יעקב א. לוסטיגמן
ב"ה זוכים אנו להביא לפני קוראים 'לקראת שבת' פרק נוסף בסדרת השיחות המופלאות עם ראש ישיבת 'אמרי משה הגאון רבי יהושע מישקובסקי ומשגיח הישיבה הגאון רבי איסר זלמן שוב, אשר היו קרובים במיוחד אצל מרן רבינו הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, וכעת הם חושפים טפח וטפחיים מזיכרונותיהם, אלו הכתובים ואלו החרוטים על לוח ליבם, וב"ה כבר התקבלו הדברים בהתלהבות רבה בכל שדרות הציבור.
"את דברינו הפעם רצוני להקדיש לסוגיא של עבודה במלאכת החינוך והרבצת התורה", פותח ראש הישיבה הגר"י מישקובסקי, "ושני טעמים בדבר. קודם כל בגלל שאנחנו עכשיו בחודש ניסן, לקראת חג הפסח שבו מקובל לעסוק בנושא החינוך, אומנם יותר מהזווית של 'והגדת לבנך', אבל המלמדים ומגידי השיעורים הם הרי שליחיהם של ההורים כדי לקיים את המצווה הזאת.
"בנוסף, חשוב שנעסוק בנושא הזה כדי לתקן את הרושם הלא נכון שיכול היה להתקבל מדברים שאמרנו בשיחה קודמת, והתפרסמו עלי גיליון, וגררו מעט חוסר הבנה.
אחרי ככלות הכל, מעלתו של אברך כולל אחד השוקד על תלמודו גדולה יותר ממעלתם של המחנכים גם יחד
"כוונתי לאותה פעם בה סיפרנו שרבינו זצ"ל השתתף בכינוס של מחנכים, ודיברו בשבחם ובמעלתם ובשליחות הקודש שהם עושים, ואמר מרן שהוא מסכים עם כל מה שאמרו אבל צריכים הם לזכור שאחרי ככלות הכל, מעלתו של אברך כולל אחד השוקד על תלמודו גדולה יותר ממעלתם של המחנכים גם יחד.
"פנה אלי יהודי שעוסק בחינוך רבות בשנים, וביקש להבין מדוע ראה מרן זצ"ל את מלאכת החינוך כמלאכה שהיא נחותה ואין מעלתה שווה ללימוד התורה. הרי המלמדים, לפחות אלו שמלמדים רק לימודי קודש, הם מרביצי תורה לכל דבר ועניין, וכי בגלל שהם מקבלים על כך קצת יותר מאברך כולל תרד קרנם עד כדי כך? והלא כולנו יודעים שכיום משכורתם של המלמדים רחוקה מלהיות מכובדת, וכל מנהל ת"ת יכול להעיד כמה קשה למצוא מלמדים, עד שרק מי שבאמת חדור ברצון עז להרביץ תורה לילדי ישראל מסכים לקבל על עצמו את העול הכבד הזה וללמד תורה לילדי ישראל, ואדרבה חז"ל הפליגו במעלתם של מלמדי התינוקות שהם ממצדיקי הרבים ככוכבים, כזוהר הרקיע מזהירים.
"והאמת שהצדק עמו, ודברי מרן לא התייחסו חלילה וחס למלמדים שמרביצים תורה לילדי ישראל. ואך שגגה יצאה מאתנו שכתבנו שאמר את הדברים בכינוס של מחנכים, ולא היטבנו להגדיר ולהסביר שהכוונה היתה לאנשי חינוך ומטפלים רגשיים, או כאלו שמטפלים בבחורים מתקשים, ונותנים להם חיזוק נפשי ורגשי, ולא עוסקים בהרבצת התורה ממש, עליהם אמר מרן שמעלתם גדולה מאוד, ושיבח אותם עד מאוד, אבל סייג את דבריו ואמר שאברך כולל אחד ששוקד על תלמודו, מעלתו גדולה ממעלתם, ובשום אופן לא כוונו דבריו למרביצי תורה למלמדי תינוקות!
ואף כמה פעמים ראינו בעינינו כאשר היו באים ילדי הת"תים להיבחן אצל רבינו, וכשהיו מתיישבים, היה רבינו מבקש כי המלמדים עצמם יישבו לצידו, כי הם המה אלו שבזכותם יודעים התלמידים את תורתם.
