לפנינו עובדות נפלאות על מעשי החסד העצומים של הרבנית מרת בת שבע קנייבסקי ע"ה, אשר סיפר חתנה הגה"צ רבי יצחק קולדצקי שליט"א, כפי שמובא בספר הנפלא 'לעשות רצונך' על חומש בראשית:
כשמדברים על חסד בצורתו המושלמת, לא שייך לפסוח על חמותי הצדקנית, אימן של בנות ישראל, הרבנית בת-שבע קניבסקי ע"ה, שכל-כולה מידות של חסד והטבה שירשה מאבותיה ואבות אבותיה הגדולים, הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל ועוד. ביתה היה בית של חסד במושגים בלתי-מוכרים. פעם אמרה: "הבית הזה שייך לכולם, חוץ מלעצמי". מי שהזדמן לביתה יכול היה לחשוב שמדובר בבית של הפקר או ב'הקדש' של הכנסת אורחים. כל אחד עשה בביתה מה שרצה והרבה פעמים היה קשה לה שהיא לא מוצאת שום דבר. גם כשהחביאה לעצמה איזה דבר לקחו לה… כמובן כולם הרגישו שזה הבית שלהם משום שזו ההרגשה שהיא העניקה לכולם.
היא היתה כמה וכמה 'מוסדות' של אדם אחד; של אישה אחת. בביתה היה בית התבשיל, היתה לה קופה של צדקה, קופה של מלביש ערומים, של עזרת חולים, ושל יעוץ רפואי. למרות שבעצמה סבלה יסורים ומחושים רבים, שכמובן לא ידעו עליהם מפני שלא התלוננה, היתה לה סבלנות עד-אין-קץ לכל אדם נכה-רוח – וגם לטרדנים. תמיד אמרה: "אצלי בבית לא מגרשים אף אחד". ועלינו ללמוד מדרכיה.
רבו מספור הדוגמאות, אך נביא כמה:
בגיל צעיר, כאשר גידלה חמותי תינוקות קטנים, היתה אישה שסבלה בנפשה שישבה אצלה בבית הקטן שעות-על-שעות בכל יום. שמעתי מבני ביתי כי תמיד היא קיבלה אותה בסבר פנים יפות, וחינכה את הילדים בבית להתנהג אליה יפה. הילדים התייחסו אליה כמו בת-בית, ואף פעם לא התאוננו.
היתה שולחת את ילדיה להביא מצרכי מזון למשפחות. היו מקבלים הוראות כמו: ללכת לקחת מוצרים מבית מסוים ברחוב יהודה הלוי ולנסוע להניח בכתובת בשיכון ה'. וכל-כך הרבתה בשבח המעשה, עד שתמיד הילדים היו רצים והולכים בשמחה כל שבוע.
רבי גדליה נדל זצ"ל, התלמיד-חכם והרב של שיכון 'חזון איש', היה גר בשכנותה של משפחת קניבסקי. ביום מן הימים, אשתו של רבי גדליה, אמא לתשעה ילדים, נפטרה בדמי ימיה. הרבנית שאף היא היתה צעירה ואם לשמונה ילדים בעצמה, גדלה את משפחת השכנים. היא התמסרה אליהם כל-כולה ממש כמו אם לילדיה. מעולם לא חשבה שמגיע לה על זה תודה רבה. היא עשתה בפשטות את הנדרש ממנה משמים.
היתה בשכונה משפחה ברוכת-ילדים שלא היו להם בני משפחה בארץ, ובכל פעם שהאם נסעה ללדת הרבנית שלחה את בנותיה לעזור שם בכל בוקר או בלילה.
היה יהודי שהתחתן עם אשה יתומה מאם, שלפני הנישואין גרה ברחוב רשב"ם. הרבנית רצתה לעודד את הכלה הצעירה והבטיחה לה כי במשך כל החודש הראשון היא תכין להם דגים לשבת, כי אין מי שיבשל להם דגים. החודש הראשון הזה נמשך במשך שמונה-עשרה שנה… עד סוף חייה של הרבנית היא בישלה עבורם דגים.
היתה אשה גלמודה אלמנה שבמשך שנים שלחה הרבנית את בנותיה לישון אצלה בבית. הרבנית היתה אופה חלות בכל שבוע מגיל צעיר, וכיון שרצתה מאד לשמח את האישה הבודדה הזמינה אותה בכל יום חמישי לבוא לביתה ולקלוע חלות, וכולם שיבחו אותה והיללו אותה. כל מחשבתה כל היום נסבה איך לשמח אנשים מסכנים.
