מסופר על בחור ישיבה שהגיע להתארח במושב, בו היו יהודים שומרי מצוות, אבל לא היה להם רב. הם הבחינו בדמות של בן תורה שנקלעה לבית הכנסת שלהם, ומיד ביקשו ממנו לעלות לבימה ולשאת בפניהם דברים.
הוא פנה כה וכה, וראה שאין איש שמוותר לו על ההזדמנות, והבין שהוא חייב לשאת דברים. עלה לבמה והחל לדרוש:
"מגיע פסח", פתח הבחור, "ובסיומו מגיע 'שביעי של פסח', בו אנחנו מציינים את המעשה של 'קריעת ים סוף', ולכן נדבר על העניין של קריעת ים סוף, הנס הכי גדול שהיה בהיסטוריה.
"עמדו בני ישראל על הים", הוא מתאר, "מצרים מאחוריהם, הים לפניהם, סכנת נפשות, פחד פחדים. הם היו בסכנת מוות.
"קם יהודי אחד, שהוא היה הכי אמיץ מכולם, קוראים לו גרשון, והוא עומד על הים, מתכונן להיכנס ראשון, לפני כולם".
הציבור שהאזין לדרשה בשקיקה, ניסה להבין אם יש פה טעות. הם לא כאלו תלמידי חכמים כמו בחור הישיבה, אבל הם זוכרים שלאיש הזה קרוא נחשון, לא גרשון…
אחד מהם אומר בקול "גרשון!", ועוד כמה מצטרפים אליו, אבל הדרשן הצעיר שכנראה התרגש מאוד מהעובדה שהוא מדבר בפני קהל כזה גדול, לא שם לב להערות, והמשיך לספר על אומץ הלב של גרשון.
"גרשון עומד על שפת הים, הוא רואה את המים, הוא מוכן למסור נפשו למען עם ישראל, אבל הוא מסתכל במים והוא חייב להודות שיש לו קצת פחד.
"המים עמוקים! מי יודע??? אולי יש שם דגים מסוכנים, אולי מתחבא שם כריש גדול עם 12 שורות של שיניים חדות כתער???
"אבל לא! אני לא חושש", אומר גרשון לעצמו, "אני מוכן! במסירות נפש אני נכנס פנימה ויהיה מה שיהיה!!!".
"הוא עומד על הים כמעט מכניס רגל, אבל קשה, לו. גרשון מתלבט, הוא לא יודע".
הציבור כבר לא יכול להכיל את הטעות… הוא שוב ושוב מדבר על גרשון, כשהם יודעים עוד מאז שלמדו בגן, שלאיש הזה שקפץ ראשון למים קראו נחשון. זה מאוד לא נעים שדווקא בחור הישיבה לא יודע את מה שכל הבעלי בתים הפשוטים פה יודעים, למרות שמעולם לא למדו בישיבה…
"נחשון" הם מעירים, מנסים לתפוס את תשומת הלב של הדרשן, בלי לפגוע בכבודו יתר על המידה.
והוא ממשיך, "אז גרשון עומד שמה והוא מתחיל לומר בחיל וברעדה "שמע ישראל", הוא עומד לקפוץ אל הים. הוא כבר החליט שהוא לא ייכנס בצעדים קטנים ומדודים, הוא יקפוץ בפעם אחת פנימה, ימסור נפשו בכפו למען קיום רצון ה'.
"הוא מסיים לומר "ה' אלוקינו ה' אחחחחחד" פותח את העיניים ועומד לקפוץ אל תוך הים הסוער.
"אבל אז מגיע מישהו אחר, נחשון שמו, הוא קופץ פנימה בלי לחשוב, והים נקרע באותו רגע!".
"כשאתם הייתם ילדים בגן", הוא אומר לבעלי בתים ההמומים מהתפנית בעלילה "הגננת סיפרה לכם על נחשון בן עמינדב. היא לא סיפרה לכם על גרשון שרצה לקפוץ, ובסוף לא זכה להיות הראשון…". עד כאן המעשה שאולי היה במושב ההוא.
