מצוות חינוך הילדים היא מצווה תמידית המוטלת על כל הורה, והיא מצווה מאוד רחבה עם הרבה מאוד פרטים. תפקידו של הורה לחנך את ילדיו לתורה, לתפילה, לעבודת ה', לשמירת המצוות, לשמחה, למידות טובות, לשמור על הבריאות, לשמור על התנהגות נאותה ועוד ועוד.
אחד הענפים של מצווה זו, הוא מצוות 'והגדת לבנך', הנוהגת באופן מיוחד בפסח, ולא עוד אלא דווקא בליל פסח, כשמצה ומרור מונחים לפניך. זאת הזדמנות נהדרת כדי להרחיב מעט בנושא הזה, ולהזכיר את מה שכולנו יודעים, שוב ושוב, כדי להתחזק בעניין ולהוסיף עוד מאמץ לחתור למקום של חינוך טוב, איכותי ונכון יותר לילדים שלנו.
יש שתי גישות כלליות של הורים לנושא הטיפול והחינוך של הילדים שלהם. יש הורים נבונים ומסורים שמשתדלים להיות מעורים בחייו של הילד: הם יודעים מה מצבו הלימודי באופן קבוע, מכירים מי הם חבריו, וערים למצב רוחו. הורים כאלו מודעים לבעיות המתעוררות אצל ילדם בטרם הם שומעים עליהן מאחרים…
לעומתם יש הורים המתעסקים בפרשת חינוך הילדים רק כאשר מתעוררות בעיות. רק אז הם הולכים להתייעץ ועמלים לחפש פתרונות. ואכן, בימינו התחדשו 'פתרונות' רבים ושונים, פתרונות שאינם פותרים את הבעיה, אלא מאפשרים להורים להסתדר איתה – יעוץ פסיכולוגי, אבחונים, כדורים ועוד. בוודאי שבדרך כלל יש בכך תועלת מרובה, וחובה ללכת ולהתייעץ, אבל כשמתחילים לטפל בבעיות רק לאחר שמגיעים למקרי חירום, קורה לא פעם ש'מומחים' שונים 'מוצאים' בעיות נפשיות אצל אנשים בצורה מוגזמת.
סבי ה'סטייפלער' זיע"א, היה אומר שפעם היה משוגע אחד בכל העיירה, אחר כך היה משוגע בכל רחוב, בהמשך כבר היה אפשר למצוא משוגע בכל בנין, וכיום – יש לפחות משוגע אחד בכל משפחה…
כל הורה המתבונן בדבר בוודאי שואל את עצמו: האם כך באמת ראוי להיות? האם זו הדרך שבה ילד צריך לגדול – עם רופא או יועץ צמוד?
אנחנו עצלנים…
הבעיה טמונה בנו – ההורים. באופן טבעי אנחנו אנשים עצלנים, וקשה לנו לשבת ולהשקיע בילדים. ילדים דורשים מההורים תשומת לב תמידית. יש ילדים שדורשים זאת מעט, ויש ילדים מאתגרים הדורשים זאת בצורה הרבה יותר קבועה. פעמים רבות הם מגיעים אל ההורים בדיוק ברגע שבו הם רוצים לנוח. האב רוצה לשבת במנוחה, לקרוא את העיתון וכדו', ופתאום מגיע הילד – 'אבא, תראה מה ציירתי בגן!'. האב חיכה במשך כל היום לכמה רגעים של שקט, ובדיוק אז בא הילד ו'מטריד' אותו. אין לנו כח להתעסק עם הילד יותר מדי…
שמעתי פעם סיפור נפלא מאחד המחנכים. התקשר אליו אב דאוג וסיפר לו בחרדה 'בני נהיה אפיקורס!'. המחנך, שהבין שמדובר בבחור מבוגר, שאל בן כמה הבחור, והופתע לשמוע שמדובר בילד בן תשע.
'איך ילד בן תשע נהפך לאפיקורס?, שאל את האב המודאג.
האב סיפר שהבן הלך לים עם אחיו הגדול וראה את הים בפעם הראשונה. הוא שאל את אחיו מי ברא את הים. ענה לו אחיו שהשם ברא את הים. אבל אז טען בן התשע, "אתה סתם ממציא, אל תספר לי סתם סיפורים, תגיד לי באמת מיברא את הים?". כששמע זאת האב, הוא נבהל מאד, ובא אל המחנך להתייעץ עמו מה לעשות.
ענה לו המחנך: הסר דאגה מלבך, בנך אינו אפיקורס. אסביר לך מה קרה לו: כאשר אתה הולך עם בנך ברחוב והוא שואל אותך מי עשה את הכביש, אין לך כח להתחיל להסביר לו שבאו פועלים שיישרו את המקום עם טרקטורים, ולאחר מכן באו עשרות רבות של משאיות מלאות כורכר והטרקטור יישר את הכורכר, ואז הביאו מכבש שדחס את האבנים והרטיבו עם מים ועברו שוב ושוב, ולבסוף ריבדו את היסודות הללו עם שכבה נדיבה של אספלט שזה בעצם אבני חצץ מעורבבים בזפת נוזלית שמתקשה לאחר שהיא מתקררת…
במקום להסביר לילד את כל התהליך, אתה פוטר אותו בתשובה פשוטה – השם ברא את הכביש!
לאחר מכן שואל הילד כיצד מגיע החשמל אל הבית, ולאבא אין כח להסביר לו על המגנט שמסובבים בין חוטי הנחושת שגורם לאלקטרודות לנוע במעגלים, ולאחר מכן הרכיבו רשת של כבלים שמייצרת אינספור מעגלים חשמליים שחוזרים בסופו של דבר אל תחנת הכח, וכך יש חשמל…
הרבה יותר נוח לומר לילד שהשם ברא את החשמל, והילד מקבל את ההסבר בשתיקה.
אבל מה לעשות שאחרי תקופה החליט ראש העיר לחדש את הכביש מתחת לבית שלכם, והילד ראה שאת הכביש סוללים פועלים רבים עם כלי עבודה כבדים מאוד ורועשים מאוד.
ולאחר מכן הוא קורא באיזה ספר הסבר איך מייצרים את החשמל, ומבין שהתשובה שאבא שלו נתן לו, לא היתה תשובה רצינית אלא רק התחמקות.
ממילא, כשהוא מגיע לים ומסבירים לו שהשם ברא את הים, הוא מבטל את התשובה, ומבין שכנראה הביאו איזו מכונה ענקית שחפרה את הבור הענק הזה ולאחר מכן מילאה אותו במים מלוחים…
הילד הזה הוא לא אפיקורוס, הוא פשוט ילד מוזנח! אבא שלו לא מוכן להשקיע את הזמן הנדרש כדי לענות על השאלות שלו…
זה סיפור עצוב המראה על מנהג נפוץ אצל הורים רבים. ילדינו באים אלינו לא פעם בשאלות שונות ומשונות, ובאמת לא תמיד יש לנו זמן לענות בארוכה. אך צריך לדעת שזהו התפקיד שלנו, להיות אוזן קשבת ומקור לתשובות לכל השאלות והתהיות שלהם. ומלבד עצם השאלות, הילד צריך להרגיש שהשאלות שלו מעניינות את האבא.
מה יותר חשוב מהתורה?
צריכים להיות מודעים לכך שחוסר סבלנות עלול לגרום לילד לסולם ערכים מעוות, ואי אפשר לתאר במילים אחדות את גודל הנזק החינוכי והרוחני שיכול להיגרם לילד שסולם הערכים שלו מעוות חלילה.
בענין זה שמעתי פעם מעשה נורא שאירע למלמד עם אחד התלמידים. היה זה בערב שבועות, והוא סיפר לתלמידים על חשיבות לימוד התורה, ועד כמה היא הדבר החשוב ביותר שיהודי יכול לעשות.
כשסיים את השיעור ורצה לסכם את הדברים, שאל את הילדים 'תאמרו לי אם כן, מה הדבר הכי חשוב בחיים?', ולפתע קפץ אחד הילדים ואמר 'טשולנט! זה הדבר הכי חשוב'.
בתחילה המלמד כעס מאד, וחשב שהילד אמר זאת בתור הלצה חצופה כדי ללעוג לו ולעשות צחוק מכל השיעור הנרגש שהוא מסר עתה על חשיבות לימוד התורה. אבל כשהביט בעיניו של הילד הוא לא ראה כל זיק של חוצפה, הוא ראה בהן רצינות וכעס. הוא הבין שיש כאן בעיה, ומשהו מסתתר מתחת לפני השטח. משהו כואב לילד, והוא ניסה להביע את זה.
ניהל המלמד שיחה עם הילד, והתברר שאביו של הילד הוא אברך מתמיד גדול, היושב ולומד מהבוקר עד הלילה. בכל שבת, הוא מכריח את כל אחד מהילדים לומר דברי תורה על שולחן השבת. אינני מבין איזו תועלת צומחת מלהכריח ילדים לעשות זאת, אך אותו אב נהג כך.
'כשאני אומר את דבר התורה שלי' – סיפר הילד – 'אבא אוכל טשולנט. הוא לא מקשיב לי, לא שומע מה אמרתי, ורק שקוע בצלחת שלו. כנראה שהטשולנט חשוב לו יותר מהתורה'.
'אמור לי', שאל המלמד את הילד, 'אבא כעת הלך ללמוד ונמצא בכולל. אם אומר לו שיש לי צלחת טשולנט בשבילו, האם נראה לך שהוא יעזוב את הכולל ויבוא אלי לאכול טשולנט?'
'חס ושלום' ענה הילד, 'הוא לא יעזוב את הלימוד בשביל זה בשום אופן'. 'אתה רואה?', 'הוכיח' המלמד את טענתו, 'הדבר הכי חשוב לאבא זו התורה ולא הטשולנט'.
המלמד היה בטוח שהילד הפנים את הדברים, אך בשומעו את תגובת הילד הוא נשאר ללא מענה: 'נכון, התורה שלו באמת יותר חשובה לו מכל דבר אחר, אבל התורה שלי שוה בשבילו פחות מצלחת טשולנט…'.
דברי הערכה מקנים ערכים נכונים
כולנו ב"ה שומרי תורה ומצוות, כולנו מבינים מה הם הערכים החשובים בחיים, אך לא תמיד אנו יודעים איך לחנך את הילדים לכך. נדרשת תשומת לב מרובה כדי להחדיר בהם את החשיבות של לימוד התורה וקיום המצוות.
לפעמים מגיע אלינו ילד עם איזה דבר תורה או מחשבה תורנית שחשב בעצמו. עבורנו זה נשמע ילדותי ולא רציני, אך עבורו זהו עולם ומלואו. עלינו להבין שילד המוסר דבר תורה לאביו מרגיש בדיוק כמו ראש ישיבה המוסר שיעור כללי. אם הוא לא ישמע דברי הערכה על כך, לא יהיה לו כל חשק לעשות זאת שוב.
סיפר לי פעם אחד מהמחנכים החשובים בתשב"ר, שכשהוא היה ילד המלמד היה נותן פרס למי שהיה מתפלל כראוי. הוא עצמו לא היה משקיע מאמץ מיוחד בתפילה, ובאמת לא קיבל אף פעם פרס.
יום אחד המלמד הגיע לאבא שלו ואמר לו שמגיע לילד פרס, כי הוא התחיל להתפלל כמו שצריך: 'עד עכשיו הוא היה הופך בכל פעם שני דפים בבת אחת, ועכשיו הוא התחיל להפוך רק דף אחד בכל פעם. זו התקדמות, ומגיע לו פרס על כך'.
התקדמות היא מושג יחסי. אנחנו לא יכולים לדרוש מהילדים שלנו את מה שנדרש מאיתנו, אך חובה עלינו לשים לב לכל התקדמות, ולעודד אותם בכל פעם שאנו רואים אותם עושים צעד קטן בכיוון הנכון. הרי בסך הכל מדובר בילדים טובים.
יש להם יצר הרע כמו שיש לכל אחד מאיתנו, והוא מפריע להם על כל צעד ושעל, אך הם לא עושים שום דבר בגלל כוונה רעה.
לכן צריך להיות ערני, ובכל פעם שהילד עושה איזו פעולה חיובית, בכל פעם שרואים אצלו התקדמות, ובעיקר בכל פעם שהוא בא לספר על הצלחה שהיתה לו בלימוד וכדו', עלינו לייקר את הדברים ככל האפשר, ולהראות לו עד כמה מה שהוא עושה חשוב בעינינו.
לפנות זמן עבור הילדים
אם הילד יראה שאנחנו מעריכים את התורה שלו, את המצוות שלו, הוא ילמד להעריך אותם בעצמו. בענין זה איכשר דרא. בשנים עברו לא היתה מודעות לכך, לא חשבו על כך מספיק, ולא השקיעו מאמץ באמירת שבחים לילד. פעם לא היתה כל בעיה לגעור בילד ולומר לו שהוא מדבר שטויות וכדו', אך כיום ההנהגה היא שונה, וכך היא צריכה להיות.