היתה אשה לא-קלה שבאה אליה מעיר אחרת. פעם היא באה אליה בערב פסח אחרי בדיקת חמץ עם כל השמאטע'ס שלה. כל אחד יכול לדמיין לעצמו עקרת בית אחרי שבועות של עבודה ונקיונות, רווה נחת מהבית המבריק והמסודר, כל דבר במקומו, ואותה אשה הניחה את כל החבילות שלה בחדר-הכניסה הקטן. היה זה בשנים שהדירה היתה קטנה וצפופה, עם שני חדרים פצפונים שם גדלו כל הילדים. החבילות היו מלאות במסמכים וחפצים שאספה ברחובות. הבנות בבית רצו לשים את הצרורות בחוץ, אבל הרבנית לא הסכימה. "איך אפשר לזרוק מהבית שלנו דברים שיקרים למישהי?" אמרה ברוגע, "נסתדר עם זה"… והכל באנושיות, בשמחת-חיים ובפשטות כאילו הדבר ברור מאליו.
כשהגברת לדרמן, רעייתו של רבי יחיאל לדרמן ז"ל, הנגיד שיסד את בית הכנסת המרכזי בשיכון, היתה חולה, הביאה אותה הרבנית לביתה והיא ישנה במיטה שלה, כדי שלא תישן לבדה בביתה. כשנפלה ושברה את אגן הירכיים ונזקקה לטיפול רפואי צמוד, היה ברור שהיא חוזרת להתגורר בביתה, וגם שם טיפלה בה הרבנית במסירות בלתי-שכיחה. הסבא ה'סטייפלער' הקדוש שראה פעם איך היא מטפלת באלמנה לדרמן בכזו מסירות אמר לה: "במה אברך אותך? באריכות ימים מופלגת או שברכותייך יתקיימו ויעשו רושם גדול?", והיא כמובן בחרה באפשרות השניה. גם זה היה חלק מטוב-ליבה, שתוכל להועיל לאחרים בברכותיה.
ואכן מאז היה ה'סטייפלער' אומר לכולם שכל התפילות והברכות שהרבנית מברכת מתקיימות. אנשים שפקדו את מעונו לברכה, היה שולח אליה באמרו: "תלכו לכלה שלי, תבקשו ממנה ברכה".
לעת זקנה כשהרבנית באה לבקר את אביה גדול הדור רבנו יוסף שלום אלישיב זצ"ל בחול המועד סוכות, היא ביקשה ממנו ברכה. השיב לה אביה בפליאה: "וכי אני צריך לברך אותך? הרי את מברכת את כולם"… אך כשביקשה שוב שאל הרב אלישיב: "מה תרצי שאברך אותך?", והרבנית ביקשה שכל הברכות והתפילות היוצאות מפיה, יתקיימו. הרב נענה וברכה. כמו תמיד, היא לא ביקשה בריאות, לא פרנסה ולא נחת עבורה. מאומה. רק עבור כלל ישראל.
היתה מארחת אורחים רבים על שולחנה בכל ליל שבת. במשך השנים היו אצלה מאות ואולי אלפי בחורים ואברכים שכלל לא הכירו וביקשו לאכול על שולחנה, והיא נענתה לכולם ברוחב לב. היו באים בליל שבת לאחר התפילה ואומרים לה שאין להם איפה לאכול, והיא היתה מקבלת אותם בסבר פנים יפות. עד שראה אחד מבני הבית שאי אפשר להמשיך כך, מחמת שלא היה שייך טכנית להאכיל עשרות אנשים בכל שבת בבית הקטן, וקבעו שרק מוזמנים מראש יוכלו לבוא. ובכל זאת היא היתה מתווכחת אתו בכל שבת להכניס רק את פלוני ורק את אלמוני, כי זה צריך קרבה וההוא זקוק להארת פנים.
בערב יום הכיפורים האחרון, ימים ספורים לפני פטירתה, הייתי בחוץ-לארץ. התקשרתי לאחל לרבנית 'שנה טובה וגמר חתימה טובה', ומיד היא התעניינה לפרטי פרטים: "היכן אתה נמצא? מה חסר לך? אתה מסודר בלינה, בארוחות"… היא ידעה שברוך-השם אני מתאכסן במקום מסודר, אבל היא דאגה והתעניינה בכל אחד. כך ממש עד ימיה האחרונים.
גם חותני שר התורה רבי חיים קניבסקי זצ"ל, למרות שקיעותו הגדולה בלימוד התורה היה רגיש וער לצרכי הזולת והיכן שהצטרכו את עזרתו הוא הופיע. בספר 'עולם של אצילות' לזכרו של דודנו רבי יוסף ישראל ישראלזון זצ"ל, מסופר כי למחרת חתונתו הופיע רבי חיים כדי ללוות את החתן לבית הכנסת. למרות שהיה לו בן-דוד שיכול היה לעשות זאת בקלות, רבי חיים [שכנראה כבר היה אחרי תפילת שחרית כוותיקין] הרגיש שמחובתו להציע את עצמו. גם כאשר משפחת ישראלזון עברו מדירתם הצפופה ברחוב בלוי לסימטת ראב"ד, ולצורך המעבר שכרו סוס ועגלה, הגיס רבי חיים ששמע על מעבר הדירה טרח לבוא ולהשיט יד, ובעזרתו עברו לדירתם החדשה.
עלינו ללמוד את ההטבה לזולת ללא-שיעור. בתוך יתר המידות הטובות שבהן נכרו האמהות הקדושות. הדבר נתון ביד כל אחד מאיתנו.