וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ (לט, א)
איתא בגמרא בזבחים (דף פח:) שלכל אחד מבגדי הכהונה הייתה סגולה מיוחדת לכפרה: כתונת מכפרת על שפיכות דמים. מכנסיים – על גילוי עריות. מצנפת – על גסי הרוח. אבנט – על הרהור הלב. חושן – על קלקול הדין. אפוד – על עבודה זרה. מעיל – על לשון הרע, וציץ – על עזות פנים.
ומצינו בכמה וכמה מגדולי הדורות, שנתנו חשיבות מיוחדת לבגדיהם של הצדיקים וגדולי התורה שספגו תורה ויראת שמים, שהיו בידם לסגולת רפואה.
ומצינו שכתב החתם סופר (פרשת תולדות) במעלת הלובש בגדים שלבש הצדיק: “…אבל נלע”ד דמשמע בירושלמי ר”פ ואלו מגלחין דבמלבושיו של אדם נאצלים מקדושתו של הלובש וה”ה בהיפוך, והלובש אותם אחריו יאצל עליו מאותו הרוח לטוב ולמוטב בסוד אשר ילבשם תחתיו מבניו… כשם שנאצל עליו ע”י מלבושים מחמדה שלי ה”ה עכשיו שנתברך יעקב באותן מלבושים ושוב לובשם עשו עתה, אם כן מהראוי שעל ידי המלבושים יאצל גם עליו מהברכות וזה שאמר ‘הלא אצלת לי ברכה’ על ידי המלבושים והשיב לו יצחק אין נכי נמי..”
וכתב ריש גלותא דבבל, רבינו יוסף חיים זיעא, הבן איש חי (בן יהוידע עמ”ס סנהדרין פרק י”א), לגבי חמורו של רבי פינחס בן יאיר, כי כל דבר גשמי שהיה תשמיש לדבר קדוש מוכרח שיקנה אותו דבר גשמי חלק קדושה שיהיה שורה עליו תמיד רוח דקדושה.
וכתב הגאון ממונקאטש בספר ‘דברי תורה’ (א’ כ”ג) שהמקור למה שמצינו מנהג הצדיקים, רבותינו ואבותינו, שהחשיבו לכלים שהשתמשו בהם צדיקים ושילמו בעדם הון רב.
והוא מביא זה מקור “נראה לי מקורו מהירושלמי (מ”ק פ”ג ה”ה ונדרים פ”ט הלכה א) לגבי מקלו של רבי מאיר שהיתה מלמדת דעת, ומכאן הוא מסיק “הרי שחפץ השתמשות של צדיק הגם שהוא חפץ גשמי זוכים על ידו לדעת, ומכל שכן לענייני טובות העולם הזה”.
ובספר בן יהוידע (עירובין י’’ג) כתב מה שהייתה סגולת המקל חזקה וגדולה כל כך, כי הראשונים ז”ל היה דרכם ליקח בידם משענת, ולפעמים סומכים עצמם עליה ומסתכלים בה כדי לפשט מחשבתם מן עניני עולם הזה, ולצמצם מחשבתם בדבר קדושה אשר יביאו ויתבוננו בו, ולכן המקל ההוא נמשך עליו רוח קדושה מקדושת מחשבתם.
ולכן אמר אלישע הנביא ע”ה לגחזי שיקח משענת שלו וישים אותה על פני הנער להחיותו, יען כי משענתי חופף עליה רוח קדושה מפניו הקדושים בעת שהוא מסתכל בה בעת ההתבודדות שלו, ולכן יכולה היתה מקלו של רבי מאיר שהיה נשען עליה ומסתכל בה בעת שהיה מתבודד ומחשב בכונות קדושים הידועים לו להמשיך על עצמו רוח הקודש. וגם היתה המקל קולטת רוח קדושה מן אור פניו הקדושים, וכל כך קלטה קדושה שהיה בה טופח על מנת להטפיח,…
וידועים הם דברי הר”ן בדרשותיו (דרוש ח) שכתב “המטה הזה שהיה בידו של משה בעמדו לפני הסנה, חל עליו מין הענין האלוקי, עד שנעשה בו האות הראשון, מפני זה אחר כך היה מסייע בעשיית האותות האחרות ולא רק בתנועתו לבד אלא בהמצאו שם גם כן, שהרי במי מריבה אמר השם יתברך ‘ודברתם אל הסלע’ ולא ציווהו שיכה כסלע כלל, ועם כל זה אמר ‘קח את המטה’.
להרחיק את הרע
הסבר מענין לכוחו הסגולי לרפואה של חפץ של צדיק, הביא הגאון מבראשוב, רבי דוד שפרבר זצוק”ל, בספרו שו”ת אפרקסתא דעניא (חלק א סימן קלה עמוד שכא), שהביא בשם בעל מחבר ספר “לקט עני” מרבי משה מקוסוב זצוק”ל, שאמר לו, כי כל חפץ שבא מיד אדם קדוש, אם נושאו אדם חולה רחמנא ליצלן, הרי שהכח ה’חיצוני’ בורח מפניו, וממילא האדם מתרפא!
ובזה הוא מסביר שאין פלא שיש מציאות בגדולי הצדיקים, שהיו שמים ידם על החולה, והיה מבריא, והוא על פי אותו הסבר ומהלך.
(ושם בשו”ת אפרקסתא דעניא (חלק א’ סימן קל’’ה) דן באריכות אם אדם נתן לכהן בפדיון הבן חפץ שאינו שוה ה’ בעצמו ה’ סלעים רק בגלל שהוא חפץ של צדיק האם הבן פדוי.)
