אחד המבצעים הגדולים והמסובכים שקיימו כוחות הביטחון הישראליים אי פעם, היה ללא ספק 'מבצע אנטבה' – מטוס שנחטף ע"י ארגון טרור הוטס ונחת באוגנדה, ועל סיפונו למעלה ממאה נוסעים יהודים. המבצע שנעשה אז כלל חדירה לתוככי שדה תעופה של האויב עם קבוצת חיילים ורכבים, תוך נערך תוך כדי האפלה מוחלטת של המקום. לאחר שהצליחה קבוצת החיילים לחדור למבנה בו היו כלואים כל השבויים תחת שמירת המחבלים, נתנו הוראה בעברית שכולם ישכבו על הארץ, היהודים שהבינו נשכבו, הערבים שלא הבינו את הנאמר נשארו עומדים ואז פתחו בירי וכל מי שנשאר עומד חוסל.
מיד לאחר הירי הורו לכולם לצאת במהירות מהמבנה תוך דקות ספורות מי שלא יצא יירה מחשש שהוא מחבל, אחד השבויים היה כבד ראיה והרכיב משקפים עד עדשות בעובי של ספר טלפונים… תוך כדי שנשכבו על הארץ נפלו לו המשקפים, עם קבלת ההוראה שכולם יעזבו את המקום החל למשש את רצפת החדר. ברור כי אינו יכול לברוח בצורה כזאת, ראהו אחד החיילים וצעק עליו.
הוא הסביר לו את מצוקתו… בתגובה החייל שאג עליו בקול גדול: מה הנך מתעסק עם משקפיך, יש כאן שאלת חיים! קום וברח, ובלבד שתישאר לחיות. וכך קם לברוח אחרי כולם, כשבכל רגע הוא נתקל במכשול או מתנגש בקיר מחמת קוצר הראייה שלו. את המשקפיים הוא לא קיבל בחזרה, אבל חייו היו לשלל.
נתאר עתה לעצמנו כשהגיעו כל השבויים לארץ ישראל והעיתונאים כדרכם עטו עליהם, אחד השאלות ששאלו כיצד היו מכנים את המבצע ההירואי הזה.
קם אותו כבד ראיה ואמר אני הייתי מכנה אותו
"מבצע משקפיים…!". הרי ניצלנו מבלי שאמצא את משקפיי!
ברור כי הדבר היה הופך לבדיחה הגדולה ביותר של אותו מבצע!
הנה עם ישראל יוצא ממצרים אחרי מאתים ועשר שנות גלות, שעבוד נורא ואיום במשך שמונים ושש שנה רצופות, והכל נעשה תוך רדיפה יום יומית יחד עם רציחת ילדיהם ה"י, ולמעשה אילו לא הוציא אותנו הקב"ה משם הינו אנחנו ובנינו עבדים לפרעה עד היום הזה – כפי שאומרים בהגדה, והנה לאחר שהקב"ה הפך את כל הטבע עבור הצלת כלל ישראל ברור אפוא כי השם הגדול ליציאה היא "חג החירות" אבל לא כן מכנה זאת תורתנו הקדושה כ"א "חג המצות" ע"ש שבצקם של בני ישראל לא הספיק להחמיץ כשיצאו ממצרים, האם זה לא כמו מבצע 'משקפיים'?
בסיביר הקפואה
מספר הג"ר יענקל'ה גלינסקי זצ"ל: בשבת קודש פרשת בהעלותך תש"א העלו הרוסים כמאה בחורי ישיבה, ואני בתוכם, על רכבת משא שעשתה דרכה לסיביר במשך חודש ימים. עולמנו חשך בעדנו, לא ידענו אז כי זהו נס ההצלה שלנו שהרי למחרת פלשו הגרמנים לעירנו וכל חברינו נלקחו משם למחנות.
שתי נחמות היו לנו. האחת, שהיינו קבוצה מגובשת ועודדנו איש את רעהו, והשניה, שהיו בידנו תפלין וספרי קודש לרוב, גם מגילת אסתר היתה עמנו וגם שופרות, חשבנו שעמם נצליח להחזיק בגיהנם של השלג הסבירי.
