וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת (יג, ב)
פרשיות תזריע-מצורע, עוסקות בעיקרן בנגע הצרעת המגיע בשל חטאי הלשון.
הגמרא במסכת תענית (ח ע"א) אומרת: "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (קהלת י, יא): 'אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן'? לעתיד לבוא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אמר להם: ואין יתרון לבעל הלשון".
שלמה המלך ע"ה משווה את מדברי לשון הרע לנחש. כמו הנחש שנושך בלי שיש לו הנאה כלשהי מהנשיכה, כך גם מדברי לשון הרע אין להם כל הנאה מכך. רוב מדברי לשון הרע עוסקים ב'נייעס', בחדשות. מספרים מה פלוני עשה ואיך הוא דיבר לאלמוני וכדומה. דברים שאין להם כל קשר אליהם, סתם כך בשביל לדבר, ללא כל הנאה.
אבל יש בין בעלי לשון הרע גם כאלו שלכאורה יש להם עניין בסיפור. מישהו גרם להם רעה והם מספרים זאת הלאה, או כדי להזהיר מפניו של פלוני, או כדי להפריך את הדברים שסיפר. במקרים כאלה, היה מקום לחשוב ש'יש יתרון לבעל הלשון'. יש להם הנאה כלשהי מהדיבור, ואין זה 'סתם' דיבור סרק, וממילא ההשוואה לנחש אינה מתאימה.
אלא שזו טעות חמורה בגישה. דעת ההמון היא, שכאשר מישהו עושה נגדנו דבר-מה, או שמעורר מחלוקות נגדנו ומזיק לנו – חובה עלינו להגיב. אם נשתוק ולא נגיב, זה עלול לעורר את הרושם כאילו הלה צודק בדבריו.
אבל מרבותינו קיבלנו שזו טעות חמורה. להלו נביא כמה עובדות ממרנן גדולי דורנו – הגרי"ש אלישיב, הגר"ח קניבסקי והגראי"ל שטיינמן – שלימדונו שלא יהיה לנו כל רווח אם נגיב. אדרבה, אם נשתוק, נרוויח.
פשקווילים? אין דבר טוב מזה!
תלמיד חכם אחד שעסק בנושא חשוב ביותר, גילה כי החלו לצאת נגדו ולפרסם פרסומים חמורים בגנותו. לפיכך החליט לפרוש מהנושא, ואף שפנו אליו עסקנים חשובים וניסו לשכנעו להמשיך, סירב בכל תוקף באומרו כי רק אם הרב שטיינמן יורה לו לשוב לעניין, הוא ימשיך. יום אחד פגשתי את היהודי הנכבד הזה ברחוב והוא מספר לי שהוא בדרכו אל הרב שטיינמן, לאחר שהרב ביקש שיבוא. ביקשתי את רשותו להצטרף אליו והוא הסכים.
נכנסנו לביתו של מרן הגראי"ל שטיינמן זי"ע והוא שאל אותו מדוע חדל לעסוק בעניין החשוב בו עסק. השיב לו הלה כי אנשים נלחמים נגדו, משמיצים ומכפישים אותו וזה מזיק לו.
"במה זה מזיק לך?" שאל אותו הרב, "וכי מה אכפת לך שאנשים צועקים אם אתה יודע בוודאות שכל מעשיך רצויים לפני הקב"ה?"
השיב אותו יהודי: "ראש הישיבה, יש לי שלושה ילדים לחתן, ואם ימשיכו את הפרסומים נגדי, זה עלול להפריע להם בשידוכים".
אמר לו הרב: "אני מבטיח לך שזה לא יפריע לך בשידוכים ורק יעזור לך".
אמר לו אותו יהודי: "אבל הרב, מפרסמים נגדי פשקווילים!"
באותו רגע התחולל לנגד עינינו מחזה מדהים: עיניו של הרב אורו לפתע פתאום, והוא הגיב לאלתר: "פשקווילים מפרסמים נגדך? הרי אין דבר טוב מזה, עושים לך ביזיונות, זה מנכה עוונות, הרב שך ביקש שיקברו אותו עם כל הפשקווילים שכתבו נגדו, וגם לי יש במגירה פשקוולים שהוציאו נגדי, כי זו זכות שאין כמותה בשמים!".
אשרי מי שחושדים אותו ואין בו
סיפרו שיום אחד הגיע למרן רבי חיים קניבסקי זצ"ל יהודי תלמיד חכם שעסק בצרכי ציבור ורדפו אותו על כך, היהודי היה שבור ורצוץ ונכנס לשאול את רבי חיים מה עליו לעשות.
אצל רבי חיים, כידוע, לא היה שום מציאות, המציאות נגזרה לפי מה שכתוב בחז"ל, אם היה מוצא לדבר מקור על פי דברי חז"ל או אז היה הכל ברור ונהיר. הוא פתח מיד את הירושלמי במסכת פאה (פרק ח הלכה ו) וכך מסופר שם: רבי אליעזר היה פרנס של צדקה. יום אחד שב לביתו ושאל את בני הבית מה נעשה לעניים אורחים שבאו כאשר לא היה בבית. סיפרו לו כי באה שיירה אחת, הם אכלו ושתו, ואז שבחוהו והתפללו עליו. אמר להם: אין לי מהם שכר טוב מאחר והם מכבדים אותי. פעם אחרת כשהגיע לביתו ושאל מה נעשה לעניים, אמרו לו שהגיעה שיירה אחרת ואכלו ושתו וביזו אותו וקיללוהו. אמר רבי אליעזר: עתה יש לי שכר טוב ממה שאני מתבזה תחת זאת שאני רודף טוב.
