"יחדשהו הקדוש ברוך הוא"

הרב יאיר ארלנגר

כניסת ראש חודש מלווה בהכרזה, זהו מנהג עתיק יומין הנזכר כבר במהרי"ל, "מנהג יפה הוא במגנצא שבליל א' דר"ח מכריז השמש יעלה ויבוא! ובליל ב' קורא: ראש חודש! שהרי ממנו מונים ימי החודש והיו מקומות שהנערים מכריזים, כדי שלא יהא הפסק בין גאולה לתפילה.

ב"שבלי הלקט" מובא עוד כי  והיו מקומות שהחזן היה מכריז "יעלה ויבוא" והקהל היה משיב "לששון ולשמחה"".

וכתב  באבודרהם ובכנה״ג: כתב הרד"א ז״ל, שבת שקודם ר״ח אחר קריאת התורה קודם אשרי. מכריז הש״ץ לקהל באיזה יום יחול ראש חדש (כנה״ג או״ח סימן רפד הגהב"י), ומדברי מהרד״א [בסדר ראש חדש] למדנו, שנוסח הכרזה זאת היה: יה״ר מלפני אבינו שבשמים שתכונן את בית חיינו, לרחם על פליטתנו, לקיים לנו חכמי ישראל, שנשמע ונתבשר בשורות טובות. מי שעשה נסים לאבותינו וכו׳ בסימן טוב יהיה לנו ר״ח פלוני ביום פלוני. יחדשהו הקב״ה עלינו וכו׳.

בפרנקפורט דמיין ועוד קהילות הקפידו להכריז "יעלה ויבוא" בערב הראשון כשיש שני ימים ראש-חודש, ואילו בערב השני, וכן כשראש-חודש רק ביום אחד, היה מכריז "ראש-חודש".

ובספרי המנהגים הביאו לזה מקור מלשון הירושלמי וכתב ב׳מקור הברכות׳ בשם  ר״ד ליפשיץ ז״ל בסידורו מים חיים, דחפש ומצא סמך למנהג זה ממ״ש בירושלמי: אמר ר׳ יוסי כגון אנא דמן יומוי לא צלית מוספא מן דלא ידע אימתי ירחא (ירושלמי סנהרין פ״ה ה״ג). ופירש דברי הירושלמי דעל מוסף שבת שלפני ר״ח קאמר, דלא התפלל מוסף עד שידע אימתי ירחא, מהשליח צבור שמכריז יום שחל בו ר"ח לפני המוסף. וכן פירש בערוך השולחן פירש שכוונת הירושלמי ל"ברכת החודש" הנאמרת בשבת קודם מוסף.

וכתב בהגהות ציון וירושלם: מכאן סמך גדול על מה שכותבין שנכון לידע המולד ר״ח. (ובפני משה כתב מימי לא התפללתי מוסף של ר״ח אם לא הייתי יודע יום האחד של החדש על נכון)

ובספר בשערי אפרים מבואר סדר ברכת החודש, והמנהג להכריז על המולד "לפי שעיקר של שם החודש הוא על חידושה של לבנה שהוא המולד, ואם לא ידע לא עיכב".

ולשון המחזור ויטרי: "אם חל ראש חודש בשבת הבאה מכריז, החזן ומודיע לרבים יום קביעותו, מפני תקנת המועדות, ותקנת תפילת המוספים והלל ולבטל בהם הנשים ממלאכה, וביראים כתב בדבריו בנדון מצות קידוש החודש: "ומה שנהגו העולם להגיד חודש בשבת, אין זה קידוש, שהרי ראש בית דין אינו איתנו, אלא תקנוה הראשונים להגיד לעולם ראש חודש, להיזהר בו ובתלוי בו". ומנהג זה מוזכר גם בשבולי הלקט,: "מה שנהגו בליל הכנסת ראש חודש בתפילת עבית קודם תפילת לחש שהחזן מכריז ראש חודש, והציבור עונים לששון ולשמחה, לא משום קידוש החודש נהגו כך,  שהרי אין מקדשים ראש חודש אלא ביום, אלא כדי שיהא אדם זכור להתפלל יעלה ויבוא".

תפילות על החודש

ונהגו לומר בברכת החודש את לשון התפילה שהיה רב מתפלל בכל יום בסיום תפילתו: "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתתן לנו חיים ארוכים חיים וכו', " וכתב  בספר מגיד תעלומה שמטעם זה יש שנהגו לומר בסיום תפילה זו בברכת החודש"

האבודרהם הביא כי לפני הכרזת החודש אומרים "יהי רצון לכונן את בית חיינו, כך אומרים ברוב המקומות בספרד",

על עצם התפילות בעת ברכת החודש והקשה  בערוך השולחן "תמיהני היאך מותר להתפלל בשבת תפילה חדשה שאינה בטופס הברכות, ומי התיר לנו לקבוע תפילה חדשה בשבת", וסיים: "ואי איישר חילי אבטלינה, אך קשה לשנות המנהג",

בשו"ת נשמת חיים, ביאר בזה "שלא אסרו לתבוע צרכיו בשבת אלא ביחיד העושה לעצמו תפילה מיוחדת על איזה מקרה הנחוצה לו באותה עת לפרנסה או לרפואה וכדומה, אבל נוסח התפילה הקבוע לכולם בשוה בנוסחה אחת אין קפידא בזה".

