מעשה שהיה באברך אחד לפני כמה שנים שלקח על עצמו 'הדפסת משניות' בדפוס קטן לצורך בתי אבלים – לחלק את המשניות לעילוי נשמת יקיריהם. הדפסה מיוחדת זו עלתה לו לאברך הון רב, אך הוא ממשיך לעשות זאת לשם שמים לזיכוי הרבים.
אותו אברך ׳מוכשר׳ גדול הוא, ולכן פנו אליו מנהלי רשת מוסדות מהגדולות בארה״ק, שבמוסדותיהם מתחנכים אלפי תלמידים ובקשו הימנו שיארגן להם ׳דינר׳ לשם ולתפארת (תמורת שכר הגון), לשם יביא נדיבי עם ומהם תבוא הרווחה למוסדותיהם.
ואכן, אחר כשני חודשי יגיעה ועבודה נערך הדינר על הצד היותר טוב. הצלחה זו גרמה למנהלים לשוב ולקחתו גם לשנה הבאה בדינר השנתי, וכמעשהו בראשונה כך מעשהו בשניה. הנ״ל ניהל בסיעתא דשמיא מפלגת את כל מערכת הדינר, בהצלחה גדולה.
אדהכי והכי החל האברך למסור שיעור יומי קבוע למנין יהודים. מדי פעם היה האברך מעורר את שומעיו ששיעור תורה צריך להיות אצלם קבוע כבמסמרות ברזל, ואין תירוץ בעולם המתיר להחסיר מהשיעור…
לשנה הבאה נודע לאברך שאותן מוסדות נערכים שוב לדינר, והוא נמלא חשש שמא יקראוהו לעבוד עבורם, ביודעו שאם יפנו אליו יצטרך לקחת על שכמו את ארגון המעמד, ו׳הכנות׳ אלו יכריחוהו לחסר מהשיעור הקבוע.
מאידך גיסא, באותם ימים עמד להדפיס שוב את המשניות וחשב לכסות 'הוצאה׳ זו מהתשלום שיקבל על עריכת הדינר. החליט האברך, כי מצדו לא יפנה אל מנהלי המוסדות, אך אם הם יפנו אליו יקבל על עצמו את העבודה ויוותר על מסירת השיעור, שהרי מדובר בזיכוי הרבים.
לא עברו ימים ספורים, ואכן מנהלי המוסדות פנו אליו בבקשה שגם השנה יקח את הענין על כתפיו, ואכן הלה הסכים לכך, כפי שכבר החליט בינו לבין עצמו. עוד באותו יום סיפר לשומעי לקחו בשיעור הקבוע שבעוד כמה ימים, בראש חודש טבת, עליו להתחיל לעבוד לקראת הדינר האמור להתקיים בראש חודש אדר, ולכן הרי הוא מעמיד ׳ממלא מקום׳ במסירת השיעור.
אחד מחברי השיעור נענה ואמר לחברו בלחישה, ״לדעתי, היה עליו לשאול אדם גדול ודעת תורה, קודם שהחליט על צעד זה״.
הדברים הגיעו לאזני האברך מגיד השיעור וחלחלו בקרבו. אולי אכן יש לו לשאול דעת תורה?
קם ועשה מעשה, ועוד באותו יום פנה אל אחד מגדולי הדור. משהציע את הדברים לפני אותו גדול ענהו, כי אף שיש בדינר ובמשניות זיכוי הרבים גדול, ובפרט שאפשר להעמיד תחתיו ממלא מקום שימסור את השיעור, מכל מקום עדיף שיוותר על הדינר ולא על השיעור.
משסיפר האברך לאותו גדול שהמדובר הוא על חודשיים ימים, נזעק אותו גדול ואמר, "ואני לא חשבתי אלא שליום אחד בלבד אתה רוצה לעזוב את מסירת השיעור, ועם כל זה מנעתי ממך לעשות כן".
הרב סיפר לאברך כי ענה זאת על פי מעשה שהיה ביהודי אחד שהגיע למרן ה׳חזון איש׳ זי״ע וסיפר לפניו שהוא ׳מגיד שיעור׳ לכמה יהודים בעיר ׳רמת גן׳, ושאלתו האם גם בימי הגשמים, כשחסרים רבים מבני השיעור – עליו לנסוע לרמת גן למסור את השיעור. וענהו החזון איש, שאף אם יודע שאפילו רק יהודי אחד יגיע לשיעור, עליו ללכת לשם.
"על סמך זה אמרתי לך שאין לך להפסיד את השיעור, אפילו ליום אחד. אך למשך חודשיים תמימים?! בודאי שאין כל מקום היתר לחדול מאמירת השיעור", סיים אותו גדול.
מכיון שכן, הודיע האברך למנהלי המוסדות שמצדו ירד והתבטל כל הענין. הללו ניסו לשדלו שלא ירד מכך, ומה עדיפות יש ל׳שיעור׳ של כמה יהודים בודדים לעמת טובת מוסדות של אלפי תלמידים. אבל הוא עמד איתן בדעתו ולא ויתר על שיעורו בעד כל מחיר.
למחרת סיפר לשומעיו את שענה לו ה׳גדול׳, והוסיף לעודד אותם בענין זה כמה חשובה קביעת עתים לתורה ושלא לוותר על שיעור אפילו בעד סכום כסף מכובד או כל תרוץ שלא יהיה.
ויהי ביום ערב ראש חדש אדר, היום שבו ייערך הדינר, ישב האברך וטיכס עצות מנין ישיג כסף להדפסת המשניות. והנה הוא נזכר שלפני כמה חודשים ביקש מאחד העשירים שיתמוך במפעל המשניות שלו, והלה, כאומר ״הנח לי לנפשי״ ענהו שלעת עתה אינו יכול לתרום ושישוב אליו כעבור תקופה…
החליט האברך בכל זאת לא להניחו לנפשו… הוא פנה אל העשיר, ולפלא – העשיר נענה בשמחה והעניק לו תשעת אלפים ושש מאות דולר – בדיוק כאותו סכום שהיה אמור לקבל בעד עריכת הדינר. וכעת, קבלם מבלי שיעשה איזו פעלה יתרה עבור המעות, והכל בזכות עמידה איתנה על שעור תורה קבוע.
באותו לילה סיפר האברך למשתתפי השיעור על הנס שנתקיים בו 'אין אדם שומע לי ומפסיד׳. הוסיף אחד מבני השיעור ואמר, כי לא זו בלבד, אלא שהקב״ה מהדר במצוות ׳ביומו תתן שכרו' והעניק לו שכרו עוד בטרם נערך הדינר.
(הגה״צ רבי אלימלך בידרמן שליט״א)