היה זה באחד מימי תחילת חודש ניסן, בחדרו של מורי ורבי הרה"ק בעל ה'באר יעקב' מנדבורנה זי"ע. הרבי ישב על יד השולחן עליו ניצבו מעטפות ריקות, כאשר על כל מעטפה התנוסס שם, הוא הנמען למעטפה זו. הרבי נהג להכין מבעוד מועד את רשימת הנתמכים שייעזרו על ידו, ואף ידע איזה סכום להקציב לכל משפחה נזקקת, כדי לשמח את ליבה ולדאוג לכל מחסורה בימי החג הקרבים ובאים.
רק דבר אחד לא ידע הרבי, ובאותה השנה ביתר שאת: מנין יהיו לו המזומנים הדרושים למילוי המעטפות שעל שולחנו? הן המשפחות מצפות ומייחלות בכיליון עיניים לקבלת התמיכה, אשר תעניק להן סיוע משמעותי בהכנות לקראת החג והוצאותיו המרובות. ברם, אף שבשנים רגילות היו בידי הרבי סכומי כסף נכבדים אותם חילק, הרי שבאותה השנה – לא היה בידיו סכום הכסף הדרוש, ואף לא קרוב לכך.
וכך, מונחות להן המעטפות הריקות על שולחנו. מוכנות כ'כלי מחזיק ברכה' לרגע בו יימצאו המזומנים הדרושים, אולם אלו מבוששים מלבוא. הרבי אפוף מחשבות, טרוד בשאלה 'כסף מנלן'. לא למען עצמו הוא צריך, אף שגם עבור ביתו וחצרו חסר הון תועפות למימון הוצאות החג המרובות, אלא למען המשפחות שהמעטפות שלהן עומדות לפניו, ריקות עדיין…
לפתע נשמעה נקישה קלה בדלת, והגבאי אשר ניצב על הפתח פתח אותה כדי חרך צר, וביקש רשות להכניס את אחד ממקורבי הרבי. הרבי הנהן בראשו, והאיש נכנס והתייצב לפני רבינו ביראת כבוד, הושיט יד לשלום וכשנימת שמחה שזורה בדבריו פתח וסיפר כדברים האלה:
זה עתה הוא שב מביקור אצל אחד משועי ארץ, נדיב לב ידוע, אשר ידו פתוחה לכל דבר שבקדושה. הלה ביקשו כי יהיה שלוחו הנאמן, ליטול מעמו פיתקא ובה שמו ושם אמו בתוספת בקשה לישועה לה הוא זקוק, ויוליכנה אל הרבי למען יתפלל עליו. כאדם עשיר ונדבן, צירף האיש סכום כסף נכבד להוצאות החג של הרבי, ושיהיה כ'פדיון נפש' עבורו.
המקורב שמח לקבל לידיו את הסכום, והופתע מגודלו. בהרהור נוסף, נזכר עד כמה המצב בבית הרבי דחוק עתה, בערב חג הפסח, והניח כי סכום זה יקל במידה רבה על לחץ ההוצאות.
בכניסתו אל הרבי, הושיט האיש את הכסף מתוך שמחה וטוב לבב, באומרו כי הוא שמח על הזכות להביא לרבי כסף שיסייע בידו להתמודד עם הוצאות החג המוטלות עליו ועל חצרו…
הרבי שמע את הדברים, וכאילו לא שמע… נהרה השתפכה על פניו, ובפנים קורנות השיב: 'הבט נא וראה' – החווה על המעטפות המונחות על שולחנו – 'זה עתה אני מוגיע את מוחי בשאלה מנין אוכל למלא מעטפות אלה. והנה באת כשליח משמים והבאת לי כסף למלא את המעטפות שאנשים ממתינים להן כל כך. ברכות יחולו על ראשך!'
ותוך כדי דיבור, נוטל הרבי את כל הסכום, ומחלקו בין המעטפות השונות… השליח הנאמן מנסה להעיר ולהסביר כי הכסף מיועד עבור הרבי עצמו, ולא לחלוקה לנזקקים אחרים, חשובים ככל שיהיו… אבל הרבי, מחווה בידיו תנועה כאומר 'ידעתי בני ידעתי, אבל זה חשוב יותר!' – וממשיך להניח את הכסף שיועד עבורו במעטפות המונחות על השולחן…
שעה קלה עברה, השליח עודו בחדר, וכבר קרא הרבי לשליחיו שלו, והפציר בהם למהר ולהעביר את המעטפות ליעדן, כי המשפחות מצפות לכסף הזה… ובעוד השליח של הנדיב מבקש כי הרבי ישאיר עבור עצמו ולו סכום סמלי, פיו של הרבי אינו פוסק מלשבח לבורא עולם שזימן לו את הסכום הדרוש לחלוקת 'קמחא דפסחא' לזקוקים לכך…
באותו ערב, פרוטה לא נשארה בבית הרבי. כל הכסף שיועד עבורו – חולק עד הפרוטה האחרונה, נשלח לבית המשפחות כ'קמחא דפסחא'. ולא רק שהרבי לא חש מכך כל צער או לחץ, ההיפך הוא הנכון: כל כולו מלא בשמחה וטוב לבב, הנה זוכה הוא לחלק את דמי ה'קמחא דפסחא', כן, על חשבון ה'קמחא דפסחא' האישי שלו…
סיפור מפעים זה, אשר קיבלנו מאוצרו של מכון 'דברי חיים' המתעד את אורחותיו, שיחו ושיגו של הרבי, פותח לכולנו את העיניים: הנה כי כן, אין ספק שתקופת ערב חג הפסח מרובת הוצאות ועמוסת צרכים, רבים מאיתנו חווים בה לחץ כלכלי. ובכל זאת – – –
זה הזמן להדר בנתינת 'קמחא דפסחא' ברוחב לב, בשפע, יותר מכפי היכולת. 'קמחא דפסחא' היא בראש ובראשונה צדקה, אבל יש בה הרבה מעבר, יש בה שמירה והגנה עילאית, יש בה שפע ברכה, יש בה שמחת חג נפלאה. גם אם קצת קשה לנו, הבה נזכור שיש כאלה שקשה להם יותר, וניתן למענם ברוחב לב. כי ככל שניתן יותר 'קמחא', כך יהיה לנו יותר 'פסחא' – יותר השפעות, יותר ברכות, יותר שמחת חג הפסח במיטבה!
(גיליון 'פניני פרשת השבוע')