יוחנן וסרמן
זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע (יד ב)
האוטובוס שהתדרדר במהירות במורד הרטוב והמחליק של כביש רמות, לא עצר אפילו לרגע. הנהג הערבי איבד שליטה על הבלמים, האוטובוס שהיה עמוס בנוסעים, נע במהירות לעבר התרסקות, בדרכו עלה למדרכה, הפיל רמזורים, והמשיך להתדרדר.
האירוע יכול היה להסתיים בנזק כספי בלבד, אלמלי שני הצורבים שעמדו על המדרכה, וניהלו שיחה נעימה. בתוך שניות זה קרה. הג"ר שלום שווארץ התעורר בבית החולים כעבור יומיים, ולא הבין מדוע כל גופו כואב ודואב.
"החבר ניצל גם הוא בסייעתא דשמיא", הוא מספר, "אבל אצלי זה לא היה פשוט. אנשי ההצלה חילצוני מתחת לדלת האחורית של האוטובוס, עם פגיעה רב מערכתית ובמצב לא יציב. במשך תקופה הייתי נתון בסכנה כל רגע, יהודים רבים התחזקו ונשאו תפילות לרפואתי, וברחמי ה' נעשו לי כמה וכמה ניסים.
"מטבע הדברים, כשאדם זוכה לכזה נס, שואל את עצמו במה זכיתי? איזו זכות עמדה לי שניצלתי מהאירוע הזה נגד כל הסיכויים.
"במקרה שלי, התשובה היתה ברורה לחלוטין. אין לי צל של ספק שזה קרה בזכות ההתמקדות שלי בנושאים של עידוד וחיזוק שמירת הלשון, כתבתי ספרים בנושא, ואני משתדל מאוד לפעול בו ללא ליאות, וברי לי שזה מה שהציל אותי.
"ואיך אני יודע? כי שומעים בלי סוף מקרי ישועה מאנשים שהתחילו ללמוד, וביתר שאת מאנשים שפועלים בנושא ופותחים שיעורים וכדו'".
הושיעני מפי אריה…
אז מה באמת מוביל אברך יקר ממודיעין עילית לעסוק בצורה כה נרחבת וממושכת בנושא של שמירת הלשון? מבחינתו זו בכלל לא שאלה: "אני חי את הנושא כבר שנים רבות. אבי מורי, הגאון רבי יהודה אריה שווארץ שליט"א רב קהילות הקד' בקרית הרצוג, כתב חיבור נפלא בשם 'מידע לשידוכים', שבו הוא מקיף את הנושא של שמירת הלשון בכללותו, עם דגש משמעותי על האופן שבו צריכים לענות לאנשים שמבררים על מדובר או מדוברת למטרת שידוך. אבא עסק בכתיבת הספר במשך שנים, בנוסף ללימוד ומסירת שיעורים בנושאי שמירת הלשון, וממנו קיבלתי את הרגש העמוק לנושא.
והאמת, זה פלא גדול שהעוסקים בנושא אינם רבים. הרי אין לך אף איסור מכל איסורי התורה שאפשר להיכשל בו כל כך בקלות ובכאלו היקפים נוראיים כמו הנושא של שמירת הלשון. והנושא הזה מבוסס כולו על מודעות, על עיסוק בלי פוסק. כל מי שלומד את ההלכות בצורה סדירה, לומד גם להיזהר ולהישמר, לעומת זאת, מי שאינו לומד את ההלכות, נכשל על ימין ועל שמאל בלי לדעת בכלל, כי הוא לא יודע מה מותר ומה אסור ואיך צריך לומר דברים מסוימים וכו'.
בשנים האחרונות יש התעוררות גדולה מאוד לנושא, מוסיף הרב שווארץ, אבל כל הזמן צריך להניף ולחדש את דגל העיסוק בשמירת הלשון! וההזדמנות של לימוד פרשיות תזריע מצורע, ושל ימי ספירת העומר, הם זמן מתאים להתחדש בנושא חיוני זה".
במסגרת העיסוק בנושא, חיבר כמה ספרים ברמות שונות, המעוררות על הנושא בדרך נעימה ובאמצעות סיפורים ועובדות על גדולי ישראל. גולת הכותרת של הפעילות היא הספר 'הפה קודש קדשים', ובשורות הבאות נצטט קטע מתוכו:
"בוא נמצא לעצמנו מקום פנוי", פנה אברהם כהן לשכנו יצחק לוי, שנכנס עמו לאולם בסיום החופה. "הנה", ענה לו יצחק, "בשולחן השני מימין מתארגן שולחן של בני השכונה. ניגש לשם לשבת לפני שהמקומות ייתפסו".