מענין לציין שפעם אחת אמר לי רבינו שזה שבאים אליו ילדים להיבחן, זה 'מדה כנגד מדה' כי בילדותו היה אביו מביאו להיבחן על תלמודו אצל שכנם המרא דאתרא בבריסק בה התגוררו, מרן הגרי"ז הלוי זיע"א, ואחר כך היה הוא מעצמו הולך תמידין כסדרם להיבחן אצלו, וכעת הוא עצמו בוחן ילדים אחרים, שמונים ותשעים שנה מאוחר יותר…
וגם בכתבי רבינו נמצא כתוב מכתב המפליג במעלתם של המלמדים, ובתוך הדברים כותב רבינו בזה הלשון: "והנה מלמדי תינוקות אצל חז"ל נחשבים מאוד, בב"ב ח: אמרינן ומצדיקי הרבים ככוכבים אלו מלמדי תינוקות, אבל בעיני העולם מי שיש לו משרה שמקבל יותר כסף הוא יותר חשוב, אבל מלמדים בדרך כלל לא כ"כ עשירים אלא מתפרנסים בדוחק, וזה ההיפך מדעת תורה, ובעיני הקב"ה אלו המלמדים תורה לילדי ישראל הם מאוד חשובים", עד כאן לשון קדשו.
"אחרי ההקדמה הזאת", מוסיף הגר"י מישקובסקי, "כולי תקווה שיצאנו ידי חובה לתקן את הרושם, וכולי תפילה שבעז"ה לא תצא תקלה מתחת ידינו חלילה, ואדרבה, אנו מספרים את הסיפורים ממרן זצ"ל כדי לחזק ולעודד ולא כדי להמעיט בחשיבותם של מרביצי התורה לילדי ישראל, ובזה החילי לספר כמה עובדות שראיתי ושמעתי אצל מרן זצ"ל, בנושא זה של הרבצת תורה".
באחת השנים, קיבל אותו מלמד תלמיד מאתגר במיוחד
"מעשה נפלא מאוד היה עם אחד מחשובי המלמדים בבני ברק, יהודי יקר ובעל חסד גדול, שגם היה מאוד מקורב אצל מרן והיה משומעי לקחו הקבועים.
"באחת השנים, קיבל אותו מלמד תלמיד מאתגר במיוחד. הוא ניסה להלוך נגד רוחו ולחנך את הנער על פי דרכו, אבל לא היה שום שיתוף פעולה מצד הילד שהרבה למרוד כנגדו והיה מתסיס גם ילדים אחרים. המלמד ניסה גם להשתמש בעונשים וגם עשה לילד מבצעים והבטיח פרסים, אבל שום דבר לא עזר, הוא נשאר במריו והמשיך למרר את חיי המלמד יום יום ושעה שעה.
"כשהרגיש המלמד שבאו מים עד נפש, הוא נכנס לחדרו של מנהל הת"ת והודיע לו חד משמעית: "או אני – או הוא". אין אני והוא יכולים לדור בכיתה אחת, אם הוא נשאר בכיתה אני מתפטר, ואם הוא אני נשאר בעבודה, הוא צריך לחפש לו חיידר אחר!!!".
"המנהל שמע את הדברים והבין את התסכול של המלמד, ולאחר מחשבה רבה הגיע למסקנה שהצדק עם המלמד. אין מנוס אלא לומר להוריו של הילד המופרע שייקחו אותו, ויחפשו לו מסגרת לימודית אחרת. בלתי אפשרי להמשך כך כשהוא לא נותן למלמד לעשות את עבודתו, לאורך תקופה ארוכה כל כך.
"אבל רגע לפני שהרים את שפופרת הטלפון והתקשר להוריו של התלמיד, אמר המנהל: "עם כל הכבוד, לא אני ולא אתה יכולים לקבל כאלו החלטות של דיני נפשות. לפני צעד כזה צריכים לשאול דעת תורה, ואתה הרי נכנס יום יום למרן הגראי"ל שטיינמן, אז בבקשה, תציג בפניו את המקרה ותגיד לי מה היתה ההוראה שלו.
"המלמד אכן עשה כדברי המנהל, הוא הציג בפני מרן את הבעיה על כל צדדיה, תיאר את הקושי העצום שלו מול הילד, וסיים את הצגת הדברים בדרמטיות: "הראש ישיבה, זה או אני או הוא! מה עושים???".
"אולי יש משהו שאני כן יכול לעשות לפני שאני עוזב את החיידר???"
