מאת הרב א. חפץ
חזק חזק ונתחזק
‘אבא, בדרך כלל, לא היה מביע רגשות בחוץ כאשר היו סובבים, אבל כמה פעמים, בשעה מוקדמת בבוקר, כאשר הבית היה עדיין עטוף בשקט גמור. הילדים ישנו. התעוררתי מוקדם, נשארתי על מיטתי ושמעתי את אבא אומר ‘ברכות התורה’ בנעימה מיוחדת בהתרגשות רבה, בניגון של כיסופים. מילה במילה. ולפעמים היה נראה כי הוא בוכה חרישית, וסיים באמירת תודה: “המלמד תורה לעמו ישראל!”.
אם נשאל מתי ר’ נסים התרגש, עד כדי דמעות? התשובה ברורה, אמר בנו של הרב: כאשר נפגש ב’צדקות מופלגת’ יוצאת דופן. התרגש מאד, לדוגמא:
תלמיד חכם סיפר לר’ נסים: אני שב כעת מהעיירה נתיבות בדרום הארץ, מביתו של רבי יששכר מאיר.
נסעתי אליו עם נער צעיר שלקה בסכרת, כדי לקבל ממנו עידוד (כי הוא עצמו הוא ‘סוכרתי’ מימי בחרותו).
רבי יששכר מאיר קיבל אותנו בחביבות, שמע את המקרה. הביט על נער החמודות ובאופן חריג ביותר, כדי לעודדו, פתח את פיו והחל מונה את זכויותיו האישיות הגדולות, בהרבצת תורה:
אתם יודעים באיזו זכות הגעתי לכל זה? כי חליתי בסכרת…
“עוד בהיותי בחור כבר נסעתי לכהן כר”מ במונטריי שבשוויץ משם נסעתי לקזבלנקה והעמדנו תלמידים רבים, אחר כך גליתי לטאנז’יר וגם שם זכיתי להרביץ תורה ולהעמיד תלמידים כבנים, שרבים מהם מרביצי תורה בעצמם. אח”כ הייתי בכפר הרא”ה, לימדתי שם תורה לשמה, והם גדלו וצמחו, עד שזכיתי ופתחנו ישיבה כאן בעיירת נתיבות, ולמדו כאן כל כך הרבה תלמידים בוגרי תיכון, וכמעט כל מי שהגיע אלינו נעשה לבן תורה ולמדן”. אח”כ תיאר את פתיחת הקהילה והקמת ‘חדרים’ ומוסדות לבנות, ושינוי פני הנגב של ארץ ישראל.
ואז פנה בחביבות ובהתרגשות לנער ולאביו שבא איתו, שהקשיבו לכל הגה היוצא מפיו:
אתם יודעים באיזו זכות הגעתי לכל זה? כי חליתי בסכרת…
ואסביר לכם את כוונתי. רבי יששכר מאיר פרץ בבכי גדול, של קדושה.
התאווה של האכילה היא ניסיון גדול מאד שניתן לאדם. ואני, עם המחלה הזו, אינני יכול להכניס לפה כל דבר שאני חפץ בו, אלא רק מה שאפשרי, ויש לי תמיד את האפשרות “לאכול כדי לקיים את גופי לעבודת ה’” לא לפי התאווה, ובספרים הקדושים כתוב כי האכילה לשם שמים היא דרגת קדושה שאין דומה לה! וכאשר מגיעים לדרגה כזו זוכים הרבה מאד.
כשר’ נסים שמע את הדברים, פרץ גם הוא בבכי של התרגשות.
ר’ נסים היה מספר ומוריד דמע
צדקות מופלגת נוספת, היה ר’ נסים עצמו מספר, ומתרגש מאד.
רבנו, רבי גרשון אדלשטיין זצ”ל נכנס לומר ‘שיעור כללי’.
החדר היה עמוס בתלמידים ולפתע התפוצץ בד’ אמותיו פלורסנט בקול רעם מבהיל. מעשה רע של בחור בשיעור ב’.
לימים, נכנס יהודי לבית שלי – סיפר ר’ נסים – בסערת רוח ודבריו בפיו, כי בתו נפגשה עם בחור ישיבת פוניבז’ ואחרי שתי פגישות לפתע נודע לו בצער, כי המדובר הוא באותו בחור משליך הפלורסנט. וכעת הוא אובד עצות ואינו יודע מה לעשות.
יעצתי לו כי ילך לשאול את פי רבי גרשון בעצמו. הוא עשה כעצתי. נכנס ברעדה ושאל אותו.
רבי גרשון אמר לו: אה, אותו בחור, כן, מה שעשה, היה ‘מעשה נערות’, כאשר בנוסף לכך הוא היה בטוח (לתומו) כי הוא עושה בכך מצוה. הוא בחור טוב. אתה יכול להמשיך את השידוך (רבי גרשון הגיע במיוחד ל’ווארט’ לאחל ‘מזל טוב’).
כשר’ נסים היה מספר את הסיפור על ‘נקיות נפשו’ של רבי גרשון, היו עיניו זולגות דמעות.
אך משה רבינו נגלה אלי בחלום
היה מקרה שר’ נסים לא בכה, אבל האיש שיצא מחדרו, בכה קלות.
מעשה שהיה. זוג לא מוכר בכלל. מעט תימהוני. הגיעו ממרחק. מ’צפון הארץ’.
הבעל התלונן כי הוא סובל מאשתו, ולעומתו האשה, ביכתה את מזלה הרע בזיווג הנוכחי.
הדיינים, שמעו את דבריהם וטענותיהם.
אחר כך, ר’ נסים נתן הוראות בודדות לאיש, וכמה הוראות לאשה וביקש מהם שיתנהגו על פי ההוראות הללו ואמר להם “תבואו בשנית, בעוד שבועיים, נשמע ונדון ונראה מה צריך לעשות”.
