"מאה אלף שקל", אני קורא בקול, לאט, מסתכל על המכתב שעומד על השולחן. "אתה לא רציני, נכון?"
המכתב נשאר לעמוד שם, מסתכל על השולחן, מביט בי בדממה ולא מגיב. "זה לא יכול להיות" אני אומר לעצמי, לא יכול להיות.
המכתב, הקירות המבהיקים, החדשים, הבית היפה שלי, שעון האורלוגין המתקתק, כולם מביטים בי בדממה.
ולאט לאט, כמו נחש ארוך ופתלתל, מזדחלת לתוכי תובנה מבהילה ומצמררת, זה כן יכול להיות.
ההתחלה של הסיפור היתה לפני כמה חודשים, כשקנינו דירה בפרדס כץ, שהפכה לאט לאט לשכונה חרדית בבני ברק. במשך שנים גרנו בשכירות, רוצים להישאר בבני ברק ולא יכולים לשלם את המחיר. בשכונה המדוברת, המחירים עדיין נמוכים יחסית, בפרט בדירה הזו. הדירה שקנינו היתה במצב גרוע מאוד, כבר שנים לא גרו בה ובמצבה הנוכחי היא לא היתה ראויה למגורים. היה ברור שהיא צריכה לעבור שיפוץ יסודי לפני שאנחנו נכנסים אליה. אבל ברוך ה', יש לנו דירה, בבני ברק, משהו שלא חלמנו שנוכל להרשות לעצמנו, וזו היתה סיבה לשמוח מאוד מאוד.
לצערנו, השמחה לא שרדה הרבה זמן, כבר ביום הראשון שבו התחילו השיפוצים חיכה לי ליד הדלת אדם מבוגר, כועס מאוד. "תגיד לי", הוא התחיל בלי גינונים מיותרים, "מה זה הרעש הזה פה?"
הסתכלתי עליו, הפנים שלו היו אדומות, העיניים שלו ירקו זיקים ובמצחו בלט ווריד. האמת שהיה לי צר, באמת כואב, אבל מצד שני, קניתי את הדירה כדי לשפץ אותה. המטבח היה נראה בן מאה, הצנרת רקובה, הארונות אכולים, והקירות שחורים לגמרי. דירה שבשום אופן אי אפשר היה לגור בה במצבה הנוכחי. "אני נורא מצטער אדוני", אמרתי לו, מנסה להיאחז במה שאני כן יכול לעשות, "אנחנו כמובן ננקה הכל, אבל אני חייב לשפץ קצת, אי אפשר לגור כאן".
הרעש שהפועלים שלך מקימים הוא בלתי נסבל, זו לא בעיה לשמוע את הקול הרם שלו, גם כשהמכונות עבדו במרץ. שתקתי. כשבונים יש רעש, מה אני יכול לעשות?
הזקן אמר שזה לא בסדר, עד עכשיו היה שקט, ומי צריך אותנו בכלל, הוא הוסיף עוד כמה הסברים באופן כללי על אנשים מסוגי והלך הביתה, טורק את הדלת בכעס רב. ניסיתי לנשום לרווחה אבל התברר שהניסיון היה מהיר מידי. הקשיש לא חשב לוותר, ובערב כשהגעתי לראות מה קורה הוא עלה שוב. ניסיתי לדבר איתו ברוח טובה, להגיד לו שאולי נחשוב ביחד מה אפשר לעשות ואיך להקל עליו, ניסיתי לבקש ממנו שיתחשב, אבל הוא מצידו כלום. הרעש מפריע לו, מה זה הדבר הזה ומה שאנשים מרשים לעצמם.
בכל פעם כשהרעש היה מוגזם לדעתו, הוא הגיע לצעוק עלי. אם לא הייתי בדירה הוא לא התעצל והתקשר. בפעם האחרונה שבה נפגשנו בדירה שלי הוא הרים את קולו וצעק, וצעק. שאלתי את הקשיש: "מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"אם אתה רוצה לבנות, לך תגור בוילה…" הוא ענה לי בזעם בלתי מוסתר.
הקבלן בדיוק לחץ עלי שאחליט מה עושים עם הקיר בחדר הילדים, אשתי התקשרה שילד בגן לא מרגיש טוב, מישהו צריך ללוות כסף מהגמ"ח, בקושי הצלחתי לשמוע מה אומרים לי.