מרן הקשיב לו ברוב קשב, והשיב לו: "אכן, הצדק עמך. או אתה או הוא, והתשובה היא כמובן… הוא!!! אם אתה מרגיש באו מים עד נפש ואתה בשום אופן לא מסוגל ללמד את הכתה כשהילד הזה הוא חלק ממנה, התכבד והישאר בבית, שהמנהל ימצא מלמד אחר שכן מסוגל ללמד אתך הכתה ואת התלמיד הזה בכללה. הרי לא יעלה על הדעת להשאיר ילד בבית רק כי המלמד לא מסוגל למלא את תפקידו!!!".
המלמד היה המום מהתשובה הלא צפויה. הוא שתק מעט, ואז שאל בתחנונים, "אולי יש משהו שאני כן יכול לעשות לפני שאני עוזב את החיידר???".
השיב לו מרן, "בוודאי, אני אתן לך עצה. תשתדל לשלוח את הילד הזה לשליחויות באמצע השיעור, כל פעם למשהו אחר, להביא דפים מהמזכירות, להכין כוס קפה ושאר השליחויות שמלמדים יכולים לתת לתלמידים.
"בכך אתה מרוויח שלושה דברים", אמר לו מרן, "קודם כל, הוא לא יהיה בכתה חלק מהזמן ובזמן הזה תוכל ללמד את הילדים בנחת את ההספק הלימודי. בנוסף תהיה לך הכרת הטוב כלפי הילד שעושה בשבילך את כל השליחויות הללו, וזה ישנה את ההסתכלות שלך עליו, וממילא 'כמים פנים לפנים'. והתועלת השלישית היא שהילד עצמו ירגיש שאתה מכבד אותו וסומך עליו, וכך ישתנה המבט שלו עליך, הוא יעריך ויכבד אותך יותר וממילא ההתנהגות שלו תשתפר בהתאם!".
פעם אחרת אירע שבאו אליו אנשי צוות של ישיבה כלשהי, וביקשו רשות לסלק בחור מהישיבה, בעודם מונים את כל ה'מעלות' של אותו בחור והנזקים שהוא עושה לישיבה ולתלמידים. מרן בירר אילו צעדים כבר נעשו בניסיון להעלות את הבחור על דרך המלך, ואנשי הצוות מנו שורה של צעדים ופעולות שעשו בניסיון ליישר את דרכיו, ללא הועיל.
שאל רבינו: "ולאמא של הבחור כבר הודעתם???".
תמהו רבני הישיבה, כיצד קשורה האם למעלליו של בנה?
השיב להם מרן: "מה זאת אומרת איך היא קשורה? היא יכולה להרטיב את התהילים בדמעות!!! ספרו לה על מצבו של בנה, היא תרטיב את התהילים בדמעות ואתם תראו שהכל ישתנה!".
מעשה היה כשאחד מילדי, שדיברו שהכיתה שלו עומדת לקבל בשנה הבאה מלמד שיצא לו שם מאוד קשוח ונוקשה. בדקתי את הנושא עם כמה הורים שילדיהם למדו אצלו, וכולם אמרו את אותו הדבר, הוא מלמד קשוח ונוקשה, ואני הכרתי את נפש בני וידעתי שזה יכול להזיק לו.
שוחחתי עם מנהל החיידר שאמר לי שהוא מכיר את הבעיה, אבל הוא טיפל בעניין, והמלמד הזה השתנה, זה לא אותו אדם. הוא הבין שזאת לא דרך טובה בחינוך ופשוט שינה את דרכיו ואת הנהגתו, ולכן אין לי ממה לחשוש. הבנתי מהמנהל שאם אני ממש מתעקש הוא יסכים להעביר את הילד שלי לכיתה המקבילה, וכך להציל אותו מללמוד אצל אותו מלמד, אבל הוא העדיף מאוד שלא אתעקש על כך מסיבות מובנות.
אמרתי למנהל שאני אפנה למרן הגראי"ל ואשאל אותו כיצד לנהוג בעניין, והוא הסכים שזה רעיון טוב…
הגעתי למרן והצעתי בפניו את השאלה. מצד אחד הורים טוענים שהוא מלמד נוקשה, ומצד שני המנהל עומד על כך שהוא השתנה מן הקצה אל הקצה. צריכים לחשוש לזה או לא???
מרן לא קיבל את טענת המנהל: "נדמה לי שאני יותר מבוגר ממנו, מהמנהל", אמר לי מרן, "אני עוד לא ראיתי אדם שהשתנה לטובה, איך הם כבר הצליחו למצוא אחד כזה???".
