תפילין בלי יד
הוא היה יהודי מתבולל, רחמנא ליצלן, שפרק מעליו עול תורה, אבל בשנות הזעם של שואת אירופה, כשהסתתר בבונקר יחד עם עוד יהודים באימה ופחד, הוא נָָדַַר נֶֶדֶֶר שאם יזכה להינצל מציפורני האויבים, הוא יניח תפילין מדי יום.
בניסי ניסים הוא שרד את כל התלאות, ורק הוא נשאר אוד מוצל מאש מכל המחנה. אך דווקא ביום השחרור, שעה שצבאות בנות הברית הפגיזו את אזור השחרור, נפלה פצצה סמוך אליו, והוא איבד את ידו ה…שמאלית.
הדבר היה לפלא גדול בעיניו, איך יתכן שדווקא ידו השמאלית, שעליה אמור היה להניח תפילין, כפי שנדר וקיבל עצמו, היא נקטעה?!
כששטח את הרהוריו בפני האדמו"ר הגה"ק רבי יוסף יצחק מליובאוויטש זי"ע, השיב לו הרבי: אם היית ניצול ברמ"ח אבריך, היה לך מקום לטעות שכביכול זקוק הקב"ה למצות הנחת תפילין שלך, וזו טעות! כי כמובן שצריך לקיים את המצוות שבתורה כשהדבר אפשרי, אבל חשוב לזכור שהעיקר הוא – טהרת והתעוררות הלב, וזה אתה יכול לעשות גם כאשר אין לך יד!
ברכה בלי תבשיל
באחת מנסיעותיו של מרן הראשון-לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זי"ע לחיזוק הקהילות בארצות הברית, ביקשה אשה אחת לבשל את הארוחות לרב ולמלוויו, מאחר שעברו שנים רבות מאז נישואיה ועדיין לא זכתה לילד, ורצונה שזכות הכנת המאכלים לתלמידי חכמים יעמוד לה לזכות.
מחוסר ידע הלכתי, הגישה באחד הימים תבשיל שהיו מעורבים בו בשר ודגים, דבר האסור באכילה משום חשש סכנה. כמובן שמרן הגר"ע לא אכל מהתבשיל, תוך שהוא שומר על כבודה ומנסה להסתיר את הסיבה האמיתית לאי-אכילתו, וכך גם עשו מלוויו.
אולם עם תום הסעודה, נודע לאשה את אשר אירע, והיא נכנסה למטבח והחלה להתייפח בבכי 'כל מה שעשיתי היה כדי לזכות לילדים, והנה נפלה מכשלה תחת ידי'.
קול הבכי הגיע אל מרן זי"ע שהרגיע אותה ואמר לה: 'אין לך מה לדאוג, לא התבשיל הוא העיקר, אלא הלב! מאחר והיה לך רצון טהור בלב להיטיב עם הרבנים, זכות זו תעמוד לך לראות ישועה בקרוב ממש!'.
ארבע שנים לאחר מכן, כשביקר שוב מרן הגר"ע באמריקה, הגיע אליו אברך ולצידו ילד בן שלש שנים, באומרו: 'זה הילד שנולד בזכות הרצון שבלב!'.
להודות בלי עשייה
יהודי חשוב, ששרוי היה בצרה גדולה, זכה לראות את חסדי ה' כאשר באורח נס יצא מאפילה לאורה. הוא התחבט מאד בשאלה 'מה אשיב לה'?', איזה דבר הוא צריך לעשות כדי להשיב להקב"ה מעט על הטובות שגמל עמו, הוא התחבט אם להקים קופת גמ"ח או ארגון חסד, או אולי לתרום ספר תורה, ועוד שלל רעיונות מעשיים.
כשלא ידע להכריע בשאלה זו, קם ונסע אל מורו ורבו, כ"ק האדמו"ר בעל נתיבות שלום מסלונים זי"ע, ושטח בפניו את לבטיו.
ענה לו הרבי במתק לשונו: 'לוּ אתה שומע לי, אל תעשה דבר! מוטב שתישאר כל ימי חייך עם ההרגשה הזאת של 'מה אשיב לה'?' ושל 'לפיכך אנחנו חייבים להודות לך', אל תפטור את עצמך על ידי מעשה כלשהו מהחובה התמידית של הכרת הטוב בלבבך לבורא עולם, כי לא המעשה עיקר אלא הלב!
(מתוך עלון 'תורה שבכתב', ויקרא פ"ה)