הרב אברהם פוקס
זֹאת תּוֹרַת הַיּוֹלֶדֶת (יב ז)
מעשה אירע בירושלים בבן בכור לאמו שנולד בירושלים [שנת תרס”ו] ואבי הבן נפטר – לא עלינו, לפני הברית, ונקרא שם הבן בישראל כשם אביו, והגאון רבי שמואל סלנט זצוק”ל הורה שיש להמתין בפדיון הבן עד שיגדל הילד ויפדה את עצמו.
כשמלאו לו שלשים יום, קרא רבינו לביתו מנין של כהנים ומסר מודעה לפניהם שבכור זה איננו פדוי, ובקש מאם הילד שתביא מביתה כף של כסף והצורף רידד את הכף ועשה ממנה טס שחרתו עליו את שם הילד וגם הודעה שהוא בכור שלא נפדה ושעליו לפדות עצמו כשיגדיל. לאחר מכן צוה לאם הילד שלא תסיר את הטס ממנו אפילו בעת הרחיצה. ובנוסף לכך, צוה להדפיס למזכרת על נייר יפה באותיות זהב בולטות לוח את הנוסח כדלהלן:
“וזכרתם את כל מצות ד’ ועשיתם אותם (במדבר טו לט), הלוח הזה יהיה לי לזכרון, אני אברהם חנניה בן חנניה ז”ל מזכרון טוביא דפה עיה”ק ירושלם תו”ב, בכור אנכי, פטר רחם לאמי מורתי מרת יענטע רחל תחי’, ועוד לא נפדיתי, נולדתי ביום ח”י סיון שנת התרס”ו, וכשאזכה בחסדו יתברך להיות בר מצוה, והיינו ביום ח”י סיון שנת התרע”ט הבעל”ט, אז אקיים בנפשי מצות פדיון בכור, ויה”ר שהכהן שיקבל פדיוני יהיה הכהן הגדול, אשר יכהן אז פאר בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן ואמן”.
וביאר בזה הג”ר יוסף כהן זצ”ל שהגר”ש סלנט קרא לביתו מנין כהנים, להודיע להם שהילד אינו פדוי על פי דברי הגמרא בכתובות (ז:) שלפרסם דבר צריך עשרה דוקא. ואסף כהנים בדוקא, על מנת להודיע להם שיש להם זכות ממון בכסף הפדיון העתיד לבא, והצריך לחרוט בלוח התלוי במקום בולט למזכרת.
עוד ביאר בזה הג”ר דב מאיר אייזנשטיין שבגלל רצונו של הגר”ש סלנט להבטיח שלא יבוא מאן דהו וירצה לפדות את הילד בקטנותו טרם יגדל ויהיה לאיש, הוסיף תפלה, יהי רצון שהפדיון יעשה ע”י הכהן גדול וכו’, בהיותו בטוח שהכהן גדול, אפילו אם יבא בקטנותו של הילד, לא יורה לפדותו אז, ואף אם יורה לפדותו אז, אין לך לשמוע אלא אל הכהן הגדול שבימיך.
ונכד רבינו – הגאון רבי ניסן אהרן טוקצ’ינסקי זצ”ל סיפר שהבכור הנ”ל היה רבי אברהם חנניה דעוויס זצ”ל, ובהגיעו למצות כבר לא היו תשעה מהכהנים בחיים, ורק אחד מהם נשאר – סבו של רבי יעקב משה הכהן הלפרין.
(אדרת שמואל אות רפב)
הורה שאלמד כמה משניות ליד העוף המת
הרב דוד שפיצר, תושב שיכון סקווירא בארה׳׳ב, ואחד המלמדים החשובים בת״ת ׳אביר יעקב׳ של קהילה זו, שיגר מכתב מרגש בענין צער בעלי חיים. הוא מספר שכאשר ביקש לחזק את ילדי הת״ת בענין זה של צער בעלי חיים, סיפר להם את המעשה המובא ב׳טובך יביעו׳ (חלק שני, עמוד שנ״ג) אודות האברך שלא נפקד בילדים, והיה בא מדי כמה ימים אל מרן הגר״ח קניבסקי, שיברכנו בזרע של קיימא. יום אחד הגיע האברך לביתו של הגאון, ובישר בשמחה שאשתו ילדה בן זכר, וסיפר כיצד אירע הדבר.
