שח המגיד רבי שלמה לוונשטיין שליט"א, כפי שמובא בספר 'ומתוק האור' על יציאת מצרים:
הקב"ה הכביד את לב פרעה וגרם לו לפעול נגד כל חוקי ההיגיון. במקום להסיק מסקנות ולהבין שככל שהוא מתעכב יותר בשליחת עם ישראל, הוא ממשיך להביא על עצמו סבל בל יתואר, והוא ממשיך לדחות את בקשתם לצאת.
יתרה מזאת, לא זו בלבד שליבו של פרעה נעשה כבד, אלא גם השר של מצרים היה איתו באותה דעה!
המדרש (ילקוט שמעוני שמות יד) מספר, שבשעה שיצאו ישראל ממצרים, פתח שר של מצרים וטען: מדוע הם יוצאים? הלא עדיין לא עברו ארבע מאות שנה של שעבוד תחת יד המצרים! ודרש להחזירם ממצרים.
השיבו הקב"ה, שארבע מאות השנים שנאמרו לאברהם אבינו החלו מאז לידת יצחק.
•
בנובהרדוק נהגו לספר על כך את אותו מעשה בחבורת מבלי עולם, ריקים ופוחזים, שהיו שותים לשכרה, ומבלים את ימיהם בליצנות ובטלה.
יום אחד אמרו לעצמם: הרי יום אחד נצטרך לתת דין וחשבון על מעשינו. מה נצטדק ומה נאמר?
נבוכו, עד שאחד מהם התאושש והציע: "הבה נסכם שהראשון מאיתנו שימות, יתגלה לכל בני החבורה וידריך אותם כיצד עליהם להתכונן לקראת הבאות".
שבחו את חכמתו ומיד תקעו כף זה לזה.
לא חלף זמן רב והראשון ביניהם מת ממחלת שיכורים נפוצה – שחמת הכבד. כעבור כמה ימים כבר התגלה לחבריו, והנה פניו שחורות כשולי קדרה ומפויחות מאש הגיהנום.
"מה קרה?" – נבעתו כולם.
"חבר'ה, הכל בסדר!" – הודיע להם השיכור – "תמשיכו לאכול ולשתות כרגיל, רק ויסקי אל תשתו".
ויסקי, אח, ויסקי! השכר הסקוטי המר והחריף, לשמו ותזכרו תאות נפש!… הכל נשתה חוץ ממנו? מדוע?
פני המת התעגמו, והוא הסביר: "עליתי לבית דין של מעלה, והשאלה הראשונה שנשאלתי היתה, האם קבעתי עתים לתורה?
'לא' – עניתי – 'מדוע הייתי צריך לעשות זאת?'
תמהו עלי: מה פירוש? הלא חייב היית לחשוב על עתידך בעולם הנצח!'
'מעולם לא חשבתי על העתיד' – הודיתי – 'מרוכז הייתי בהנאות ההווה, והשקעתי את כל מחשבתי בסיפוק תענוגות לעצמי'.
'ומה עשית לצורך כך?' – התענייני הדיינים.
אמרתי:' ביליתי בחבורה, שוחחנו בדברי הבאי, שתינו להנאתנו'.
– 'מה שתיתם? יין טעמתם?'
– 'ודאי, מכל סוג! יין מתוק, יין יבש, אדום, לבן, אח – יין!'
– 'ומה עוד?'
ליקקתי את שפתיי: 'ליקר, עראק, ויסקי'.
התבוננו בי ושאלו: 'מילא ליקר מתוק הוא, גם העראק טעים למדי, אבל הויסקי – פוי! מריר הוא! איך יכולתם לשתות אותו?'
הצחיקו אותי. מה הם מבינים בויסקי? אמרתי: 'נכון, בתחילה מריר הוא, אבל אחר כך נעשה חם בכל הגוף, הא!… הנפש מתרוננת והתחושה נפלאה!'…
באותו רגע הרעימו עליי בקולם: 'אם כך, כן חשבת לפעמים על העתיד! כן היית מסוגל לענות את גופך במשקה מריר, כדי שאחר כך תוכל ליהנות ממנו! אז איך תוכל לתרץ את עצמך בתירוץ כושל של אי ראיית העתיד והעולם הבא שבגללו לא השקעת בלימוד תורה?!'
ומיד קצבו את ענשי לגיהנום.
"לכן, חברים" – סיים השיכור – "באתי לומר לכם, יכולים אתם להמשיך לשתות כרגיל, אבל הישמרו והיזהרו משתיית ויסקי!"…
כך נראה לקחו של שיכור המבכר את ההנאה הרגעית על פני נצח נצחים!
כך היה השר של מצרים שביקש להשיב את ישראל לארצו. אמנם כן, כשיחלפו ארבע מאות השנים המובטחות לגלות ישראל, שוב יתקיים באומתו – "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי", ויהיה עליהם לספוג עוד עשר מכות, לבד מכל מה שקיבלו עד עכשיו, אולם כל מחיר שווה בשביל המשך ההשתעבדות בעם ה'.
תאוותו של קצר רואי – שחייבת להתממש, כאן ועכשיו!
•
לא כן האיש הרואה את הנולד ודואג לעתידו – אשריו ואשרי חלקו.
היה פעם חזן מאודסה, שלעת זקנותו הגיע לירושלים. חי שם כמה שנים, עד שחלה את חליו האחרון. החולי הולך ומחמיר, הוא כבר גוסס, אך כביכול נשמתו ממאנת לצאת מגופו.
שלושה ימים נמשכה הגסיסה, כשהחולה סובל ייסורים נוראים, עד שפתח את עיניו וביקש לקרוא לתלמידיו המשוררים. כשהגיעו אמר להם כך:
"בצעירותי הייתי אצל רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל. יום אחד שאל אותי הרבי האם נכון מה שמרננים אחריי, שאני הולך למקומות אסורים. אמרתי לו שהשמועות נכונות, ולא רק שהלכתי אלא גם הופעתי שם. מיד, באותו מעמד, קיבלתי על עצמי להפסיק, ורבי מאיר ברך אותי שלא אמות בלי תשובה. כעת אני מבין מדוע הגסיסה נמשכת זמן כה ממושך, כי אינני יכול להיפטר מן העולם ללא תשובה".
ואז אמר ביחד עם תלמידיו וידוי, וכשסיים יצאה נשמתו.