לגופה של שאלה הורה לי מרן שאכן כדאי מאוד לדרוש שהבן שלי ילמד אצל מלמד יותר רך, אבל הזהיר אותי באזהרה חמורה מאוד שלא אהין לומר להנהלת החיידר שזה משמעו, כי המשמעות תהיה שהרב שטיינמן אמר שהמלמד הזה הוא לא טוב, והדבר יכול לגרום חלילה וחס לפגיעה בפרנסתו…
הסברתי למרן שקצת איחרנו את הרכבת, כי מלכתחילה אמרתי למנהל שאני בא להתייעץ עם מרן, והסכמנו מראש שהתשובה שנקבל ממרן היא זאת שתכריע אם בני יישאר באותה הכיתה או שהוא יעבור לכתה המקבילה…
רבינו נדהם לשמוע על כך ושאל אותי בפליאה: "איפה היה השכל שלך???", כי הייתי צריך להבין מראש שהוא ירצה לענות על שאלה כזאת באופן שהנהלת החיידר לא תדע על כך…
לאחר מחשבה נוספת אמר לי מרן: "אם אמרת להם שאתה שואל אותי, אז תשאיר אותו בכתה הזאת, אין לך ברירה. אי אפשר לפגוע כך במלמד הזה, ובזכות זה שנמנעת מפגיעה במלמד, יהיה לבן שלך שנה טובה!!!".
הוסיף רבינו ואמר את הדברים כהדרכה כללית בעניין: "כעין זה גם עם מלמד 'יבש'. לפעמים יש מלמד שמוסר את השיעורים בצורה יבשה ולא מקנה להם טעם בלימוד כמו שצריך, אבל אם ההורים נזהרים שלא לפגוע בכבודו ומוותרים, בלי להתעקש שיעבירו את בנם לכתה המקבילה כשזה יכול לפגוע, ובוודאי שלא מבקשים להעביר את המלמד ממשרתו בגלל זה, הם רק מרוויחים. לא מפסידים מוויתור!".
מה אומר ומה אדבר, דבר מדברי מרן לא נפל ארצה. הבן שלי למד אצל המלמד הקשוח, ונהנה מכל רגע, עד היום הוא זוכר אותו לטובה, ומלא הכרת הטוב למלמד הזה על השנה המופלאה שזכה ללמוד אצלו!
במשך תקופה הן התכוננו לקראת תחרות גדולה בין שתי הקבוצות
עוד בענייני חינוך: פעם הגיע מנהל הסמינר הישן בירושלים הרה"ח ר' ישראל לוין למרן, ובפיו שאלה. עשו בסמינר 'תוכנית' שכללה תחרות גדולה בין התלמידות. חילקו את כל הכיתות לקבוצות שונות, ובמשך תקופה הן התכוננו לקראת תחרות גדולה בין שתי הקבוצות, ויש צוות של שופטות מקרב המורות, שהן מחליטות איזו קבוצה היא המנצחת. יש ציפיה גדולה בין התלמידות לקראת הרגע המכריע של סיום התחרות, אבל למרבה הצער יום אחד לפני אותה תחרות, אירעה התאונה הקשה בקו 402, ותלמידות מהסמינר נפצעו.
שאל הרב לוין, האם יהיה נכון להמשיך את התוכנית בהתאם ללוח הזמנים המקורי, ולהוסיף רק כמה פרקי תהילים לרפואת התלמידות הפצועות, או שמן הראוי לבטל את כל האירוע ולדחותו לפעם אחרת, כי איככה יוכלו התלמידות והמורות לחגוג את התחרות הגדולה, כשתלמידות של הסמינר מאושפזות בבית החולים אחרי תאונה קשה???
השיב לו מרן תשובה חדה ולא צפויה: "עד שאתה שואל אותי אם להמשיך עם התחרות מצד התאונה שהיתה, שאל אותי אם בכלל ראוי לעשות תחרויות. הרי כל המושג של תחרות הוא שצד אחד מנצח את הצדדים האחרים, ומתכבד בכך בזמן שהם בושים שלא הצליחו, ואם כן יש כאן 'מתכבד בקלון חברו'. ואכן זו היתה דעתו של מרן שכל המושג של תחרות פסול מעיקרו.
הגרא"ז שוב: "אציין בנוסף לאמור, שבאופן כללי דעתו של רבינו היתה נגד כל המבחנים הפומביים שיש תחרות מי עונה יותר מהר, ומי יודע יותר טוב, ובסוף ההתמודדות נבחרים חתנים וסגנים. בהזדמנות אחת אמר רבינו שהוא עוקב במשך שנים אחרי כל אלו שהתמודדו בכאלו מבחנים אם זה בתנ"ך או בכל מבחן אחר, וראה שלא רק שזה לא הועיל להם, אלא גם הזיק להם לעליה שלהם ברוחניות".