וכתב שם ב'פני משה': "ללמד שאל יקפיד הפרנס והגבאי אם יתבזה על ידי כך מאיזה בני אדם, כי אדרבה זהו לו לנחת ויקבל שכר טוב בשביל כך".
אמר לו רבי חיים: "הנה, שנים רבות אתה עוסק בצרכי ציבור ואיש לא קם נגדך, עכשיו סוף כל סוף יצאו נגדך ועליך לשמוח, כי מעתה תקבל שכר על כל השנים שבהן עסקת בצרכי ציבור!".
תלמיד חכם אחר הגיע לרבי חיים ובפיו טרוניה דומה: הוציאו עליו שם רע בדבר שלא היה ולא נברא. חייך רבי חיים ואמר לו: "זה דבר נפלא, כי הרי אמרו חז"ל (שבת קיח ע"ב): 'אשרי מי שחושדים בו ואין בו', יהיה לך מקום מאוד מכובד בגן-עדן ומה לך כי תלין?".
סיפר לו רבי חיים את הסיפור המופיע בספר 'אהבת יושר' על רבי שמואל הנגיד שהיה המשנה למלך ספרד, שהלך פעם עם המלך ובדרכם עבר שם אדם וקילל את המלך קללות נמרצות. הורה המלך לרבי שמואל הנגיד שיקצוץ את לשונו של אותו אדם, כעונש על הקללות שהשמיע. לימים שוב הלך המלך עם רבי שמואל הנגיד והנה פוגשים הם את אותו אדם והפעם הוא מברך את המלך ברכות נפלאות. כעס המלך על רבי שמואל הנגיד ואמר לו: 'הרי אמרתי לך לקצוץ את לשונו של אותו חצוף והנה רואה אני שהוא מדבר כאחד האדם, הכיצד זה עברת על דברי?' השיב לו רבי שמואל הנגיד: 'אל ייחר אפו של המלך, כי אכן עשיתי בדיוק את ציוויו. המלך הורה לי לחתוך את לשונו הרעה של האיש, ואכן חתכתי אותה ובמקומה שמתי לו לשון אחרת, וכעת שמע אדוני המלך כיצד הוא מברך את המלך בקול גדול'.
אמר לו רבי חיים: אם מישהו מדבר נגדך לשון הרע, אל תחזיר לו כי אז גם הוא יוצא נפגע וגם אתה תיפגע. אדרבה, תסייע לו, תיטיב לו, וכך תחליף את לשונו הרעה בלשון טובה.
על כך אומר שלמה המלך ע"ה: "ואין יתרון לבעל הלשון". אם נראה לך שיש לבעל הלשון איזה 'יתרון', איזו הנאה – רק דמיון יש כאן, כי למעשה מכל הדיבורים האסורים שלו, אין הוא מרוויח מאומה רק מפסיד.
את זה התורה באה ללמדנו בפרשיות אלו, כיצד להתייחס לאותם בעלי לשון, שצריך להרחיק אותם מחוץ למחנה.
אפס תועלת!
יש את המשפט המפורסם שהיה שגור בפיו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל: "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי מוותר מפסיד".
בפרשיה ציבורית עגומה מאוד, בה נפגעו הרבה אנשים ביניהם רבנים ומוסדות, גם לי היה מזה היזק רב, עליתי למרן הרב שטיינמן להתייעץ, והוא התעקש ממש שלא נגיב כלום.
טענתי כנגדו שניתן לענות על טענות שקריות כדי שלא יצא שם רע על מוסדות וארגונים, והוא אמר לי לשתוק וכך עשיתי והכל הסתדר. לימים כשכבר נכנסתי כמה וכמה פעמים בכל מיני נושאים שאינם קשורים לאותה פרשייה, באחד הפעמים פנה לפתע מיוזמתו ושאל מה קורה עם עניין פלוני, אמרתי לו שעשיתי כמצוותו לא עניתי והנושא לא מורגש יותר. חייך מרן את חיוכו המתוק ואמר: עכשיו אתה מבין, הרי בשביל מריבה צריך שני צדדים, ואם צד אחד מחולל מהומות והצד השני שותק, המריבה נגמרת כי אין עם מי לריב. רק אם יש שני צדדים – יכולה המריבה להימשך עד אין סוף, אבל אם שותקים היא מסתיימת במהירות.
יהודי אחד הגיע לביתו של הרב שטיינמן לאחר שהמריבה נגדו פרצה את כל הגבולות. הוא ניסה לשתוק, לשכך את המהומה אבל דבר לא עזר, ובני המשפחה אמרו לו שאין הוא יכול עוד להבליג כי מדובר בנושא ציבורי וחובה להגיב. ראש הישיבה שמע את הסיפור והתחלחל, הוריד את הראש למשך דקות ארוכות, לאחר מכן הרים את ראשו ואמר: "תמשיך לשתוק ותראה שייצא מזה רק טוב". ואכן, לאחר השתיקה הזאת הכל נגמר.
"אין יתרון לבעל הלשון" אומר שלמה המלך. לא יצא לך כל 'יתרון', שום רווח אם תחזיר לאלו שמדברים נגדך, בוודאי שום רווח אם תאשים את בני משפחתך על הפסד כספי, זה רק היה מוסיף בעיות בשלום בית, תיסכול אישי ואשמה אישית, לעומת זאת אם נשמור את הלשון כראוי, רק נרוויח מכך ונקבל שכר לאין שיעור. כפי שידועים דברי אדוננו הגר"א באגרתו: "וכל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער".