הרב ישראל ליוש
אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי (יא מה)
את השיעור שקיבלה הרבנית מרת ליפשא פיינשטיין ע"ה מאביה הגדול מרנא הגרי"ז מבריסק זי"ע בהלכות השבת אבידה ובמצוות קידוש ה', לא שכחה הרבנית לעולם…
היה זה כאשר היתה בת שש, היא עברה ביער העבות, המשתרע על פני דונמים רבים, והנה מצאה על האדמה פטיש גדול. התבוננתי עליו מכל צדדיו, סיפרה הרבנית, וראיתי שאין בו סימנים, ומכיון שמרבית תושבי בריסק הם גויים, החלטתי לקחתו לעצמי…
כששבתי הביתה, ראה אבי זצ"ל את הפטיש, ולאחר ששמע ממני כיצד הגיע לידי, אמר שכנראה שהוא שייך לשומר היער שיושב בבקתת השומר בקצה היער…
אבא הורה לי להתלוות אליו והחל ללכת לכיוון היער. עשרים דקות ארכה הדרך, עד שמצא את השומר יושב בבקתתו. הוא שאל אותו האם אבד לו דבר מה? והלה השיב מיד שאכן אבד לו פטיש. אבא הראה לו את הפטיש שבידי, והלה הכירו מיד ואמר שאכן זהו הפטיש שלו, ואני החזרתי לו את אבידתו…
הגוי כל כך התפעל מהענין, הוא קם וקד אפיים ארצה לפני אבי מרן זצ"ל, ואמר: "ברוך אלוקים של אלה…"
הקדושה שבהיבדלות
זהו סיפור על התנהגות אצילית, קדושה ונבדלת, השמורה לעם ה’ מקדשי ה’, ועל כן היא הפעימה את הגוי, שאינו מכיר התנהגויות מרוממות מעין אלו…
בפרשתנו, מבואר שהאיסור שלא לטמא את נפשותינו בשקצים וברמשים, זו ‘קדושה’. ובטעם שעלינו להתקדש, נאמרו שני ענינים: א. ‘כי אני ה’ המעלה אתכם מארץ מצרים’, ב. ‘כי קדוש אני’. האם יש קשר בין עניינים אלו?
הנה ‘קדושה’ זו ‘הבדלה’, כפי נאמר בפסוק: (ויקרא כ כו) "וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָֽאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָֽעַמִּים לִהְיוֹת לִֽי". להיות ‘קדוש’ זה אומר להיות משהו אחר. ‘גדול’ הוא אותו המין ואותו הסוג, רק יותר גדול. החילוק בין גדול לקטן הוא רק בכמות. אולם ה’קדוש’ הוא כלל לא אותו סוג ממי שאינו קדוש, הוא נבדל ממנו לגמרי, וזו קדושתו!
בתפילת שמונה עשרה אחר שמונים את גבורותיו של הקב”ה: גדול, גיבור… אומרים: ‘אתה קדוש’, ביארו המפרשים, שזהו כדי לחדד שאמנם שבחנו את הקב”ה בשבחים גשמיים כמו גדולה וגבורה, שבחים ששייכים אף בבני אדם, אולם הקב”ה הוא ‘קדוש’, הוא נבדל, הוא אחר מבני האדם, הוא לא אותו סוג רק נעלה יותר, אלא הוא נבדל וקדוש, שונה לגמרי…
כמו”כ אף עם ישראל אינו ככל העמים, רק מעולה ומשובח יותר, אלא הוא ‘קדוש’, הוא שונה מהם, הוא נבדל, הוא סוג אחר לגמרי… וההבדלה הזו נהייתה כאשר הקב”ה הוציא אותנו ממצרים, בזה הוא הפריד אותנו משאר העמים ובחר בנו לעם סגולה…
נשים לב! במצוות הקדושה, לא כתוב ‘כי אני ה’ המוציא אתכם מארץ מצרים’, כפי שכתוב במקומות אחרים בתורה, אלא ‘אני ה’ המעלה אתכם מארץ מצרים’, כי ‘המוציא אתכם’ מבטא רק את ענין היציאה מארץ השעבוד, אולם ‘המעלה אתכם’ מדגיש את ענין ההפרדה והבירור, לא רק יציאה גיאוגרפית מהארץ, אלא עליה והפרדה של הטוב מתוך הרע…
על פי זה נבין מדוע עם ישראל מתקדש בזה שאינו אוכל שקצים ורמשים, מפני שמאכלו של אדם, הוא מרכז חיותו, ואם הוא בורר את מאכלו ואינו אוכל מה שעולה על רוחו כבהמה, או כאומות העולם, הרי בזה הוא נבדל מן הבהמה ומן האומות הדומות לה, והרי הוא מתעלה לדרגת בן מלך, קדוש ומרומם מעל כל הנבראים.
השבת אבידה לשם קדושת השם
דוגמא נוספת להתנהגות קדושה ונבדלת משאר אומות העולם קרתה לפני יותר מעשור, כאשר בועידה השנתית של אגודת ישראל באמריקה, הזמין המנחה את ר' נח מירו אל הבמה, ואחר שהוקרן על המסך כתבה שהתפרסמה באחת מרשתות התקשורת המפורסמות ביבשת, קם הקהל על רגליו בהתרגשות מרובה והריע לו שעה ארוכה…
והנה הסיפור, כפי שפורסם במוסף שבת קודש 'יתד נאמן': ר' נח רכש שולחן מ'יד שניה', אלא שכאשר השולחן הגיע אל ביתו, הוא לא עבר בפתח מחמת גודלו… לאחר כמה ניסיונות, החליט ר' נח לפרק את השולחן ולהכניסו בחלקים. תוך כדי פירוק, לפתע בצבץ בתחתית השולחן שטר של 100 דולר… לאחר עיון מעמיק יותר הוברר שזהו אינו השטר היחיד שהוסתר שם, היו שם חבילות שטרות שבסיכומם הגיעו לסכום של 96,000 דולר!!!
המחשבה הראשונה שעלתה בראשו של ר' נח שהיות והמוכר כלל אינו יודע על קיומם של השטרות בשולחן, שכן לו היה יודע היה מוציא אותם משם, הרי זו מציאת ממון והרי אלו שלו…
אלא שכיהודי ההולך בדרכי התורה, הוא התקשר אל רבו ושאל אותו כיצד עליו לנהוג עם הממון הרב שמצא?
הרב השיב לו שאכן ההלכה מאפשרת לו להשאיר את הממון ברשותו, אלא שאם הוא רוצה לקדש שם שמים, שיחזיר את הכסף למוכר, וידאג שהדברים יפורסמו וכך יתקדש שמו ית' בעולם, כשכל העולם יראו כיצד מתנהג יהודי ההולך בדרכי ה'…
מבלי להסס, התקשר ר' נח למוכר, וסיפר לו על המציאה שמצא בתחתית השולחן, ואכן הדולרים הושבו לבעליהן…
הגוי לא השאיר את הסיפור לעצמו, הוא כל כך התרגש מהשבת הכסף האבוד, ומיהר לפרסם את הסיפור בכלי התקשורת השונים ברחבי ארה"ב, ואלה נתנו תהודה רבה לסיפור המופלא, על כסף שהושב לבעליו, למרות שאיש לא ידע על קיומו, והמוצא יכול היה לשלשל את כל הכסף לכיסו, מבלי שאיש יידע על האוצר הענק שמצא…
יהודי ארה"ב שנחשפו לכתבות בתקשורת התהלכו באותם ימים בגו זקוף ובגאווה גדולה, הנה הם נמנים על העם היהודי המקדש שמו ית' ברבים, ומתנהג באופן מרומם ומפעים…
גם משתתפי הועידה התרגשו כשגיבור הסיפור הוזמן אל הבמה, ונתנו לו את הכבוד המגיע לו על מצוות קידוש ה' שעשה ברבים…
ר' נח עמד נבוך מול קהל האלפים, וסיפר בענווה שלרגע לא היה לו ספק שעליו להחזיר את האבידה לבעליה, שהרי הלכה מפורשת היא בשולחן ערוך [חו"מ ס' רס"ו] והוא הקריא: "אֲבֵדַת הַגּוֹי מֻתֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֲבֵדַת אָחִיךָ'. וְהַמַּחֲזִירָהּ, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עֲבֵרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְאִם הֶחֱזִירָהּ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם כְּדֵי שֶׁיְּפָאֲרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְיֵדְעוּ שֶׁהֵם בַּעֲלֵי אֱמוּנָה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח…"
מחיאות הכפיים גברו עוד יותר… וכשהן פסקו, הוא המשיך כשדמעות חונקות את גרונו: "הרי נאמר: 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף', הנה יכולתי לעשות קידוש שם שמים בכסף! אני בטוח שכל אחד כאן ורובם מכלל ישראל היו עושים כמוני… כי כולם רוצים לקדש שם שמים… זה לא קידוש ה' שלי, זהו קידוש ה' של כולכם, ונזכה שנוכל להמשיך תמיד לקדש שם שמים…"