סיפר הרב דוד ברוורמן שליט"א:
הרב שמואל אמין שליט"א, הוא רב קהילת שערי תורה בניו ג'רסי שבארה"ב. והנה נפטר אחד מבני הקהילה, והוא הלך להלוויה עם כל הקהילה שלו. כשהם סיימו את הלוויה ובאו לצאת מבתי החיים, הם מבחינים בשיירה של רכבים מפוארים עם החברא קדישא, שאין איתם כמעט שום מלווים. הם רואים שיוצאים כמה אנשים מהרכבים המפוארים, לכאורה בנים של הנפטר, וניגשים לחברא קדישא ואומרים להם: "אתם יכולים להמשיך את הלוויה, אנחנו הולכים". כך אמרו הבנים של הנפטר.
אמר הרב שמואל אמין שליט"א: יש פה מת מצוה, אין פה אנשים שמלווים את הנפטר. הוא קרא מהר לכל אנשי הקהילה וביקש מכולם להצטרף אליו ללוות את הנפטר. הם מצטרפים ומלווים את הנפטר. הוא ממש נדהם: אין אף אחד מבני המשפחה, יש רק את הקברן ועוד שני אנשים מהחברא קדישא, ואם הוא לא היה מביא אנשים איתו – אז לא היה מנין.
הרב אמין אומר קדיש, ולאחר מכן מבקש לדעת את שם הנפטר ושם אביו, ואומר לאיש החברא קדישא: אם אין מי שיאמר עליו קדיש כזה מת מצוה אז אני אלמד כמה משניות לעילוי נשמתו, והוא מקבל על עצמו ללמוד משניות לע"נ הנפטר הזה שבניו לא ליווהו.
הרב שמואל אמין למד בישיבת נר ישראל שבבולטימור שבארה"ב. הוא הגיע פעם אחת לכינוס של הבוגרים וישב עם ראש הישיבה. ראש הישיבה שאל אותו:
"מה אתה עושה כיום בחייך?"
"אני רב קהילה בניו ג'רסי", ענה ר' שמואל.
"ומה קורה אצלך בקהילה?", המשיך להתעניין ראש הישיבה.
"אל תשאל איזה סיפור עברתי כעת. אני תמיד ידעתי שבעם ישראל להביא מישהו לקבורה זה ערך מקודש, מוסרים את הנפש בעבורו. נדהמתי לראות אנשים עשירים, נראה שהאבא הוריש להם ירושה נכבדה, והם אפילו לא טרחו להיות בהלוויה".
שואל אותו ראש הישיבה מה שמו של האדם שנפטר, ואז הרב אמין אומר לו את שם הנפטר, שהוא אומר משניות לעילוי נשמתו.
"תשמע, אתה לא תאמין מה שקורה פה", מחזיר לו ראש הישיבה.
"מה אתה מתכוון?", שואל רבי שמואל.
"לפני חמישים שנה הישיבה היתה במצב כלכלי מאוד קשה. נכנס לכאן יהודי שנראה שאף פעם הוא לא ביקר בישיבה או בבית מדרש. הוא שם על ראשו 'כיפה של אורחים' (כמו שמצוי בכותל) והוא ניגש לומר קדיש. ראיתי יהודי שמגיע ככה פעם ראשונה, ניגשתי אליו בתור מנהל הישיבה והתעניינתי. פניתי אליו ושאלתי: "שלום וברכה, אתה צריך משהו? קרה משהו?"
הוא סיפר שאימו היתה ניצולת שואה, והיא ביקשה ממנו שהוא יהיה זה שיאמר את הקדיש עליה. היא אמרה לו: "התפללתי כל ימיי שיהיה מישהו שיגיד עלי קדיש".
הוא המשיך לספר: "תורה לא למדתי ומצוות לא קיימתי, תפילות לא התפללתי, אבל את הרצון היחיד שאמא שלי ביקשה – אני רוצה לעשות. אני לא יודע בדיוק כמה קדישים אני אוכל לומר, האם יש אפשרות שיגידו קדיש לעילוי נשמת אמא שלי וגם לזכות של לימוד תורה לעילוי נשמתה?"
אמר לו אז ראש הישיבה: "תשמע, אני יכול לתת לך עצה. נכנס לפה בחור יתום ללמוד בישיבה, ההורים שלו נפטרו ואין מי שישלם לו את שכר הלימוד. אם אתה תשלם לו את שכר הלימוד, זה ייחשב שכל התורה שהוא לומד היא שלך, לעילוי נשמת אמא שלך. הבחור היתום אומר קדיש, נגיד לו שיגיד קדיש גם לעילוי נשמת אמא שלך, וגם ראש הישיבה אומר קדיש לזכות כל התורמים וגם זה ייזקף לזכות אמא שלך".
הוא שמח מאוד, הוציא את פנקס הצ'קים ושילם. עד כאן המעשה שהיה לפני חמישים שנה.
כעת, פנה ראש הישיבה אל הרב שמואל אמין שליט"א ושאל אותו: אתה יודע מי היה הבחור היתום ששילמו עליו את שכר הלימוד? זה אתה!
הוא נדהם! לפני חמישים שנה הבן אדם פתח פנקס צ'קים ונתן צ'ק שמן והלך. חמישים שנה אחר כך, בדבר שהוא מסר נפש, הקב"ה גלגל שאותו תלמיד שבזכותו הוא גדל ולמד, יארגן הלוויה מכובדת, קדיש ומשניות לעילוי נשמתו.
הוא שמע את זה ואמר: "אדם שזיכה אותי ללמוד ולהגיע לאן שהגעתי, לא מספיק שאני אלמד רק שתי משניות לעילוי נשמתו, אני אלמד את כל ש"ס המשניות לעילוי נשמתו, ואני אקים שיעור בבית הכנסת לעילוי נשמתו!"
רואים אנו את דרכי ההשגחה, שגם יהודי כזה שהיה רחוק מאוד, בלי טעם ובלי ריח של מצוות, עשה פעם אחת את רצון השם, הוא לא מבין למה הוא בא לרצות את אמא שלו. זכר הקב"ה מצוה כזו שנעשתה לפני חמישים שנה, ונתן לו שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
(מתוך הספר הנפלא 'בך בטחנו')