ביום ראשון לפרשת מטו"מ הגענו אל המחנה, שם החרימו לנו את כל הספרים, את התפלין וכל חפצי הקודש ושרפום באש לעינינו!
אין לתאר את תחושת הייאוש, את אווירת המשבר, את ההלם שאחז בנו, מה נעשה ללא ספרים? איך נשרוד בלי תפלין??? חשנו אבודים ממש.
אבל בנובהרדוק אין יאוש, עוד באותו ערב, לאחר עבודה מפרכת שעות רבות, אבלים וקודרים נאספנו ל"ועד של חיזוק" באחת הפינות האפילות של המחנה. מחריד לעלות על הדעת מה היה גורלנו אילו הינו נתפסים, ארגון מחתרת בתוככי סביר! העמדנו שומרים להזעיק במקרה שיבחינו בנו, וכל מי שביקש את רשות הדיבור קיבל בתנאי אחד: הסכנה רבה והזמן דוחק, הוקצתה דקה וחצי לכל דורש!
מכל אלו שאמרו דברי חיזוק זוכר אני את דברי חברי הרציל דורגוצ'ינער זצ"ל, מה הוא אמר בדקה וחצי?:
הנביא אומר: "מה תאמר יעקב ותדבר ישראל, נסתרה דרכי מה' ומאלוקי משפטי יעבור, הלא ידעת אם לא שמעת אלוקי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע, אין חקר לתבונתו".
ישנה כאן תמיהה גדולה: אדם חושב שהקב"ה הסתיר פניו ממנו, מה עונים לו? שה' ברא את העולם? איזו תשובה זו, במה מנחמים אותו?
התשובה היא: אדם סובל ייסורים, סבלו כפול מלבד ייסורי ההווה מתייסר הוא במחשבה שכך ימשיך בלי סוף, מי יודע עד מתי, והאם זה יגמר בכלל. במחשבה זו בלבד עלול ליפול לזרועות הייאוש ואין לו תקומה ח"ו, וחמור מכך עלול הוא לחשוב שכפי שהבורא יתברך הוא אין סוף, נצחי בלי גבול, גם הייסורים שהוא מביא אין להם סוף.
לפיכך אומרים לו: אמנם "אלוקי עולם ה'" נצחי ובלי גבול אבל "בורא קצות הארץ" את הארץ וכל מה שנעשה בה ברא בגבול ובתחומים, וביכולתו לעשות כן כי "אין חקר לתבונתו" וכמו הצרות שהוא ממיט כך גם "קץ שם לחושך" ועוד נצא מאפילה לאורה.
על כך אנו אומרים בהגדה "ברוך שומר הבטחתו… שהקב"ה חישב את הקץ" וכבר אומרת הגמ' (ע"ז נה.) "והיינו דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב וחוליים רעים ונאמנים, רעים בשליחותם ונאמנים בשבועתן, שנשבעין לצאת בזמן הקצוב להם". לכל צרה יש את הזמן הקצוב לו בדיוק, ורגע אחרי שקצבו לו לא יהיה יותר.
עם ישראל נגזר עליהם שנות שעבוד במצרים, והנה הגיע רגע שהקב"ה חישב שהגיע קיצם, הם אוחזים באמצע לאפות את לחמם, ונדחקים לצאת, מה הבעיה? אי אפשר להמתין עוד כמה רגעים רק כדי שהבצק יספיק להחמיץ ויהיה להם לחמניות טריות לדרך? לא! אם קץ הגלות הגיע, אזי הוא הגיע בשניה זו. אין לגלות אפשרות להיות אפילו שניה נוספת. הכל מדוד בדיוק, לפי הצורך, כפי כח סבל האדם, והוא לא יהיה רגע מעבר לו.
שנה חדשה – דין חדש
כשעלו הבולשביקים לשלטון ברוסיה התנכלו רבות לתלמידי הישיבות, בני הישיבות הוזקקו להבריח את הגבול לפולין, דבר שהיה כרוך בסכנה גדולה, רבינו הסטייפלער זי"ע בהיותו בחור בנובהרדוק התחבר עם קבוצה ששיחדו גוי כפרי שיעבירם את הגבול, ההברחה נקבעה לאישון לילה והגוי החליט שכל אחד מבני משפחתו יעביר בחור ישיבה אחד כדי להמעיט את הסיכון. לבת שלו הורה להתלוות לרבינו.
