כדת של תורה ובגין כך עוונו ישא.
"והוא שאמר הכתוב: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", ושפע זה נחלק לשלושה מינים – "למען אנסנו", הוא הממון שבא לאדם כדי לנסותו; "הילך בתורתי", זו העשירות הבאה מצד הקדושה; "אם לא", העשירות שמיסודה ושורשה היא מנוגדת לדברים טובים".
ועוד סיפר רבנו באותה שיחה, כי פעם נסע הרה"ק רבי אורי מסטרעליסק זי"ע לאסוף מעות ל'פדיון שבוים', ונכנס בביתו של גביר גדול מאד, והיו בטוחים שהלה ירים סכום גדול, אולם הוא השיב: "אינני יכול".
"הנמיכו את גובה הסכום וביקשו סך פעוט, והלה בשלו: "אינני יכול". בצאתם, אמר הרה"ק מסטרעליסק למלוויו: "וכי חושבים אתם ששקר היה בפיו?! לא ולא! הוא באמת לאי יכול לתת. אין לו שליטה על עצמו ובאמת אינו מסוגל לתת מכספו לצדקה", ובכך ביאר מאמר הכתוב (דברים טו, י) "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלך ידך", ולכאורה יש לדקדק שהרי כלל נקוט בידינו (קידושין לט:) "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". אלא יש לומר, שאין הכי נמי שאין שכר על המצוה בעצמה, אבל על שמחת הנתינה בצדקה, מה שמקיימים את "ולא ירע לבבך", "בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" – (מרשימות הרה"ח רבי יצחק הלפרין שיחי').
בשיחה אחרת התמרמר ואמר: "נכנסים אלי אנשים ושואלים שאלות על כסף, היכן ישקיעוהו וכיצד יעשו רווחים גדולים. אך אינם שואלים מה יעשו עם הכסף, כיצד יהפכו אותו למצוות ולמעשים טובים… כואב לי הדבר, כי אותם אנשים מדמים בנפשם שהם חיים בשביל כסף, ואינם מעלים בדעתם שהכסף יכול להחיותם אם רק ישתמשו בו לתכלית" (מפי הרב אבישי אפרתי שיחי').
('אביהם של ישראל' – הרב חנוך ריגל)