אברהם הרהר רגע, השיב בשלילה ומיד נימק את סירובו: "אני משתתף בשיעור קבוע בהלכות שמירת הלשון, ואינני רוצה לשבת במקום שבו קרוב לוודאי אכשל בדיבורי, כדרכם של הבריות שאינם זהירים מאוד לשמור את לשונם". לא שאני חושד או מטיל דופי ביושבים, ואף גם לא ראיתי מי הם היושבים, אך אני אישית חייב מאה אחוז מקום נקי. יש לי אלרגיה חריפה ללשון הרע ואף לאבק לשון הרע". – יצחק הנהן בראשו בהסכמה.
"נחפש מקום אחר", אמר אברהם, "ובהזדמנות זו אספר לך את סיפור חיי". ושניהם פנו לשבת בקצה השני של האולם.
"יצאנו מספר חברים לטיול באחד ממדבריות אפריקה השוממים. נסענו בג'יפ ממוגן, אחד מאתנו נשא נשק על כל צרה שלא תבוא. לאחר מספר שעות נסיעה בשמש המדברית הלוהטת היה החום ברכב כבד מנשוא. חברי ואני החלטנו לצאת להתאוורר. החילונו לצעוד מחלצים עצמותינו לאחר הישיבה הממושכת, ובלי משים התרחקנו מהג'יפ מרחק ניכר.
לפתע נשמעה שאגה מקפיאת דם, מן ההר הסמוך שעט לכיווננו אריה ענק בנהימה מצמררת. לרגע נעמדנו על מקומנו בהלם, אך מיד פתח חברי במנוסה ואני בעקבותיו. קיווינו כי חברינו ברכב שמעו את השאגה והם חשים להצילנו.
תוך כדי בריחה צעקתי באימה לחברי הרץ לפני: "האם נראה לך שיש לנו סיכוי להספיק להגיע לרכב? הלוא האריה מהיר מאיתנו". לשמע תשובתו נחרדתי: "איני צריך להגיע לג'יפ, עלי רק להקדים אותך…"
"כך עושים לחברים?" זעקתי בתדהמה.
"תלמד כלל בחיים: במקום פיקוח נפש אין חברים! כל אחד מחויב להציל ראשית את עצמו". – ענה לי.
נבהלתי מדבריו עד מאוד. חששתי, ובצדק, שזו חוויתי האחרונה עלי אדמות. בכוחות על-אנושיים ובכוח רצון החיים שפעפע בקרבי נסתי והקדמתי אותו. אלו היו מילותיו האחרונות…
בעדות שמסרתי במשטרה נתבקשתי לשחזר: "האם ראית את חברך נטרף?"
"אף חבר שלי לא נטרף", עניתי באירוניה… "במילותיו האחרונות הוא בעצמו לימדני את הכלל כי במקום פיקוח נפש – אין חברים".
אברהם כהן סיים את סיפורו והוסיף בהתנצלות: "תיאור מזעזע מאוד – לא כן? אה… זה… זה סיפור שלא היה ולא נברא, זה רק משל לנמשל מזעזע לא פחות!
"בסכנה קיומית כזו של דיבור לשון הרע – אין אין חברים, על כל אחד לדאוג לחייו הוא. זכור, כי במקום פיקוח נפש אין חברים!!"
יצחק, שעדיין לא התעשת לגמרי מהסיפור, פנה לאברהם בשאלה "ניחא, שהסיפור הינו משל בלבד, מסכים אני לקבל. אולם מדוע אמרת על התיאור שהמצאת כי זהו סיפור חייך?".
"הבן", השיב אברהם, הפסוק בתהילים אומר 'מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים… נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע'. לומר כי חשש לשון הרע הוא שאלה של חיים! – בעזרת סיפור זה מצליח אני לשמור את לשוני ולהאריך את חיי בזה ובבא". (כשכתבתי את הדברים לא שיערתי כמה הדברים קרובים גם אלי.)
בן מלך ביופיו
אחד הדברים המיוחדים שתפסו את עינינו היה קטע נפלא שכותב האבא, הגאון רבי יהודה אריה שווארץ שליט”א בפתיח לספרו ‘מידע לשידוכים’, ובו נותן הרב שווארץ מענה לשאלה שמטרידה רבים בנושא הזה… ביקשנו מבנו להרחיב מעט בעניין.
“ידוע מה שמספרים שפעם בא יהודי לחפץ חיים ובפיו טרוניא, עד שהדפסתם את הספר ‘חפץ חיים’, יכולנו לדבר ככל העולה על רוחנו, ומאז הדפסתם את הספר אנחנו לא יכולים לפתוח את הפה!!!
