סיפר הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א:
הרה"ק בעל ה'דברי יחזקאל' משינווא זצ"ל נסע פעם לבקר באחת העיירות, והיה אמור לשהות בה עד יום רביעי בשבוע.
בבקרו של יום רביעי, כאשר משמשיו בקודש ובני פמלייתו עשו את ההכנות לשוב לעירם, קרא להם והודיעם, שבדעתו להישאר בעיירה עד לאחר השבת.
תמהו הגבאים על מה ולמה שינה הרבי את תוכניתו והחליט להתעכב בעיירה, אך הרבי לא גילה להם את צפונות ליבו, והדבר נותר כתעלומה בעיניהם…
מי ששמחו על החלטתו של הרבי היו, כמובן בני העיירה. לאחר שכבר נערכו להיפרד בצער רב מן הרבי, מן השמים זיכו אותם לשהות במחיצת צדיק הדור עוד מספר ימים.
יום שבת קודש הגיע ובא. המוני בני העיירה התאספו בליל שבת קודש בבית המדרש הגדול להתפלל במחיצת הצדיק ולחזות בעבודת קדשו בעת עריכת שולחנו הטהור.
לאחר שזכו להתעלות נשגבה בליל שבת במחיצת הצדיק, שבו למחרת אל בית המדרש הגדול של העיירה והמתינו לבוא הרבי. אך אז התברר להם שהרבי לא יבוא היום לבית מדרש זה. בבוקר יום השבת, עם שחר, קרא הרבי לגבאיו והודיעם, כי הוא מתכוון להתפלל היום בבית הכנסת של החייטים…
הגבאים והמקורבים לא ירדו לסוף כוונתו של הרבי. כלום ראוי לנטוש את חשובי הקהל ואת פרנסי העיר הממתינים לצדיק בבית הכנסת הגדול, ובמקום זאת להתפלל במחיצת דלת העם?!
אך כיון שכך הורה להם הצדיק, מילאו הם את רצונו בלא אומר ודברים, והוליכוהו לבית הכנסת של החייטים.
אולם פרנסי העיירה וחשובי הקהל לא ויתרו על השהות במחיצת הרבי. כששמעו שהרבי החליט לקבוע את תפילתו ביום השבת בבית הכנסת של החייטים, מיהרו לשרך רגליהם מבית הכנסת הגדול לבית הכנסת הפשוט של החייטים שבפאתי העיירה. אך בתוך תוכם נותרה הפליאה על מעשהו של הרבי, על מה ולמה בחר להתפלל דווקא עם דלת העם?!
בעליית ה'מפטיר' התכבד חתן צעיר, שאמור להינשא בשבוע הבא. ואז התרחש לנגד עיניהם מחזה מוזר: מיד כשפתח החתן בברכת התורה, התחיל הרבי להרעיש בקולו, לדפוק בידיו על השולחן ולרקוע ברגליו בקול רעש גדול, בלהט ובהתלהבות, משל שרוי הוא בעיצומה של תפילה נשגבה. עד שלא נשמע קולו של החתן כלל. וכמעשהו בברכה ראשונה, כך מעשהו בברכה שניה, וכן בברכות ההפטרה…
ויהי הדבר לפלא, על מה ולמה עשה כן הרבי. אולם ידעו כולם שאין להרהר אחר מעשי הצדיק כלום, וקיבלו את הדבר בדומיה…
לאחר התפילה נכנסו המקורבים אל הקודש פנימה, ולא יכלו לעצור במילים, הם פנו אל הרבי ואמרו: "רבינו הגדול, הלא תורה היא, ולימוד אנו צריכים".
השיבם הצדיק: "הואיל ושאלתם, אגלה לכם. דעו כי מתחילה סברתי שאעזוב את המקום במועד, כפי שנקבע מראש. אולם זמן קצר טרם הגיע המועד, נכנס אליי אחד מבני העיירה, יהודי פשוט, וסיפר לי בבכי תמרורים: 'בני הגיע לפרקו וזכה להשתדך עם בת טובים, ובשעה טובה עומד להינשא בשבוע הבא'".
תמהתי באזניו: "אם כן עליך להודות לה' ולשמוח שמחה גדולה, ולמה תבכה?"
אמר האב: "בשבת הקרובה יערך ה'אויפרוף', בני יעלה לתורה כמנהג החתנים ויתכבד ב'מפטיר'".
המשכתי לתמוה: "ומה בכך? הלא זהו מנהג ישראל מקדמת דנא".
ואז תינה האב את צרתו בפני: "מרה עלי נפשי עד מאד, מפני שבני יקירי אינו יודע קרוא וכתוב, כי בגלל עניי לא היה בידי לשכור לו מלמד שילמדו זאת. עד היום, בחסדי שמים, הצלחתי להסתיר ממחותני את החסרון הזה. אך עתה ליבי מלא פחד ודאגה – אם חס ושלום ואזין המחותן לברכותיו העילגות של בני ויווכח בבורותו – השידוך עלול לרדת לטמון, ואנה אנו באים"…
"כאבו נגע לליבי" – המשיך האדמו"ר – "הרגעתי אותו: 'אל דאגה, תנוח דעתך, אני מבטיחך שהכל יעבור בשלום, ובעזרת ה' בנך יחגוג את החתונה במועד, ויזכה להקים בית נאמן בישראל'".
"באותה שעה", אמר הרבי, "החלטתי להישאר לשבות בשבת בעיירה, כמובן בלי שאף אחד יידע את סיבת הדבר. בתפילת שחרית התעקשתי ללכת להתפלל בבית הכנסת שבו החתן יעלה לתורה. כשעלה החתן לתורה ובירך את הברכות, הרעשתי בקולי, דפקתי בידיי ורקעתי ברגליי, כדי שהמחותן לא ישמע את קולו, ויתפוס אותו בקלונו".
"בחסדי שמים", סיים הרבי, "השגתי את מבוקשי, ועתה אפשר לעזוב את העיירה בנחת ובשלווה, בידיעה שזכינו להציל כבודו של אדם למען יוכל להקים את ביתו לכבוד ולתפארת".
(כבודם של ישראל)