לפנינו סיפור נפלא על המגיד הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, כפי שמובא בספר "קול חוצב", שהעיד רבי פסח קראהן על הנהגתו בליל הסדר כאשר התארח בביתו.
באותה שנה – מספר הרב קראהן – חל ליל הסדר במוצאי שבת, ומשום כך התעכבה תחילת עריכת הסדר בעקבות ההכנות שניתן לעשותן רק אחרי צאת השבת.
בעוד הנשים – ובראשן אמי האלמנה – טורחות על ההכנות האחרונות, הספקנו כבר לשוב מבית הכנסת והמתנו להן. על פניו של רבי שלום לא ניכר שום סימן של קוצר רוח, והוא המתין בחביבות ובסבלנות כדרכו.
סוף סוף התיישבו כולם לסעודה, מסביב לשולחן התרכזו כל בני הבית הקטנים והגדולים, ורבי שלום החל בעריכת הסדר. הצצתי לעבר השעון – ונלחצתי מן השעה המאוחרת. ידעתי, כי רבי שלום מקפיד מאוד על אכילת אפיקומן קודם חצות, ולפי הקצב שבו החלה הסעודה והמשך התנהלותה לא היה סיכוי להספיק!
כצעד ראשון התחלתי לזרז את צעירי הצאן שהחלו להשמיע 'וורטים' על ההגדה והוריתי להם לקצר, ובהמשך גם אמרתי לאמי שכדאי למהר יותר.
לפתע חשתי בזוג עיניים יוקדות שננעצות בי – מסתבר כי רבי שלום הבחין בהערותיי וממבט עיניו חמור הסבר הבנתי כי הוא אינו מרוצה ממני. "אל תמהר אותם בשום פנים ואופן!", הורה לי בהזדמנות הראשונה.
הבנתי שבעדינותו הוא מעדיף שאמנע מכך. הפסקתי, אפוא, את ההערות המפורשות – אך לא את הרמזים… שוב ושוב ניסיתי לשדר במבט עיניים ובאי אלו מילות זירוז שכדאי למהר, אך בכל פעם עצר אותי רבי שלום, ומנע ממני בתקיפות לעשות זאת.
לבסוף הרמתי ידיים.
כשהגענו אחר הכל לאכילת האפיקומן היתה השעה הרבה לאחר חצות. הייתי משוכנע שרבי שלום כאוב מאוד בענין זה, על אף שעל פניו לא ניתן היה להבחין במאומה, מלבד שמחת החג ורוממות רגעי הסדר.
כשהסתיים הסדר נגשתי אליו בצער וביקשתי את סליחתו על הפעם הראשונה בחייו שבה נאלץ לאכול את האפיקומן לאחר חצות.
רבי שלום הקשיב לי, ומיהר להשיב: "אכילת אפיקומן לפני חצות היא דין מדרבנן – אבל צער אלמנה הוא מדאורייתא!!! האם חשבת כמה צריך להזהר שלא לצער את אמך האלמנה? הלא ליל הסדר הוא ודאי לילה מיוחד עבורה, שבו יש לה הזדמנות לשמוע את כל הנכדים המתאספים סביב שולחנה ועוסקים בדברי תורה לשמחתה, האם מותר למנוע דבר כזה?… חששתי מדאורייתא!!!"
לא כולם נוהגים כך, אך רבי שלום אמן מיוחד בחישוב רצון התורה בהתאם למצב האישי, וידע היטב את סולם העדיפויות הנכון אשר לפיו יש להתנהג!
(ומתוק האור – חנוכה)