כשנפטר הגאון רבי משה קופשיץ זצ"ל, שהיה רבה של קהילת 'חניכי הישיבות' בשכונת רוממה בירושלים, באנו לפני מרן, כדי להיוועץ בו לפני מינויו של בנו של הרב לשבת על כס אביו. אמרנו למרן שהרב הותיר אחריו בן ראוי מכל הבחינות, הגאון רבי נפתלי קופשיץ שליט"א, בנו יחידו של הרב המנוח, ויש הסכמה כללית שצריכים למנותו לרב במקום אביו, אבל רוצים לקבל את הסכמת מרן.
אתם רוצים להוציא אותו מהרבצת התורה ולהפוך אותו לרב קהילה
נענה מרן ואמר: "אמת, בשבילכם הדבר הטוב ביותר זה שרבי נפתלי יתמנה לכהן תחת אביו. אבל מי אומר שזה טוב גם עבורו? הרי היום הוא מגיד שיעור המלמד תורה לבחורי ישראל, ואתם רוצים להוציא אותו מהרבצת התורה ולהפוך אותו לרב קהילה. דעו לכם שכל ענייני הרבנות שבעולם, לא מגיעים לדרגה של אמירת שיעורים בפני בחורי ישיבה, איך אני יכול להציע לו לעזוב את התפקיד הנוכחי שלו כדי לכהן כרב קהילה???".
לאחר מחשבה נוספת אמר מרן מה דעתו בעניין: "רק אם הוא יבדוק ויראה שאפשר לשלב את שני הדברים יחד, גם להמשיך באמירת השיעורים כפי שהוא אומר כיום, וגם לכהן בנוסף כרב הקהילה, הוא יכול להעמיס את המשרה על שכמו. אבל אם הרבנות תבוא על חשבון הגדת השיעורים, לא כדאי שיעשה זאת".
הגרא"ז שוב: "אם כבר עסקינן במגידי שיעורים אימא בה מילתא: רבינו התייחס לא פעם לשאלות שהופנו אליו מקרב אנשים שהתלבטו מאוד אם לקבל מישרה בישיבה קטנה או בישיבה גדולה, והיה עונה שעדיפה מסירת שיעורים לפני בחורים בישיבה קטנה יותר ממסירת שיעורים בישיבה גדולה, היות והבחורים בישיבה קטנה לא נותנים מנוחה ורוצים להבין כל קושיא ותירוץ בגמרא, הם רוצים להבין כל 'דיבור המתחיל' ברש"י ובתוס' ולהבין היטב כמו שצריך, ולעומת זאת בחורים בישיבה גדולה עוסקים בשיעורים בעיקר ברייד, כך שהמגיד שיעור מפסיק את החלק הזה של הלימוד היסודי של המגרא עצמה עם רש"י ותוס'".
במוצאי שבתות היתה למרן קביעות עם אדוני אבי מורי ורבי שליט"א, ועם הגאון רבי ברוך שפירא שליט"א, מראשי ישיבת 'קול תורה'. פעם, תקופה קצרה אחרי שהתחלתי לומר שיעורים בישיבת 'דרך התורה' נכנסתי לביתו של מרן בעת שהם היו אצלו, וכשהבחין בי אמר לאבי מורי ולגר"ב שפירא כשבת שחוק על פניו: "אולי יש לו שאלות", ומיד הוסיף "הוא התחיל ללמוד עם בחורים גמרא רש"י ותוספות, הוא נמצא בגן עדן! אילו שאלות יכולות להיות למי שנמצא בגן עדן?!".
אמרתי למרן שאומנם אני מגיד שיעור בישיבה, ואני באמת נמצא בגן עדן כי זה ממש נותן לי גישמאק מיוחד בלימוד ואני מרגיש שהלימוד שלי הרבה יותר איכותי כשאני מתכונן לומר שיעור, מאשר לימוד שאני לומד ביני ובין עצמי, או עם חברותא.
"אני חושש שבמקום להיות במצב של 'ללמוד על מנת ללמד', אני נמצא במצב ההפוך", אמרתי למרן, "אצלי זה 'ללמד על מנת ללמוד'".
נענה מרן ואמר: "גם זה טוב! אבי מלערנט!!!". כלומר 'העיקר שלומדים'…