בין 'ציווי' ל'פקידה'
אני רוצה לומר לכם, אחי ורעי ראשי ורבני 'דרשו' ופעילי 'אחינו' המסורים: תחשבו על זה! גרשון הזה יכול היה להיות מושיען של ישראל, וברגע אחד שהוא התאפק, ברגע אחד שהוא לא קפץ לים, הוא הפסיד את התואר הזה לטובת נחשון בן עמינדב. מי זה גרשון? אף אחד לא מכיר, הוא לא עשה שום דבר מעניין, הוא רק רצה לעשות.
אני רוצה לשאול את כל ראשי ורבני 'דרשו', ו'אחינו' הנמצאים כאן – מדברים בכל העולם כולו על בינה מלאכותית, יש חשש שהיא תתפוס את כל העבודות והמקצועות, הכל ייעשה על ידי הבינה המאלכותית. אני רוצה לשאול אתכם, האם ייתכן שבעוד שבעים שנה, יעשו כאן כינוס נוסף של פעילי 'דרשו' ואחינו', וכל מי שישיב כאן בחדר יהיו כלים של 'בינה מלכותית'???
כמובן שלא, ולמה? כי בשביל לעשות את השליחות הזאת שאתם עושים, צריכים מסירות נפש, צריכים את הלב, ובעיקר צריכים לקבל שליחות מהקב"ה בשביל זה!
כתוב בפרשת ויקהל, "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת הקודש ככל אשר ציוה ה'".
החכמה, הקב"ה נתן את החכמה לבצלאל. ועשה בצלאל, הוא עשה מה שהקב"ה ציווה… כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה. ויקרא משה אל בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו. משה קרא להם והם עשו את המלאכה.
ובפרשת פקודי כתוב: "אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן. ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר ציוה ה' את משה".
מה החזרה כאן? אנחנו כבר יודעים שהקב"ה נתן לבצלאל ולאהליהב ולכל חכמי לב את החכמה הנדרשת, ושהם אלו שצריכים לעשות את המ שציווה ה', מה התורה מגלה לנו כאן בפרשת 'פקודי' יותר ממה שכבר ידענו אחרי שלמדנו את פרשת 'ויקהל'?
אולי הענין הוא שיש כאן שני עניים, בפרשת 'ויקהל' אנחנו לומדים שבצלאל והאנשים שהיו איתו קיבלו את היכולת לעשות את אשר ציווה ה', את החכמה הנדרשת לשם כך. אבל בפרשת 'פקודי' אנחנו שומעים שהיה להם משהו נוסף, הם קיבלו פקודה לעשות זאת!
אדם יכול להיות חכם, הוא יכול להיות מוכשר, אפילו בעל כשרון גדול מאוד, אבל למה בצלאל עשה את המשכן? כי זה "פקודת ה'".
מה זה אומר "פקודת ה'"?
למדנו בסנהדרין בדף פ"ט שנביא שאומר דבר שלא נתגלה לו אלא לנביא אחר, חייב מיתה. זה יכול להיות בדיוק אותה הנבואה עם אותן מילים בלי שום שינוי. אבל אם הוא אומר את זה הוא חייב מיתה. כי הוא לא פֻּקַּד, זה לא הפקידה שלו. אז הוא חייב מיתה.
מה זה אומר שנותנים פקידה? מה ההבדל בין פקידה לציווי?
אומרת הגמ', אם נביא מקבל נבואה והוא דורש מעצמו ק"ו, הקל וחומר הוא חלק מהנבואה עצמה. הוא קיבל את הנבואה בדרך של קל וחומר. כי יש לו הפקידה על הנבואה והיא ניתנה לו לפרש את הדברים על פי דעתו ולפי לבו.
החילוק בין ציווי לפקידה, שבפקידה זה תלוי במחשבות של הנפקד, ברעיונות שלו, בקל וחומר שהוא דורש מעצמו.
מה הנבואה? את כל אשר ציווה ה' את משה. שבצלאל ידע, הוא עשה את המשכן לפי רוחו של משה רבינו אפילו מה שלא אמר לו משה רבינו. משה רבינו לא אמר לו לעשות את המשכן לפני הארון, והוא מעצמו כיוון לדעתו של משה רבינו. היה לו הפקידה לעשות המשכן ע"פ ה' לפי רוחו של משה רבינו. זה פקידה.