חשש הסטייפלער מאיסור 'יחוד' והחל לברוח. פחדה הנערה מאביה שיטען שהיא לא שמרה היטב על האיש שהופקדה עליו, והחלה לרדוף אחריו, ברח רבינו וברח עד שנתפס בידי הרוסים ונכלא.
כעבור זמן הצליח להימלט ממאסרו ושוב התארגנה קבוצה והפעם הלכו במאורגן, באמצע הדרך חשש רבינו לאיסור 'בל תשקצו'. חבריו המשיכו בדרך והוא איבדם, חזר על עקבותיו והמתין לקבוצה שלישית.
בנתים חלפו ועברו להם הימים הנוראים ולאחר חג הסוכות התארגנה קבוצה שלישית, הקבוצה יצאה ליער לפנות ערב.
משראה הסטייפלער שהשמש עומדת לשקוע נעמד ליד אחד העצים לתפילת המנחה, כשסיים את תפילתו מצא עצמו בודד ביער, החליט שלא ישוב הפעם על עקבותיו אלא ימשיך לצעוד קדימה ויהי מה, צעד וצעד ופתאום מצא עצמו בישוב ליד בית כנסת.
נכנס פנימה ושאל היכן הוא נמצא, הודיעוהו שהוא בעיר סלוצק, שבמדינת פולין. מיד נכנס והתיישב ללמוד…!
לימים אמר רבינו הסטייפלער "היתה זו שנה חדשה, ודין חדש. כנראה נגזר עלי שבשנה זו אצליח לצאת מרוסיה!
כך חי מי שחי באמונה תמידית. פעם אחר פעם החמיץ הזדמנויות בגלל ששמר בקפידה על ההלכה. הוא יכל להרהר ח"ו אחרי מידותיו של הקב"ה, האם זה מה שמגיע לי ששמרתי על דקדוקי ההלכה?!
אבל מי שמבין שאין דבר לא מחושבן, לא יעלה על דעתו כאלו מחשבות. הוא יודע שהכל קצוב בדקדוק רב, בשנה קודמת עדין לא נכתב שיצא מרוסיה לכן יש לו עיכובים, ב"ה שהעיכוב הוא בכח ההלכה הצרופה ולא באופנים אחרים ח"ו. השנה נגזר שכן יעבור, איננו צריך קבוצה הוא עשה זאת מבלי לראות כלל את הגבול, מצא עצמו פתאום בפולין, ועוד במקום שלבו חפץ – בבית מדרש בסלוצק!
נשים לב לנוסח שאנו אומרים בהגדה "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא… כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח, השתא הכא לשנה הבא בארעא דישראל, השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין". הדבר תמוה לכאורה, מה הקשר בין תחילתו של המאמר לסופו? מה הקשר בין לחם העוני שאכלו אבותינו למה שאנו בטוחים שבשנה הבאה נזכה להיות בני חורין בירושלים הבנויה?
התשובה, היא היא, אנו אומרים בכל יום אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, אנו מאמינים בגאולה, אבל אם יגידו לאדם תשמע משיח נמצא בכיכר העיר, הוא יאמר תפסיק לשטות בי! ומדוע, כי ישנה תחושה הרודפת אותנו שהמצב הוא כל כך נורא, אומות העולם סביב שולטים וכולם נגדנו, ארץ ישראל מוקפת אויבים, שולטים בה אויבי התורה, המצב בבנק מכביד, התיק הרפואי גם לא כל כך מחמיא, כל אלו ועוד נותנים תחושה שכדי שהכל יגמר והגאולה השלימה תבוא ישנה עבודה רבה… אבל האמת היא כפי שמתנבא הנביא על הגאולה העתידית (מלאכי ג' א') "הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" המשיח יבוא פתאום בהפתעה גמורה.
אבל קשה לחיות אמונה זו.