חבריו הראו לו מה שמובא בספר ‘חרדים’, אודות האר״י הקדוש שהגיע פעם לבית אחד וכיבדו בעל הבית במאוד, וטרח והגיש לפניו כל מיני מטעמים. כשעזב האר״י את הבית, שאל את בעה״ב במה יוכל לשלם לו על טרחותיו המרובות שטרח למענו, וביקש האיש מהאר״י שיברכנו בזרע של קיימא. אמר לו האר״י, שהטעם שאין לו ילדים הוא מפני שציער עופות ותרנגולים שהגיעו לביתו, וכשיתקן הדבר – יתברך בבנים, וכן הווה. כששמע האברך את כל זה, נזכר שגירש בזמנו את היונים שהתאספו במרפסת ביתו. הוא החליט לתקן את הדבר, ומיד לאחר מכן נתברך בבן זכר. עד כאן מובא ב׳טובך יביעו׳. ׳ואת הסיפור הזה סיפרתי לתלמידיי׳, כותב הרב שפיצר במכתבו.
והנה, יומיים לאחר שסיפרתי הדבר בחיידר, אירע עימי דבר־פלא. בשעות הצהרים נכנס עוף קטן אל תוך ביתי. הוא היה כל־כך קטן עד שכמעט לא היה בכוחו לפרוח, בתגובה אינסטנקטיבית ביקשתי להוציאו מן הבית, אבל משנזכרתי בסיפור ב׳טובך יביעו׳, החלטתי שלא לצער את העוף. הגבהתי אותו בזהירות, והוצאתיו אל מחוץ לפתח הבית. ביודעי את חומרת האיסור של צער בעלי חיים, ביקשתי לגרום את ההיפך מכך, והבאתי לעוף פירורי לחם וכדומה, ועשיתי כל מה שהיה באפשרותנו על־מנת שלא לצערו. ועם הכל, מצאתי לצערי בבוקר אחד את העוף כשהוא מת, ליד פתח הבית. התקשרתי לדיין הקהילה בסקווירא, ושאלתי אותו מה לעשות, והשיב שאלמד כמה משניות ליד העוף, ואחר־כך אטלנו משם, וכך עשיתי. אחרי תשעה חודשים, מיום ליום ממש, נולדו לנו תאומים, לאחר שנים רבות שלא זכינו להפקר בזרע של קיימא.
(שמחה בבית עמ’ תתעד)
סיפור הולדתו של ה’נפש החיים’
מסופר, שבביתו של הגאון רבי אריה לייב גינצבורג זצ"ל, בעל ה'שאגת אריה', היתה שוררת עניות גדולה, ופעמים שלא היה בביתו אף גליון נייר כדי לכתוב עליו את חידושי תורתו. יש מסבירים שזו אף היתה הסיבה לכך, שבספריו רבו ראשי התיבות, בהם היה משתמש כדי לחסוך בנייר.
בעיירה וואלוז'ין היה יהודי נכבד, שבביתו היה ש"ס שלם עם כל כרכי התלמוד הבבלי, ואף ספרים נוספים. היה זה אוצר שלא יסולא בפז עבור בעל ה'שאגת אריה', ובתוך זמן קצר הפך חדר הספרים בבית הפרנס לחדר הלימוד של הרב זצ"ל. בעל הבית העניק לו מפתח והגאון נכנס לחדר הלימוד ושקע בספרים שעות ארוכות וליותר מזה לא היה זקוק לכלום.
פעם אחת הרב יצא מחדר הלימוד ונוכח שפניו של בעל הבית זורחות. לשאלתו "על מה קרנו פניך?". השיב בעל הבית כי מגיעה לו ברכת מזל טוב, נולד לו בן לפני כמה דקות, ואכן בכי של תינוק בקע מאחד החדרים בבית.
הביע הגאון את פליאתו הרבה לנוכח העובדה שהשקט בבית נשמר למרות הלידה, והראיה שלא שמע דבר ולא הופרע מלימודו.
השיב הפרנס כי אכן זוגתו היולדת, מתוך הערכתה העצומה לתורתו של ה'שאגת אריה', נזהרת דרך קבע לשמור על שקט בבית בזמן שהוא לומד כדי שלא להפריע לו מלימודו, וגם כעת במהלך הלידה עמדה בגבורה רבה במנהגה הטוב, ונזהרה שלא יבטל בגללה תורה חלילה.