“השיב לו החפץ חיים, שהוא טועה טעות גמורה. אדרבה, לפני שהודפס הספר לא יכולת לפתוח את הפה כי לא ידעת מה מותר לדבר, ולכן נאלצת להימנע מכל דיבור פן יכשל חלילה באיסור חמור. לאחר שבא ספר החפץ חיים והגדיר בצורה ברורה מה אסור ומה מותר, מעתה אפשר לדבר ובלבד שיהיה הדיבור באופן המותר.
“והאמת, שכל עוד מדובר בדיבורים בעלמא, זה קל יחסית להימנע מדבורים אסורים. פשוט לא מדברים בגנותם של אנשים אחרים, ומשתדלים לדבר על נושאים כלליים שאינם עוסקים באדם ספציפי.
“אבל מה קורה כששואלים אותך בענייני שידוכים? מבררים על בחור או על נערה, ואתה יודע עליהם דברים שונים, אבל לא יודע אם מותר לומר את זה או לא. מצד שני, האיש ששואל אותך סומך עליך, הוא פנה אליך מתוך אמונה שאתה תשתף אותו במה שהוא צריך לדעת כדי לקבל החלטה נכונה אם לעשות את השידוך או לא. איך אתה יכול לאכזב אותו?
“לא זו בלבד, אבי מורי שליט”א שם לב לכך שהיו מקרים רבים, של אנשים שנכוו קשות בנושא. הם ביררו ושאלו אנשים קרובים אודות פלוני ופלונית, וקיבלו תשובות לא נכונות, כי הנשאלים חששו מפני לשון הרע. כמובן שזה גרם לעוגמת נפש עצומה לאחר מכן, והיו אלו דברים שניתן היה להימנע מהם בקלות אם הנשאלים רק היו עונים תשובה כנה ואמיתית כשנשאלו על המדוברים. אז מה עושים?
“לכן אזר אבי מורי כגבר חלציו, וכתב חיבור מיוחד בנושא, בו הוא מברר הדק היטב את ההלכות ואת היוצא מדברי מרנא החפץ חיים ומדברי הראשונים והאחרונים, כדי לסדר את העניין באופן שבו כל אחד יוכל לדעת מה אסור לומר, מה מותר לומר ובעיקר מה חייבים לומר.
מה כן ומה לא
“אבל מה, אם אנשים ‘ישפכו’ את כל מה שהם יודעים על הזולת, הם יקלקלו ויהרסו למדוברים הללו את הסיכוי להתארס. איזה מן עולם יהיה לנו אם כולם יאמרו את כל האמת אלו על אלו???
“לכן הביא אבא שליט”א בהקדמה לספר משל נפלא, שבעצם נותן למעיין בספר את שווית הראייה הנכונה עוד לפני שהוא מתחיל ללמוד את ההלכות.
“המשל הזה מדבר על בן מלך שנפצע בתאונה ואיבד את רגלו לא עליכם ולא עלינו. לאחר תקופה ביקש אביו המלך מאחד הציירים הידועים בממלכה, לצייר דיוקן של בנו כשהוא רוכב על סוס.
“הצייר הבין מעצמו שאין זה יאה לצייר את בן המלך כשהוא קטוע רגל, ולכן התעלם מהמציאות וצייר את בן המלך עם שתי רגליים בריאות.
“כעס עליו המלך ואמר, ציירת ציור שאינו נכון. לא כך נראה בני!!!”.
“זימן המלך צייר נוסף ששמע מה אירע עם קודמו, והחליט להישאר נאמן למציאות. הוא צייר את בן המלך כשהוא רוכב על סוס, ולא רק רגל אחת. שוב כעס המלך על הצייר שהבליט את המום של בנו בציור שצייר.
“כשהגיע הצייר השלישי, הוא התחכם וצייר את בן המלך כשהוא רוכב על סוס, אבל הציור היה מהצד, כך שרק רגלו הבריאה של בן המלך נראתה בציור, ואילו הרגל השנייה הסתתרה כביכול מאחורי גופו של הסוס המצויר.
“כשראה המלך את הציור שמח שמחה גדולה ושיבח את הצייר על הציור שמציג את בנו בצורה אותנטית, אבל מזווית מחמיאה…
“כך גם בשידוכים, צריכים לומר את האמת, אבל לא חייבים להציג את זה באופן שלילי. אפשר לומר על בחור מסוים שבימי בין הזמנים הוא מאוד אוהב לעזור בבית, לא חייבים לומר שהוא לא דורם בבית הכנסת… וכן על זה הדרך בכל העניינים האחרים”.
שבירת מחסום הפחד
בתוך הדברים מבקש הרב שווארץ לשתף אותנו עם מעשה נורא שסיפר מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל:
"בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהבריחו את כ"ק מרן האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זיע"א מארצות המלחמה דרך גבולות שורצים בחיילים, פנו לפקיד גוי שיבריחו.