ובספר אור התורה רבי שלום תאומים (בסוף פרשת חוקת) כתב על הפסוק ‘ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו’ וזה לשונו: “והרוחנו לדעת מלבישת בגדי אהרן לאלעזר שנתהפך למלאך אלקים כאהרן בכהניו, דברים אלו יגידו לנו סוד בגדי הצדיקים עד היכן הם מגיעים לתועלת כל דבר לקדושה ולטהרה, ליראה ולאהבת ה’ הגדול והנורא ולרפואה ולהצלחה, על דרך ששמעתי בשם צדיק אחד שאמר שחגורה שלו היתה סגולה למקשה לילד וכן כולם והוא בדוק אצלנו מרבותי נשמתם עדן”
צעיף של תלמוד תורה
מעשה שהיה בעיר קראקא – בה כיהן הגאון רבי שמעון סופר זיע”א, בעל שו”ת ‘התעוררות תשובה’ (נכדו של מרן ה’חתם סופר’ זיע”א) כרבה של העיר. אחד מילדי קראקא חלה באסכרה, ולפתע הוא החל להשתנק באישון ליל. בני משפחתו עמדו אובדי עצות והתבוננו בחרדה בילד הנחנק, כשהם פוכרים את ידיהם וזועקים לעזרה.
אבי הילד, לא היה מסוגל לשאת את המראה שהתחולל לנגד עיניו, המחזה הנורא, מיהר להימלט מן הבית… הרחובות היו חשוכים וריקים לגמרי, אולם מבית המרא דאתרא רבי שמעון סופר זצ”ל, בקע עדיין אור, ולכן החליט האב לעלות ולהעתיר בעדו. כאשר שמע הרב את הדברים היוצאים מפי האב, הוא הסיר את צעיפו, והורה להניח על צוואר הילד. הוא התנה עם האב שני תנאים: האחד – להשיב את הצעיף מיד עם שחר, והשני – לשמור את העניין בסוד מוחלט!
האב הנרגש מיהר להתחייב על כך, והוא מיהר לביתו ועטף את צוואר הילד בצעיפו של הרב, וראה זה פלא: בו במקום החל הילד לנשום לרווחה, והסכנה חלפה. עם שחר החזיר האב את הצעיף, ובדמעות הודה לרב על הצלת ילדו. אמר לו הרב: “אני לא עשיתי מאומה, אבל צעיף זה ספוג בזיעה של עמל תורה, וזכות עמל התורה עמדה לילדך”…
כאשר התעניין האב אודות פשרם של שני התנאים, הסביר הרב: “את הצעיף ביקשתי, משום שפשוט אין לי אחר, ובנוסף לכך ביקשתי שיישאר הדבר בסוד, משום שכל שעות היום טורדים את מנוחתי בענייני העיר, ובכדי שאספיק גם ללמוד עליי לקצר בשעות השינה שלי, אך אם ידעו אנשי העיר שאף בשעות אלו אני ער, הם יטרידו אותי גם בשעות הלילה ולא אוכל ללמוד , ומהיכן יהיה לך צעיף לסגולה?…
מקום של צדיק
במדרש (שיר השירים רבה פרשה א) על הפסוק לריח שמניך טובים) אמרו חז”ל: ‘בית מדרשו של רבי אליעזר היה עשוי כמין ריס ואבן אחת הייתה שם, והייתה מיוחדת לו לישיבה. פעם אחת נכנס רבי יהושע התחיל נושק אותה האבן ואמר האבן הזאת דומה להר סיני וזה שישב עליה דומה לארון הברית.’
וכתב בספר קב הישר (פרק י”א) שמביא שהחטא גורם למקום להיות מקום סכנה.
ובספר ‘לב אליהוק (בראשית עמ’ ל”ד) הביא שחיידקי הטומאה של מחלות הנפש החוטאת בכוחם להרעיל את האויר בטומאה וזוהמה, ולכן הנכנס לדור בבית שדרה שם משפחה שלא שמרה על טהרה, או שחיללו בה שבת וכדו’ יש לפחד שלא ידבקו בו ח”ו ממחלות הנפש האלו.
וכתב בספר בית אלוקים להמבי”ט (שער התפילה פ”ה) שלכן במקום רינה שם תהא תפילה כי המקום מוכן ומושפע להיות נענה כל המתפלל בו.
ובצל”ח (ברכות ו’) כתב שלכן הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו, כי תפילתו הראשונה מקדשת את המקום ועוזרת לתפילה שתבוא אחריה
וכתב רש”י (בראשית כ”ח ל”ז) לשון חז”ל “אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו” וכן במדרש רבה פ’ ויצא מבואר שהתפילה מועילה יותר במקום שהתפללו שם בעבר.
ידוע המעשה על המקום שהתפלל שם הגר”א בהיותו בגלות שהיה לזה השפעה מאתיים שנה, ויש מקור לדברים במדרש רבה שיר השירים, שם אמרו חז”ל שכאשר ראה רבי יהושע את האבן שישב עליה רבי אליעזר כשלמד תורה, עמד ונישק את האבן, ואמר שאבן זו דומה להר סיני.
וספר חסד לאברהם מזקינו של החיד”א ז”ל כתב, כל המקומות שעוסקין בהן בדברי תורה אותו מקום מקבל קדושה בלי ספק ומתקדש וכו’ ובהיות הצדיק עוסק בד”ת במקום ידוע אותו מקום מתקדש על ידו.
מכאן גם המקור לדברי החתם סופר בדרשות (ח”ב עמ’ שנ”ז) שזו סגולה להתפלל בסמוך למקום הצדיק שמקדש מקומו בדביקותו.