"תשמע, הסיפור הזה לא יעבור לך בשקט, אתה עוד תתחרט מאוד על מה שעשית, אני הולך להלשין עליך למס הכנסה".
הוא הלך עצבני, קיוויתי שיירגע, אני פניתי לעסקיי ושכחתי ממנו. הבעיה היתה שהוא לא שכח ממני, והבעיה היותר גדולה היא שהוא התכוון לכל מילה שאמר.
עוד באותו יום הוא הרים טלפון למס הכנסה, אמר שיש מישהו שבונה כאן בעשרות אלפי שקלים ושיבואו לבדוק מאיפה יש לו כסף.
מס הכנסה כידוע לא מתעכבים, כשיש להם מידע על אברך בני-ברקי שבטח מסתיר יהלומים במרתף הבית שלו. הם עוברים על חשבון הבנק ומוצאים שאני מפקיד צ'קים מכובדים מאוד. שואלים אותי מה זה הצ'קים האלו, ואני לא בטוח שהם יבינו, אבל מנסה להסביר להם שיש לי גמ"ח של כספים, והכספים שהם רואים זה צ'קים של אנשים שמחזירים את הכסף שלוו מהגמ"ח.
הם לא ממש מבינים, ונראה לי שגם לא ממש מאמינים. "אשתך גננת?" מוודא הפקיד, "נכון" אני עונה שכן, ואחרי שניה מבין לאן הכיוון שלו הולך. הם חושבים שהסכומים הנכבדים שאני מפקיד אלו כספים שאשתי מרוויחה, המחשבה הזו משעשעת אותי אבל אותם לגמרי לא.
אני מגייס את כל כוח השכנוע שלי, מנסה להסביר לפקיד שיש לי גמ"ח, שאני מלווה כספים לאנשים, והצ'קים האלו הם כספים המוחזרים. הוא מהנהן בראשו, אני יודע שלא הצלחתי לשכנע אותו.
בינתיים הדירה היפה שלנו מוכנה, אנחנו עוברים אליה, השקט והשלווה חוזרים לשכון והשכן לא כל כך כועס. ואז אני חוזר יום אחד מהכולל, מוציא מעטפה ממס הכנסה, עולה הביתה ו… לא מאמין שאני רואה טוב. מס הכנסה החליטו שלא דיווחנו על כל הסכום ושאשתי מרוויחה הרבה יותר, ומחייבים אותנו במאה אלף שקל.
מאה אלף שקל! אני לא מאמין למה שאני רואה. קניתי עכשיו דירה, יש לי חובות עצומים מהקניה והשיפוצים, יש לי בת שאני מקווה שתתחתן בעזרת ה' בעוד שנה, שנתיים. מאיפה אני לוקח עכשיו מאה אלף שקל? הכאב דוקר אותי, אמרתי את כל האמת, אנחנו לא מרוויחים את הכספים האלו, מה עושים?
אני פונה ליועץ מס מוכר שעזר במקרים דומים. הוא מאמין לכל מילה שלי, אבל הוא מודה שידו קצרה מלהושיע. "המקסימום שאני יכול לעזור לך, זה בעשר אלף שקל, ולי תצטרך לשלם חמשת אלפים, לא משתלם לך לשכור את שירותיי", הוא אומר לי בכנות.
אני פונה ליועץ מס נוסף, גם הוא מרחם עלי מאוד אבל גם הוא טוען שאין באפשרותו לעזור. "העצה שלי היא שתשלם למס הכנסה את כל הכסף שהם רוצים ממך", הוא מסתכל עלי, "הם לא שוכחים את החוב ואם לא משלמים להם, מהר מאוד הם עוברים לבצע פעולות".
"פעולות?" אני שואל, יש למילה הזו צליל מאיים.
"הם יכולים לעקל את חשבון הבנק שלך, עזוב, תשלם וזהו".
תשלם וזהו, קל להגיד… אבל כשמדובר באברך כולל שאשתו גננת ועכשיו הוא נכנס לחובות אדירים, אין בכלל אפשרות לבצע.
אני מתקשר לדוד של אשתי, אדם נבון וטוב לב, שיש לו הרבה פעמים קשרים במקומות הנכונים. הוא שומע אותי ונאנח. "יש לי חבר שנמצא במקום בכיר מאוד במס הכנסה, הבעיה היא שהוא שונא לומדי תורה" דוד שלי משתהה ונאנח שוב. "אם אני אגיד לו שאתה אברך, הוא יגיד לי שהפרזיט הזה ישלם עד השקל האחרון, לא נראה לי שיש מה לפנות אליו בכלל".