לגרשון לא היתה פקידה, לנחשון היתה פקידה. גרשון לא היה פחות אמיץ מנחשון, הוא פשוט לא נועד לכך!
וראיה לדבר, שבמדרש כתוב שנלחמו השבטים מי קופץ לים תחילה, כל אחד רצה להיות זה שנכנס ראשון, כלומר, לא בגלל החשש הם נמנעו מלהיכנס, אלא שרק לנחשון בן עמינדב היתה הזכות לעשות זאת, הוא זה שנועד לכך מאת הבורא.
יש סוג תפקידים שהקב"ה נותן לאדם מיוחד, ולא כל אחד זוכה כי הוא לא קיבל את הנבואה הזו.
זה לא לקוסוס – זה הכרחי!
אבל יש גם גדר של "מי לה' אלי – ויאספו אליו כל בני לוי". יש מקרים, אופנים, לפעמים קורה בעם ישראל, יש תקופות, שאין פקידה. יש תקופות שזה פשוט עניין של "מי לה' אלי"!
זה יכול להיות שבט לוי, זה היה יכול להיות שבט יהודה. זה היה יכול להיות שבט דן, יששכר. מי לה' אלי. אין פקידה. מצב של רח"ל חירום, מצב של ח"ו שיש מגיפה רוחנית. מי לה' אלי!
"ויאספו אליו בני לוי", ובני לוי זכו לדורי דורות לעולם ועד שהם משרתי ה' בבית המקדש. מ"מי לה' אלי", מהגבורה שלהם.
לפני זמן מה היינו אצל מרן המשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א. במהלך הביקור הוא אמר פעם אחר פעם, "תדעו לכם ש'דרשו' זה לא לוקסוס, זה הכרחי! אנחנו חייבים את הארגון הזה זה הכרחי. זה לא לוקסוס". ווכך חזר ואמר שוב ושוב בהדגשה גדולה מאוד, אני כנראה לא מצליח לבטא את זה בצורה כל כך מודגשת כמו שהגר"ד סגל עצמו ביטא זאת.
כתבו על זה בעיתונים באמריקה, והיה רעש גדול מההתבטאות הזאת של רבי דן, סיפר לי אחד מעורכי העיתונים באמריקה שפנה אליו יהודי חשוב והאשים אותו שהעיתון כותב דברים שאינם נכונים, כי הוא מכיר את רבי דן עשרות שנים, ולא יכול להיות שהוא אמר את זה. זה לא סגנון ההתבטאות שלו! השיב לו העורך, "יש ברשותי הקלטה של הדברים, וציטטתי אותם במדוייק. האם תרצו לשמוע את ההקלטה???".
אבל מה באמת הפשט? הרי אותו תלמיד חכם צודק. זה באמת לא הסגנון של רבי דן סגל, הוא לא נוהג לומר דברי שבח כאלו בצורה כזאת על ארגונים, חשובים ככל שיהיו. למה באמת על 'דרשו' הוא כן אמר את הדברים???
לבי אומר לי, שיש כאן מסר מאוד חשוב עבורנו. במשך שנים רבות הפעילות של 'דרשו' לא היתה בגדר של 'פקידה', אלא יותר באופן של 'ויאספו אליו כל בני לוי'. היה צורך גדול בפעילות הזאת, וכל מי שנדבה רוחו אותו להיכנס לעניין, הגיע ונתן מעצמו במסירות נפש כדי להרבות תורה בישראל.
אבל עכשיו, זה בעצם מה שמונח בדברים שאמר רבי דן סגל, עכשיו דרשו הוא כבר לא 'לוקסוס'. זה כבר הכרחי, זה הופך למצב של 'פקידה'. זה התפקיד שלנו, זה הייעוד שלנו של כל אחד ואחד מהיושבים כאן, ושאר פעילי 'דרשו' ו'אחינו' שאינם נמצאים עמנו כאן היום. עכשיו יש לנו אחריות כפוהל ומכופלת, עלינו למלא את התפקיד ויש לנו את הכח לעשות זאת!