בזמנו לא ידעו לאבחן בעיות של דיסלקציה בקריאה וכדו', והיו ממהרים להדביק על ילדים חותמת של 'מפגר' וכדו', כשכיום מקרים כאלו ניתנים לפתרון בקלות. גם בעיות של קשב וריכוז, שפעם היו גורמות להתייחס לילד כאל 'פרא אדם' חסר תקנה, נפתרות כיום בדרכים מקצועיות. הילדים מטופלים היום הרבה יותר טוב מאשר פעם. לכל חיידר שמכבד את עצמו יש מפקח ויועץ, ואף יותר מכך.
הבאנו לעיל את דברי הסטייפלער, על אנשים לא רצינים שעלולים לקחת אדם שפעם היה נחשב נורמלי, ולהחשיב אותו כמשוגע. אך כאשר מגיעים לאנשי מקצוע אחראיים ויראי שמים, ניתן להגיע בעזר ה' לתוצאה הפוכה: הם לוקחים ילד שפעם היה נחשב לבעייתי, מטפלים בו, והופכים אותו לילד טוב ומוצלח.
כתוצאה ממצב זה, יש היום מודעות גדולה הרבה יותר אצל ההורים על החובה להיות סבלני יותר, להחמיא יותר לילד, ולהימנע מלגעור בו בצורה פוגענית. אך מצד שני, הלחץ של חיי היום יום הוא הרבה יותר גדול מאשר פעם. פרנסה אין, אך ילדים יש. המשפחות היום הן יותר גדולות מפעם, יש יותר ילדים במשפחה, והעבודה דורשת מהאמא שעות רבות יותר. המחסור בזמן פנוי תובע הרבה מההורים, כל ילד רוצה את שלו, ולהורים יש קוצר רוח, ומעט מדי סבלנות בשביל הילדים.
הורים או מחנכים?
יהודי אחד בא אלי בשאלה: מה רוצה ממנו הקב"ה? מילא אם מצות 'פרו ורבו' היתה מוטלת רק על מי שיודע לחנך ילדים, אז היה לו נוח: הוא לא יודע לחנך, והוא לא היה מתחתן ומביא ילדים לעולם. אך מה לעשות שהמצוה מוטלת על כל יהודי, בלי קשר לשאלה אם הוא יודע לחנך או לא. אם כן כעת, כשנולדו לו ילדים, והוא לא יודע לחנך, מה רוצה ממנו הקב"ה?
התשובה היא שבאופן טבעי אדם יכול לחנך את הילדים שלו גם אם הוא לא מבין כלום בחינוך. יסוד ושורש חינוך הילדים הוא להנחיל להם מה הם הערכים החשובים בחיים. בשביל זה לא צריך ידע מיוחד, ואין צורך בשיטות חינוכיות מדופלמות. כשילד פעוט שומע את הצעקה של אבא כשהוא רץ לכביש הוא מבין היטב שאת זה אסור בשום אופן לעשות. כשהוא רואה את תגובת ההורים על נסיון לגעת בחשמל או לטפס על הסורגים, הוא מפנים שזה נורא ואיום, לא בגלל עוצמת הקול של אבא, אלא משום שהוא מרגיש וחש, גם בלי כל הסבר, עד כמה זה חמור. הוא רואה איך זה איכפת להורים, הוא שומע את החרדה הנוראה שלהם מהחשש שמא ייגע בחשמל חלילה, ומבין את חומר הענין.
מצד שני, כאשר הוא מדבר לשון הרע או מכה את אחיו, או לוקח ממתקים מהארון בלי רשות, אמנם אבא כועס עליו, אבל הוא לא שומע את החרדה הנוראה הזאת בקולו של אביו מפניו האיסור שעשה. הוא בסך הכל אמר לשון הרע, זה לא שהוא כמעט נגע בחשמל חשוף… הילד מבין מנימת התוכחה שאם הוא יעשה זאת שוב, זה לא יהיה אסון מאד גדול.
קשה מאד לרמות את הילדים. הם קולטים בלי מלים אלו דברים חשובים להורים ואיכפת להם מהם, ומה הם הדברים שפחות חשובים בעיניהם. בשביל ללמד את הילדים מה הם הערכים החשובים בחיים אין צורך במומחיות חינוכית. מספיק שההורים יבינו בעצמם מה חשוב בחיים ומה פחות חשוב. הילדים יתחנכו לכך באופן טבעי ובלי שום מאמץ.