פרשיה מעניינת הקשורה בהנהגה מיוחדת של ישיבת חכמי לובלין בשבתות, היתה הצעתו של הגביר הנגיד, ר' יעקב טירהויז ז"ל להנהיג בישיבת חכמי לובלין את החומרה של האריז"ל לעשות תוספת שעות לשבות קודש, עד שיהיה מספר השעות של שבת – ל"א שעות.
באיש זה ר' יעקב טירהויז נתקיימו דברי חז"ל "תורה וגדולה במקום אחד", נמנה היה בין הגבירים הגדולים בפולניה, ועסקיו הסתעפו בכל רחבי העולם, נוסף לכך היה בר אוריין, מוקיר ורחים רבנן, ואיהו גופא תלמיד חכם מובהק, שאף הדפיס ספר מחידושי תורה שלו, ליישב את קושיות תוספות על רש"י.
בין שאר הנהגותיו היתה הקפדתו להוסיף ולשמור בכל שבת ל"א שעות, כמנהג צדיקים. חומרה זו נשמרה בהקפדה בכל סניפי החברה, וכל סוכן שעמד אתו בקשרי מסחר חייב היה לחתום על חוזה להשבית את עסקיו, ואף לא לפתוח מכתבים או מברקים בשעות התוספת של שבת.
ר' יעקב לא הסתפק בהקפדתו על מנהג זה, אלא השתדל לעשות נפשות ולהרחיב את מעגל השומרים על מנהג קדוש זה.
בין השאר, נסע במיוחד לישיבת חכמי לובלין, והציע להנהלת הישיבה לאמץ את המנהג הזה בתוככי הישיבה, כאשר תמורת זאת הבטיח לכסות את כל חובות הישיבה.
אולם ההנהלה חששה שבחורי הישיבה לא יוכלו לקבל על עצמם נוהג זה. לבסוף הגיעו לסיכום והוא שילם סך ארבעים אלף זלוטי (סכום עתק באותם הימים) על מנת ששתי שבתות בשנה ישמרו הבחורים בישיבה ל"א שעות, (על משקל דברי חז"ל "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין").
הרה"ק ר' משה מבויאן זצ"ל נשיא הישיבה סמך ידו על החלטה זו ושיגר אליו מכתב שבו הביע את שביעות רצונו על כך.
נשמה יתירה
הסופר רבי זליג שכנוביץ ז"ל שהיה אורחה של הישיבה יחד עם משלחת "קרן התורה" העלה על גבי העתון "יודישע טאגבלעט" (ז' כסליו תרצ"ד) את התרשמויותיו מאותה שבת:
"הישיבה לובשת מלבושי שבת ועוטה קדושת שבת. אולם השיעורים נוהר כולו מאלפי אורות, היציע תפוס עד אפס מקום, התלמידים מוכנים וערוכים לתפילה, רובם לבושי משי וחבושי כובעי קטיפה או אטלס, הפנים המעודנות רחוצות למשעי, הפיאות מסולסלות יפה, והתפילה מתחילה בחדוה שכזו, שמעודנו לא ראינו כמוה. לכבודנו הזמין המארח חזן ומשוררים המשמיעים לחן "לכה דודי", שביחס לתפילות האחרות, הנאמרות בנעימה רכה, הוא עולה בטנור החזק שלו. התפילה מתארכת לשעתיים. ועם סיומה, עוד לפני הקידוש על הכוס, נלמד משהו מעניני דיומא.
ליד שולחן השבת מסובים, נוסף לתלמידים, אורחים רבים – למעלה ממאתיים איש. מן השולחן משתפכים נגונים וזמירות. המלצרים והמגישים בראשות ר' אבא, אינם מתעייפים מלהגיש למאות האורחים היושבים אל השולחן את סעודת השבת הטעימה. התלמידים בראשות רבם המנצח, האורחים, צוות העובדים, המקורבים, והאורחים הצרים על הבנין מבחוץ ומציצים פנימה מבעד החלונות וסדקי הדלתות כולם כאחד מדושני עונג השבת. וכולם ע"י הנשמה היתירה השוכנת בקרבם נהפכו לחטיבה אחת, לגוש אחד מגובש. נישאים גם נאומים. וכאשר הרב קם מכסאו אחר חצות הליל כשניגון ערב של "עוצו עצה" מתנגן בפיו (הערת המערכת – יש המייחסים את הניגון המוכר כלחן של רבי מאיר שפירא זצ"ל), מתלכד ריקוד ער וסוחף לפי קצב המנגינה, המצלצלת עוד כיום באזני.
('ישיבת חכמי לובלין – הישיבה ומייסדה')