מאת הרב יאיר ארלנגר
בין סמטאותיה של פראג העתיקה, במעמקי ההיסטוריה היהודית רווית הדם וההוד, שוכן שמו של אחד מגדולי הדור, רבי אביגדור בן יצחק קרא, זכר צדיק וקדוש לברכה. דמותו, חובקת עולמות של הלכה, קבלה, פיוט והשפעה רוחנית אף על אומות העולם, שהסתלק ב-ט' באייר, ה'קצ"ט.
רבי אביגדור נולד ברגנסבורג שבגרמניה באמצע המאה הארבע־עשרה, בימים של חשכת גלות ויגון, אך מתוך ערגה לתורה ולחכמה. באותן שנים הייתה רגנסבורג מרכז תורני חשוב, מחבל הריין ועד חצרות מלכי אשכנז, והמשיכה באור תורתם של רבותינו הראשונים, מרבנו גרשום מאור הגולה ועד בעלי התוספות. רבי אביגדור שימש כדיין בעירו, והעמיד תלמידים הרבה. בהמשך העתיק את מקום מושבו לפראג, שם כיהן כאב בית הדין, נשא לאשה את אחותו של רבי יהודה ליוואי הזקן, אשר סופו שנעשה סב למהר"ל מפראג, גדול חכמי אשכנז בדורות שאחריו.
בפראג ישב רבי אביגדור עם שניים מחכמי הדור – רבי יום טוב ליפמן מילהויזן, בעל "ספר ניצחון", ועם רבי מנחם בן יעקב שלם, ויחד שימשו כסנהדרין קטנה לתורה ולמשפט, להורות לעם את דרך ה' ולחזק את מוסדות הדת. אך עד מהרה נאלצה הנהגה זו להתמודד עם טלטלה איומה: בשמיני של פסח, שנת ה'קמ"ט (1389), עלילת דם מרושעת הציתה פרעות נוראות בעיר, בה נהרגו ונשחטו מאות מיהודי הקהילה, גברים, נשים וטף.
רבי אביגדור, ניצול יחיד מהנהגת העיר, קומם את ההריסות, ובהנהגה איתנה ובהשראה פנימית נשגבה, איחד את השארית הפלטה וחיזקם. מתוך שברון לב, אך בכח האמונה, חיבר את הקינה "את כל התלאה אשר מצאתנו", המספרת על הפרעות והזוועות שנעשו, ואשר נתקבלה לאמירה בימי תשובה ובמיוחד בתפילת מנחה של יום הכיפורים, זמן של דין ופיוס. הקינה משקפת רוח טהורה של אמונה גם בעת הסתר פנים.
מלבד גבורתו כמנהיג הקהילה, היה רבי אביגדור בקי רזין ומקובל אלקי, אשר כתביו וחיבוריו נתקבלו גם בדורו וגם בדורות שלאחריו. חיבוריו "קדש הלולים" ו"ספר האמת" עוסקים ברזי עולם, חכמת הקבלה העמוקה, בדרכי הספירות והאצילות, תוך שימת לב מיוחדת לאיזון שבין קבלה למעשה ובין קבלה לעיון. יש המייחסים לו גם את עריכת הספרים "ספר הקנה" ו"ספר הפליאה", מן היסודות שבסתרי תורתנו, ושמהן הושפעו גדולי המקובלים כהרמ"ק, האר"י והרמ"ע מפאנו. בין חיבוריו נזכר גם "מדבר סין" – ביאור לשוני עמוק ומליצי על הבחנות דקדוקיות בין שין ימנית לשין שמאלית, אשר מובא בהערכה על ידי חכמי הלשון בדורות שאחריו.
רבי אביגדור היה גם פייטן קדוש, שחיבר פיוטים שנתקבלו במחזורי אשכנז ונאמרו בבתי כנסיות בכל תפוצות ישראל. פיוטו "אחד יחיד ומיוחד", שנכתב בלשון הקודש ובלשון יידיש, עוסק באמונה באחדותו של הבורא, בהכרת עם ישראל ביחוד שמו יתברך, ומסתיים בקריאה מפורשת לגויים שיכירו באמת התורה. פיוט זה נמסר במסורת שהיה מושר לכבוד חתנים, אך גם שימש ככלי לקידוש שם שמים ברבים ולפרסום האמונה.
יש המספרים עליו, ובפרט מובא כך על ידי רבי ידידיה טיאה וייל, שעסק בענייני סתר ופעל בהנהגות גבוהות עד שכוחו הגיע אף למעשה גולם, כפי שהיה נהוג אצל צדיקים מעטים שבמעטים. אמנם דבר זה אינו מבורר לחלוטין, אך יש בו עדות לרוממותו ולקדושתו העליונה.
עדויות מן המאה החמש־עשרה מלמדות כי ואצלב הרביעי, מלך בוהמיה, לא רק שהתיידד עם רבי אביגדור, אלא אף דן עמו בשאלות באמונה, ולדברי עדות אחת אף הודה במפורש באמת התורה. קשר זה, כך נראה, עמד ברקע השפעתו על יאן הוס, רפורמטור נוצרי שפרץ דרך חדשה לעולם כולו מתוך דברי אמת שיצאו מפיו של אחד מחכמי ישראל.
רבי אביגדור עלה לגנזי מרומים ביום ט' באייר שנת ה'קצ"ט, ונקבר בבית העלמין היהודי העתיק שבפראג, ומצבתו היא המצבה הקדומה ביותר שנשמרה בבית קברות זה. העתק מן המצבה מוצב במוזיאון הלאומי של פראג, כביטוי להוקרת העמים למי שנחשב אצלם ל"חכם בני ישראל". מדי שנה עולים יהודים לציונו, מתפללים בזכותו ומבקשים מליצות יושר.