לכך מקדימים אנו – אבותינו אכלו לחם עוני זה, מדוע, כי לא הספיק בצקם להחמיץ וכל כך למה כי כשמגיע הרגע בו נגמר השעבוד הוא נגמר לגמרי ללא השארת עקבות כלל וכלל, וממילא זה נותן לנו את הביטחון שאמנם השתא הכא, אנו רחוקים, השתא עבדי אנו כל כך משועבדים ותלויים באחרים, אבל לשנה הבאה נשב בני חורין בירושלים הבנויה.
פתאום יבואו כישרונות
עניין זה נוגע לכל שטחי החיים הן בקשיים גשמיים והן בקשיים רוחניים, כשיושב בן ישיבה או כל יהודי מול הגמ' ורואה שההבנה קשה לו, הריכוז גם היא אינה מהמשופרים ביותר, ואחרי תקופה מגיעים למסקנה, זהו זה, זה אני ואין מה לעשות! בורא עולם ברא אותי עם כוחות מוגבלים ואין לי אפשרות להתקדם מעבר למה שהשגתי עד היום, ולמעשה זהו אחד מתחבולות היצר היותר גדולים זהו השקר הגדול ביותר שהיצר מצליח לשכנע את האדם.
הרב שלמה לורנץ ז"ל ('במחיצתם') מספר שבהגיעו לארץ בשנת ת"ש נכנס למרן החזון איש זי"ע ובפיו הצעה, כיון שכל הישיבות הגדולות בנויות על שיטת ה'לומדות', שיטה ששייכת לכאורה דוקא בבעלי כשרונות ומחוננים, והיות וישנם בחורים שלא חנן אותם הקב"ה בכשרונות אלו, מדוע לא להקים כמה סוגי מסגרות של ישיבות חלקם ישימו דגש על קניית ידיעות ברחבי הש"ס, חלקם יהיו בניות על לימוד ההלכה וכדו'… וכך נסווג את הבחורים ונשלח כל בחור לפי המתאים לו…
את הדברים נימק בכך שאותם שאינן יכולים לרדת לעומק ההבנה בשיטת הלומדות בסופו של דבר יוצאים בעלי בתים שאין להם די קשר עם לימוד התורה, ומאידך אם אותם בחורים ילמדו הלכה וכדו' אמנם גדולי ישראל לא יצאו אבל יצאו בעלי בתים שעושים מלאכתם עראי ותורתם עיקר, ורבים כאלו בחו"ל שמשלש לפנות בוקר יושבים ולומדים עד אחר שחרית ורק אח"כ יוצאים לעבודה ובשעות אחה"צ שוב חוזרים לביהמ"ד, כל זה מפני שלמדו דברים המתיישבים להם על הלב…
מרן זי"ע התנגד בכל תוקף לרעיון ואמר "אמנם זה נכון שכדי לצאת גדול בתורה צריך להיות מחונן בכשרונות, אבל יכול להיות אדם ללא כשרונות, ופעמים הוא אפילו סתום לחלוטין שהוא הולך ומגיע לפינת הרחוב ומסתובב לרחוב השני, והנה נפתחים לפניו כל הכשרונות וכל המעיינות והוא נהפך לבעל כשרון עצום".
והמשיך החזו"א וסיפר על אחד הבולטים שבין גדולי ישראל שבצעירותו היה ראשו כל כך סתום שבהיותו בן שמונה עשרה ביקש ממני לבאר לו פשט ברש"י בחומש שאומר "כל תיבה שהצריכה הכתוב למ"ד בתחילתה הטיל לה ה"א בסופה כגון מצרים – מצרימה" שאלני אותו בחור "והלא מצרים לא מתחיל בלמ"ד?…!
האם יכול להיות חוסר כשרון ואטימות גדולה מזו? אם נלך לשיטתך נקבע על בחור כזה בגיל שמונה עשרה שאחת דתו לצאת בעל בית טוב ותו לא, והנה הוא הפך לאחד המיוחדים שבגדולי ישראל.!!!