והנה כתב השו"ע (או"ח סימן רפח סע' ט) "אין צועקים ולא מתריעין בו על שום צרה חוץ מצרת המזונות שצועקים עליה בפה בשבת". ולפי זה בשו"ת רבבות אפרים את המנהג לבקש בברכת החודש, ובארחות רבינו, הביא בשם החזון איש שנהג לומר אחר הכרזת החודש נוסח "יחדשהו", ללא הבקשות.

רעיון מענין כתב הרוגוצ'ובער (מכתבי תורה סי' סג): ובדרך דרוש ביארתי זה מה שאנו מברכין החדש ושם נאמר בהפיוט של יחדשהו ששה ברכות, ובתפלה של מוסף ר"ח נאמר י"ב ברכות, משום דזה זכר לקידוש החדש ולכך אנו אומרים מי שעשה ר"ל שמתפללין שיבנה המקדש ואז יקדשו ב"ד החדש ולא יהי' נצרך לנו לפרסם שזה ר"ח ועכשיו צריכים אנו לפרסם, ורק ששה חדשים כמו דפסקינן דרק בזמנו, אבל בתפלה של ר"ח הוא י"ב כנגד י"ב חדשי השנה.

יאמר בעמידה

כתב במגן אברהם, (בתחילת הלכות קידוש החודש) "ברכת החודש", "נהגו לעמוד בשעת אמירת ראש חדש ביום פלוני, דוגמת קידוש החדש שהיה מעומד".

ובהגהות רעק"א הקשה: " ולא ידעתי היכן מצינו דקידוש החדש היא מעומד, ואדרבה בריש פ"ג דראש השנה משמע שהיה מיושב". והוא לשון המשנה בראש השנה "ראוהו שלשה והן בית דין, יעמדו השנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם, ויאמרו מקודש מקודש, שאין היחיד נאמן על ידי עצמו." ומשמע מדברי המשנה, כי בשעת קידוש החודש, ישבו הדיינים במקומם, ומכאן שאין חיוב לעמוד בשעת קידוש החודש וברכת החודש.

והנה בספר "תפילת דוד" לאדר"ת מובא שהעמידה היתה על הברכה שברכו על קידוש החודש, ככל ברכת המצוות, כמש"כ המג"א (או"ח סי' ח ס"ק ב), וממילא גם המצוה בעצמה", ולכן כאשר מברכים את החודש "דוגמת קידוש החודש", עומדים בשעת הברכה.

ובספר האשכול משמע, שהוא כעין ספירת העומר בה נאמר "לכם", והיא בעמידה כך גם מצות קידוש החודש שנאמר בה החודש הזה "לכם" היא בעמידה.

באגרות משה  או"ח ח"א סי' קמב: יש אגרת שלימה שעוסקת בנושא העמידה בברכת החודש, בתשובה שכתב לגאון רבי אפשרים גרינבלאט זצ"ל

וכתב רבי משה זצוק"ל: "ואולי כשהיו צריכים לספר תורה כהא דהביאו התוספות (ברכות מח, א ד"ה ולית) מפרקי דרבי אליעזר (פרק ז) מביאים ספר תורה ועושים עגולה, ובשביל הספר תורה שאינה במקומה עמדו כשאמרו מקודש החודש. ולכן גם אנו כשמחזיקים ספר תורה כשאומרים ראש חודש פלוני עומדים. ואולי לזכר זה מחזיקים הספר תורה, דאם לא כן מאין מנהג זה להחזיק ספר תורה בשעת ברכת החדש".

וטעם נוסף כתב באגרות משה, לעמידה בזמן ברכת החודש "עיקר המצוה היא בעניית העם, דאמירת ראש הבית דין הוא פסק הדין, שפסקו אחר חקירתם את העדים שהחדש מקודש. ולכן באמירת ראש הבית דין שהוא לפסוק הדין תנן שאומר רק פעם אחת מקודש, ועניית העם היא המצוה דקידוש, ועל זה נאמר שיאמרו ב' פעמים מקודש מקודש, ומצוה זו היא למצוה ולא לעיכובא. ואמירת העם "מקודש מקודש" היתה בעמידה. ובודאי העם שנמצא שם במקום מושב הבית דין לא ישבו אלא עמדו".

תשובה מענינת נוספת כתב הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, שכתב "נראה דרק אמירת ראש בי"ד מקודש היה בישיבה, כיון דקידוש החודש משפט כתיב ביה כמבואר בר"ה, ואמירת ראש ב"ד מקודש הוא גמר דין, ואמרינן בשבועות 'בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה', דכתיב וישב משה לשפוט את העם ויעמד העם, וא"כ אמירת ראש בי"ד מקודש שהוא גמר דין היה בישיבה, שהרי בשעת גמר דין דיינין בישיבה. אולם מה שכל העם עונים אחריו מקודש מקודש זה היה בעמידה, שהרי אין עליהם תורת בי"ד ואין על אמירתם מקודש מקודש תורת גמר דין.., אלא שמצוה היא בקידוש החודש על כל העם שם לומר מקודש מקודש, א"כ שפיר זה הוי בעמידה.

ונראה עוד דאפשר לומר בשעת אמירת ראש בי"ד מקודש שהוא גמר דין, היו כל העם שם חייבין לעמוד, כיון שעיקר דין קידוש החודש הוא לתיקון המועדות, שזה נוגע לכל ישראל א"כ הרי הם כבעלי דינין בגמר דין של קידוש החודש, ובשעת גמר דין הרי דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, ונמצא דבשעה שהיה ראש בי"ד אומר מקודש, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש, הם היו בעמידה.

ולפי זה הרי ניחא הא דכתב המג"א, דנהגו לעמוד בשעת אמירת ר"ח ביום פלוני, דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד.