שבת קודש, מקור הברכה, הוגדרה על ידי חז"ל כ'מלך' והן כ'מלכה', ובוודאי צריכים אנו לכבדה בכל הכבוד והיקר. אמנם, לפעמים חושב אדם שהוא נהג בשבת כבוד כראוי, אבל האמת היא שהוא אפילו לא התחיל לגעת בקצה קצהו של הכבוד הראוי לשבת, ולכן צריך האדם לשים אל לבו מעת לעת, להתבונן ולהעמיק בגודל קדושת השבת, כדי שיוכל לכבדה כראוי לפי הבנתו החדשה בגודל מעלתה.
ובהקשר זה, נספר מה שמביא הגאון רבי שלמה זלמן פרידמן, אב"ד סאנטוב-לייקווד שליט"א, בגליון 'נועם שיח' בפרשת כי תצא, תשפ"ד:
לאחרונה פגשתי את הרה"ח ר' יצחק קוולענקא הי"ו, ושמעתי ממנו סיפור נפלא שאירע לו, וכך סיפר:
לפני הרבה שנים כשנסעתי לארץ ישראל, נתן לי אבי ז"ל מעטפה סגורה, וביקש ממני להיכנס אצל הרה"ק רבי יוחנן מראחמיסטריווקא זי"ע בעיה"ק ירושלים, ולמסור לו את המכתב ביד. ר' יצחק מוסיף ואומר: מעולם לא ראיתי את הרבי מראחמיסטריווקא – ולא כהיום שתמונות מתפרסמות וכו'.
מספר ר' יצחק: בהגיעי לארץ ישראל, ניגשתי לביתו של הרה"ק רבי יוחנן מראחמיסטריווקא ודפקתי על הדלת. הגבאי פותח את הדלת, ואני שואל אותו אם אפשר להיכנס כעת אל הרבי, והגבאי אומר שאפשר להיכנס. נכנסתי, והגבאי מושיב אותי אצל השולחן, מתיישב גם הוא, ומתחיל לשוחח עמי, התברר לי שהוא מכיר את אבי ואת זקני, ותוך כדי שאני משוחח עמו אני שואל אותו אם הוא יכול לכתוב לי קוויטל, הגבאי אומר "כן", ופתח מגירה והוציא נייר והתחיל לכתוב לי קוויטל. אדהכי והכי, הוצאתי את פנקס הצ'קים וכתבתי צ'ק והנחתי על השולחן, וכשהגבאי סיים לכתוב את הקוויטל, מסר לי את הקוויטל ולקחתי את זה והמתנתי שיאמר לי מתי אני יכול להיכנס אל הרבי.
לאחר שעה קלה אומר לי הגבאי שאמסור לו את הקוויטל. מסרתי לו את הקוויטל, והגבאי התחיל לקרוא את הקוויטל תוך כדי שהוא מתעכב על כל שם ושם ושואל אותי בפרטות על כל אחד ואחד.
לפתע נפלה מחשבה נועזת במוחי, התחלתי לחשוב אולי זה שאני מדבר עמו – אינו הגבאי – אלא הוא הרבי בכבודו ובעצמו! שכן אני רגיל בחסידות אליה אני משתייך – ב"סקווירא" – שתחילה נכנסים לחדרו של הגבאי, מתיישבים ומדברים עם הגבאי, והגבאי כותב קוויטל, ואח"כ נכנסים אל הרבי בקודש פנימה, אבל אולי כאן – חשבתי – המנהג שונה, ואולי זה הרבי בעצמו…
מספר ר' יצחק: לאחר שחשבתי כך, החלטתי שלפי הנראה אכן אני מדבר כעת עם הרבי בכבודו ובעצמו!
אחזתני רעדה, ומיד קמתי מהכסא ועמדתי ביראת הכבוד. הרבי סיים לקרוא את הקוויטל, ובירכני בברכות חמות ולבביות. ואני – אומר ר' יצחק – עמדתי וקפאתי על מקומי, ולא ידעתי מה עלי לעשות. בקול חנוק ביקשתי מהרבי מחילה, והצטדקתי שפשוט לא ידעתי…
הרבי שמע וחייך, ושאל אותי "אתה חושב שאינני יכול לכתוב קוויטל? – עוד אצל אבי זי"ע כבר כתבתי קוויטלעך"…
אמרתי להרבי "לא זו הבעיה, אלא שהתנהגתי עם הרבי בפחיתות הכבוד". הרבי עשה עם ידו תנועת ביטול…
מספר ר' יצחק: יצאתי מבית הרבי, ועמדתי נבהל ומשתומם ולא יכולתי לעכל מה שעבר עלי. כשחזרתי לאמריקה, נסעתי לשיכון סקווירא, ונכנסתי אצל בנו של הרה"ק זי"ע – כ"ק אדמו"ר הגה"ק (רבי איצק'ל) מראחמיסטריווקא זי"ע, שהתגורר באותן שנים בסקווירא – וסיפרתי לו כל השתלשלות הדברים שאירע עמי אצל אביו, ושאלתי אותו איך לפייס את אביו. חייך הרבי זי"ע ואמר "מ'דארף מיין טאטן נישט מפייס זיין, ביי אים איז דאס א נארמאלע הנהגה" [אין צריכים לפייס את אבי, אצלו זו היא הנהגה רגילה]…
לא הבנתי את הקשר לכבוד השבת
נראה שנפלה טעות בין התחלת הסיפור לבין המשכו