נשאל נא אם אכן מיועד אותו בחור לצמוח גדול בישראל מדוע לא נחנן בכשרונות רגילים לפחות, למה היה כה אטום בצעירותו, התשובה היא שאדרבה כל אחד קיבל את הכח והדרך שבו הוא צריך לגדול, והבעיה שמתייאשים בתחילת הדרך ואז מאבדים את כל היעד.
רבינו החזו"א אמר את המסר שנמסר לנו ב"חג המצות" ב"פתאום יבוא" שאינו רק כלפי יציאה משעבודים, כל שעבוד נפשי, כל חוסר יכולת, אם רק יעשה האדם כל המוטל עליו, לפתע פתאום יערה עליו רוח ממרומים ויקבל מנת הבנה וריכוז בבת אחת, – הוא מגיע לרחוב השני ומסתובב ונפתחים לפניו כל הכשרונות!
ברגע הנכון
צא ולמד מפרקי חייו הסוערים של רבינו הגדול מרן הגאון רבי פנחס שרייבר זי"ע, אחר שעבר את כל התלאות הנוראות בילדותו, עת הוגלה עם הוריו לסיביר, שם חרף התנאים הנוראים חינכו אביו שחוץ מתורה אין שום דבר שאמור להעסיק את האדם, וזה היה כל עולמו שם. אחר שהתייתם מאביו ואימו בהפרש של שלושה ימים בעודו ילד צעיר, נטל עמו את אחיו הקטן בן השנתיים וצעד עמו עשרות קילומטרים כדי לברוח ממקום התופת, וגם כשנפגש עם אחיו היהודים אשר היו רחוקים היו ממנו בעשרת מונים – הם אנשי הסוכנות היהודית אשר כל מטרתם היה להכשיר דור חדש שלא ידע את סיני, והוא ילד בן אחת עשרה שנה !) התמודד עם רדיפות הדת הנוראיות שלהם, ועם כל הניסיונות הקשים המשיך לדבוק במטרה אחת ויחידה לגדול תלמיד חכם!
בתרגילים הנוראים שעשו אנשי הסוכנות לא היה לו שום סיכוי לצאת משם יהודי, בספרו של הסופר החרדי רב התהילה הרב משה שינפלד ז"ל 'ילדי טהרן מאשימים' מביא תיאור ממה שכתב לו הרב משה בלוי מראשי 'אגודת ישראל', שביקר במקום וסיפר בכאב כי מצא שכל הילדים שם חוסלו מבחינה רוחנית, "רק ילד קדוש אחד נשאר שם ובכה לפני, פנחס שרייבר! מי יודע כמה זמן יקח עד שגם הוא יסחף חלילה, מקונן הרב בלוי. אולם, מסכם ר' משה שינפלד, עוז רוחו ועמידתו האיתנה של הילד הביאה לכך שהוא נשאר והתעלה, והיה לאחד ממרביצי התורה…".
את הסוף אנו יודעים, אבל רבי משה בלוי הבין בבירור שזה רק שאלה של זמן עד שגם הוא יסחף חלילה אחר דעותיהם הקלוקלות של אותם ארורים, מה עוד שבהחלטת השיפוט חברי הוועדה שבדקו כל ילד לאיזה מגזר הוא שייך והכל היה שם מכור מראש, החליטו שדוקא הוא צריך ללכת ל"קיבוץ רמת רחל" שם היתה רשעית אשר חמדה בו לבן ועשתה כל אשר לאל ידה להעבירו מדתו.
כל זה מבחינתנו שייך לפרקי ההיסטוריה, אך הנקודה החשובה לנו, שכשהתפנית הגדולה קרתה, ואותם שלושה בחורים שליחי ההשגחה העליונה הצליחו לשים עליו יד ולהוציאו משם, מכאן הכל התגלגל בצורה הפוכה ממש, מיד קפץ אל תוך זרועותיהם הפתוחות של הגר"י סרנא זצ"ל ואחריו למרן גאב"ד בריסק זי"ע ולאחר שנתיים לידיהם של מרן החזו"א וגאב"ד פוניבז' שגידלוהו כבנם היחיד ממש.
כי כשמנת הקשיים מגיעה לקיצה, נפתחות ארובות השמים ומהם מוריק הקב"ה ברכה עד בלי די.