בתחילה לא הסכים הפקיד לעשות זאת, תמורת שום הון שבעולם. הוא חשש מאוד שלא לעבור על החוק. לבסוף שכנעוהו בסכום אגדי של כסף – חמישים אלף דולר [סכום המקביל לחמישה מיליון דולר בזמננו!] ותמורתו נאות להסתכן ולהבריח את האדמו"ר. (סבי רבי משה שווארץ ז"ל נטל חלק משמעותי בסיוע למאמצי ההצלה של מהר"א מבעלזא. סבא הצליח להימלט לאנגליה לפני המלחמה, וממנה פעל רבות, ולאחר מכן סייע בהקמת מוסדותיו ושיכון בעלזא בירושלים.)
מרן הגראי"ל סיפר בהתפעלות, שלאחר אותו מעשה שחילצו את הרבי מבעלזא, היו יהודים נוספים ששיחדו את אותו פקיד וניצלו באמצעותו, אבל מהיכן היה להם כסף רב כל כך לשלם לו? התברר שהוא כבר נאות להבריח יהודי גם בתמורה לסכומים קטנים הרבה יותר, ואפילו בסכומים פעוטים ממש.
וכל כך למה? כי אחרי שנשבר אצלו מחסום הפחד מפני העבירה על החוק, כבר הסכים אותו פקיד למכור את עצמו ואת ערכיו בתמורה לסכומים הרבה פחות משמעותיים.
"למדים מזה", אמר מרן, "כמה על האדם להישמר מהתקרבות לחטא אפילו פעם אחת!"
כי ההרגל מכשיר את הדרך אף לדברים החמורים ביותר בעיני האדם ואפילו בלא רווח. והניסיון בנושאים אלו יוכיח יותר מכל כי גם בין הזהירים בלשונם עד מאוד, לעיתים מי שהתפשר על מילה אחת עלול להיגרר לדבר שעות, כי הנפילה אינה נגרמת רק בירידה קטנה אלא בהתדרדרות מתמשכת.
ומידה טובה מרובה, איך נזהרים ונשמרים מפני חטא הלשון? צריכים לשנן ולשנן ולהחדיר את הפחד והיראה מפני החטא, זו הדרך היחידה להינצל מפניו.
לשפר את המודעות
ובעניין זה אספר מעשה שהובא גם הוא בספר 'הפה קודש קדשים' ומקורו בספר 'ומתוק האור' על שבת, באברך שהתרגל לגרד בזקנו ולמשוך ולתלוש את שערותיו עד שנעשה לו הדבר כטבע בלתי נשלט, וגם בשבת קודש היה תולש שערות רח"ל, למרות שרצה להימנע מכך מאוד.
הוא ניסה כל מיני שיטות ואפילו היה לוקח כדורים להרגעת הלחץ, אולי זה מה שיעזור לו, עד שראש הכולל שלו יעץ לו לשאול אדם גדול. נכנסו שניהם אל מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, והוא כדרכו האזין ברוב קשב לבעיה, ומתוך צורת הצגת הדברים הבין את שורשה ופתרונה.
אחר שהשואל סיים את דבריו התעניין הרב: "אמור נא, האם בראש השנה וביום הכיפורים גם הנך שוכח ותולש משערות זקנך?".
האברך הרהר לרגע והשיב: "לא, בראש השנה וביום הכיפורים איני נוגע בזקני כלל!".
אם כך הסיק רבי מיכל יהודה בקול את המסקנה המתבקשת – "אם כך אין זה דבר בלתי נשלט לחלוטין, שהרי בימים הקדושים, שבהם גדולה במיוחד חרדת כל איש מישראל, הנך מצליח להתגבר, אלא מה? אין ערך השבת כה גדול בעיניך עד שידכא כל רצון ותחושה של גירוי!".
ולכן, המשיך ויעץ לו מרן זצ"ל: "הדרך להחדיר בנפש ולרומם בלב את ערכה הנעלה של קדושת השבת, היא בלימוד הלכות שבת בבית. על ידי הלימוד, השינון, החזרה והעסק בלמוד הלכות שבת תצליח לשלוט על עצמך גם בשבת מבלי כל צורך בתרופת המדכאות גוף ונפש". ואכן האברך עשה כך – והצליח.
רואים אנו יסוד חשוב: לימוד ההלכות בקביעות וברציפות, מעלה את האדם לרמה גבוהה של יראה ואהבה לה' וכן מקנה לו אהבה להלכה שבה הוא עוסק, ואף יוצר חיבור עז בינו למצוה עד שנמנע ממנו להגיע לידי שכחה. ולכן הדרך הטובה והיחידה להימנע מחטא הלשון היא לעסוק בנושא עוד ועוד, בקביעות, יום יום, וכדברי הגר”א: העקשן יצליח!”.