אני מסיים את השיחה בתחושה שכלתה אלי הרעה. אין לי מושג מה עושים עכשיו. ואז, אחרי כמה שעות של תהיות אני מחליט לנסוע לצדיק רבי דוד אבוחצירא שליט"א, לבקש ממנו ברכה.
כבר למחרת בבוקר אני עולה על הרכבת לנהריה, פוגש בחדר המתנה הרבה יהודים טובים מכל הארץ והעולם שבאו להתברך מפי הצדיק. אני נכנס לחדר, מספר במילים ספורות את הבעיה שלי. מבטו של הצדיק נח עלי, מלטף ומרגיע. "בזכות אבותיי הקדושים אתה תראה שלא רק שלא תינזק, אתה עוד תרוויח מכל הסיפור הזה", הוא אמר לי. ואני מרגיש איך אבן גדולה נגולה מעל ליבי. הצדיק בירך אותי בברכה הטובה ביותר שיכולתי לקוות לה.
אני חוזר הביתה, אשתי שומעת את הברכה ותוהה. "בסדר, שלא נפסיד, אבל איזו אפשרות יש שנרוויח?" היא לא מבינה, והאמת שגם אני לא ממש מבין, אבל אני מפציר בעצמי, "בואי נאמין שה' יכול הכל, ורק הוא יכול לעזור לנו, נתחזק באמונת חכמים, ויהיה טוב בעזרת ה'". היא מהנהנת בראשה, מול החובות המעיקים והקנס הלא הגיוני, באמת הדבר היחיד שנשאר לנו זה רק להתחזק באמונה.
למחרת בבוקר מתקשר אלי הדוד. "ה' עוזר לנו", הוא אומר לי נרגש, "הפקיד הבכיר ההוא במס הכנסה היה חייב את עזרתי, עשיתי לו טובה גדולה, ואמרתי לו שבתמורה אני שולח אליו את האחיין שלי שיעזור לו, והוא הסכים. קום עכשיו תיסע למשרדים של מס הכנסה".
אני לוקח את הטפסים ונוסע, הפקיד הבכיר קורא את הטפסים בכובד ראש, לאחר מכן ניגש לפקיד שמטפל בתיק שלי ומראה לו: "משהו כאן לא הגיוני, יש סתירה בין המסמכים". הפקיד לא מוכן כל כך מהר לוותר עלי. "בסדר" הוא אומר, "יש כאן סתירה, אבל גם אי אפשר למחוק את החוב, שהוא ישלם חמשת אלפים שקלים ואת יתר החוב נקפיא, נכניס את התיק להקפאת תהליכים".
אני חוזר הביתה מאושר, אשתי גם היא מאושרת, אבל היא אומרת לי "היה לנו נס ענק, אבל עוד לא הרווחנו מהסיפור הזה". אני אומר לה "נכון, כלומר נכון לעכשיו עוד לא הרווחנו, אבל בואי נאמין שכל מה שהצדיק גוזר ה' מקיים, ונחכה".
חלפו שבועות ספורים מהסיפור הזה, ומגיפת הקורונה התפרצה במלוא עוזה, אנשים נכנסו לסגרים, ועסקים נסגרו. הגן הפרטי של אשתי נסגר גם הוא.
המדינה פיצתה בעלי עסקים, הסכום שהיה רשום להם שאשתי מרוויחה היה פי שתיים וחצי יותר מהסכום האמיתי, הכסף נכנס לחשבון הבנק שלנו, בכסף הזה לא רק כיסינו חובות, גם חיתנו את הבת שלנו שהתארסה כעבור תקופה קצרה.
ברכתו של הצדיק התקיימה במלואה. השכן שלנו אינו מבין למה כשאנחנו עוברים אחד ליד השני במדרגות, אני מברך אותו בברכת שלום מחייכת כל כך. איני יודע איזו מן הטובות שגמל איתי טובה יותר, הכסף שקיבלתי בזכותו, או השיעור ההגון והישר באמונת חכמים תמימה ונטולת שאלות.
(מאה ושניים סיפורים – ח"ג, מאת הרב צבי נקר)