שמע הרב והתרגש: "כזאת אהבת תורה, כזאת מסירות נפש", אמר ושיבח את מסירותה של היולדת, "הקב"ה לא נשאר חייב על דברים כאלו". ואכן הקב"ה לא נשאר לה חייב, זכו היולדת ובעלה שבנם התינוק נודע לימים כרבם של ישראל, הוא הוא הגאון רבינו חיים מוולואז'ין זיע"א.
(גליון זה השער לה')
הברכה האגבית של הרבי מויזניץ
הגביר ר׳ חיים רוזנר מסטרוזשיניץ היה חשוך בנים במשך י״ד שנה. כאשר עשה פעם חנוכת הבית, הזמין אליו את הרה״ק האהבת ישראל מויז׳ניץ זי״ע. רבנו התאכסן בביתו מספר ימים, וכמובן שעקב דוחק הצבור הגדול שבא אל רבנו, נגרמו קלקולים בבית; שברו חלונות וכדומה.
בהפרדו פנה, הסבא קדישא אל רבי חיים והודה לו על האירוח היפה ואף ברכו בזרע של קיימא, אלא שאת ברכתו האציל בצורה אגבית, וכך אמר לגביר המארח: "סבורני שכבר תזהיר את בניך ובני בניך שלא יכניסו לביתם יהודי שכמוני, מה שיגרום להם כאלו נזקים".
בעלת הבית שעמדה בצד והאזינה לדברים, לא ירדה לעומק דבריו של הרבי והעירה: ״לא לא" מתוך כוונה שאינה מתחרטת חלילה על כך שהכניסה את הצדיק בצל קורתה, אבל מרן זיע"א עמד על שלו והשיב: ״כן כן״, ומקורביו שהכירו את דרכו רמזו לה שתשתוק. לתקופת השנה ילדה בן.
(על פי 'חכו ממתקים' – מתוק לחיכי – קדוש ישראל ח״ב עמ׳ שנג)
לאחר שמזג את הכוס וכל הקהל מלאו את ביתו לשמוע הקידוש, נדחף תינוק אחד בבהלה ושאלה בפיו
בספר 'שבוע וישוע הבן' (להגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א) מובא בשם מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל, שסיפר לו הרב מטעפליק הגאון רבי שמשון אהרן פולונסקי זצ"ל מגדולי המורים בדור העבר בעיה"ק ירושלים, שמנהג היה בעיירתו בשבת ראשונה למינוי רב, שהקהל מלווה את הרב בליל שבת בניגון מבית הכנסת לביתו, ולאחר שהרב קידש על היין הקהל חוזרים לבתיהם, וזו היא הכתרת הרבנים.
בשבת ראשונה למנויו, לאחר שמזג את הכוס וכל הקהל מלאו את ביתו לשמוע הקידוש, נדחף תינוק אחד בבהלה ושאלה בפיו: אמי שלחה אותי לשאול את הרב, שברגע זו נולד לה בן זכר אימתי לעשות השלום זכר אם בשבת זו או לשבת הבאה? השיב הרב מטעפליק לאותו תינוק, לך אמור לאמך אם יש בביתה עוגה ויין שתעשה השלום זכר כבר הערב.
הרב מטעפליק כשסיפר הוראה זו לתלמידו מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל הוסיף ואמר, תא חזי הסייעתא השמיא שנתנו לי מן השמים לשאלה הראשונה לעיני כל הקהל. כי באמת אין שאלה זו בפוסקים בשו"ע יורה דעה בסימן רס"ה בהלכות מילה, במקום שמדברים על שלום זכר. אלא שבערב שבת זו של ההכתרה שלי החלטתי כיון שחג הפסח ממשמש ובא, אשנן את כל הפרי מגדים הלכות פסח ושם בסימן תמ"ד (משבצות זהב סק"ט) בדיני ערב פסח שחל בשבת כותב הפמ"ג בזה"ל:
"ויראה אם נולד בן זכר בליל שבת לאחר צאת הכוכבים, והקהל התפללו ערבית בלילה, י"ל דקורין הזכר בלילה זה, דמשמע התם הנושע מבטן אמו, וקרוב ללידה עושין, בשבת שהכל מצויין בבתיהם, ועושין בליל שבת סמוך ללידה, וא"כ משמע שבת שניה הסמוך ללידה לא הוה מצוה, עכ"ל הפמ"ג.
(קב ונקי)