אחרי שבועיים, במקרה לא צפוי, ר’ נסים לא בא לבית הדין. נשאר בביתו, עם חום גבוה.
שני הדיינים האחרים ישבו לבדם, באותו בוקר. הגיעו בשנית הזוג מהצפון.
הדיינים התעניינו: האם התנהגתם על פי מה שנאמר וסוכם?
הבעל: “אני התנהגתי, אבל היא לא עשתה את מה שבית דין הורה לה”.
הדיינים התענינו אצלה, כיצד התנהגה. היא השיבה:
“בעיקרון, הייתי עושה כפי שאמרו לי, אך משה רבינו נגלה אלי בחלום, ואמר לי לא לעשות את מה שנאמר לי”.
הרבנים ראו את המצב, ועם מי יש להם עסק.
הרהרו, בדקו מה אפשר לעשות. ואז אמרו לבעל: לנו, כאן בבית דין, אין מה לעשות במקרה כזה, תפנה ל’בית הדין הרבני’, להם יש יותר כלים ואפשרויות נוספות.
ה’ספרא דדיינא’ באותם ימים, הגיע בצהריים לבית הרב, ניגש למיטתו.
הרב התעניין: מה היה היום בבית דין? – ביקש פירוט קצר, מתוך החום הגבוה.
ה’ספרא דדיינא’ פירט, היו כך וכך דיונים, דיון ראשון, שני ושלישי, וגם הזוג ההוא הגיע, ואז סיפר בחיוך כי האשה אמרה כי משה רבינו נגלה אליה בחלום ואמר לה לא לעשות מה שאמרו לה, ולכן, הדיינים שלחו אותם למקום אחר.
הוא חשב לתומו כי ר’ נסים לפחות יעלה חיוך מהמקרה החלומי.
אך לא. הוא דווקא הרצין מאד. היה נראה כי החום שלו עולה.
ר’ נסים אמר: “נכון שכעת עליו לפנות רק לבית הדין האחר, אבל יש כאן יהודי בצרה, צריך לעזור לו. תקרא לו לכאן!”
הרב עדיין שכב במיטה, אך לא וויתר
ה’ספרא דדיינא’ חכך בדעתו, כיצד ישיג את הזוג התימהוני, שנסעו מהמקום כבר לפני כשעתיים, והתמהמה.
הרב עדיין שכב במיטה, אך לא וויתר: “תתקשר לבית הדין ותברר את הפרטים שלו, ותתקשר אליו, ותאמר לו כי אני ממתין לו”.
מרוב צער על היהודי ש”צריך לעזור לו”, ר’ נסים התחזק. התיישב על המיטה.
ביקש שיסייעו לו לצאת ל’חדר הספרים’, כדי לשבת ליד השולחן. להמתין לבעל ההוא.
אכן השיגו אותו טלפונית ואמרו לו “הרב מחכה לך, בבית שלו, ברחוב רבי מאיר בבני ברק”
ר’ נסים לא חזר לנוח. אלא ישב ליד השולחן, עד שהיהודי הגיע.
היה זה אחרי כמעט שעה, הוא נכנס.
ר’ נסים קיבל אותו בחביבות לפי כוחותיו, כמו התנצל ואמר לו, כי לא יכול היה להיות היום בדיון, כיון שהוא חולה, אבל, ר’ יהודי “במה אני יכול לעזור לך?”
האיש התרגש מאד, ולא ידע מה לענות.
הרב אמר: תחשוב רעיון משהו, שאני יכול לסייע בכאבך ובמצבך.
לאחר כמה דקות אמר הבעל “אם הרב יכתוב מכתב לרב פלוני, שיעזור לנו, אולי זה יהיה לתועלת”.
ר’ נסים הוציא עט וכתב על ה’בלנק’ הרשמי שלו, כי פלוני שיחי’ היה אצלנו, והוא נמצא בצרה, וצריך לעזור לו.
הושיט ונתן לו את המכתב. לא הושיט לו את היד לברכה, אלא בירך אותו בחום בלי לחיצת יד, ונפרד ממנו.
מדוע לא הושיט לו יד? כיון שהיה חולה, וכפי שסיפר רבי ישראל זיכרמן שליט”א, וזה לשון הרב זיכרמן בהספדו: 021באתי להפרד ממנו לפני שנסעתי לשחיטה בחו”ל – כפי שהייתי רגיל לבוא אליו בכל פעם. הושטתי לו את ידי לפרידה, אבל היד נשארה תלויה באויר… הוא לא החזיר לי יד! נכנסתי לחרדה, אולי הוא לא מרוצה הפעם מהנסיעה, אולי יש לו איזו קפידא עלי. שאלתי בחרדה: “הרב… לא?…”. הוא הרים את ראשו, וסיפר לי: הושטתי פעם את היד לרב מטשיבין, והוא לא החזיר לי יד. תמהתי על כך, והרב מטשיבין אמר לי, התוספות בבא קמא (כג ע”א ד”ה וליחייב) אומר “יותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק” – היות והיום אינני בקו הבריאות, אני צריך להיזהר שלא להדביק אחרים. “גם אני לא חש היום בטוב” – הסביר לי רבינו הגדול זצ”ל.
האיש קינח את עיניו מדמעות שהחלו לרדת על לחייו. יצא מהחדר של הרב, נישק את המזוזה ויצא את הבית.
רק אז ‘ראש בית הדין’ רב רבנן, בא על סיפוקו. יכול היה לחזור למיטתו. חלוש. תשוש. חולה. אבל מאושר, כי עשה את כל מה שדיין יכול לעשות.
כי “כי בזאת התהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי אני ה’ עושה צדקה ומשפט בארץ”.
קיבל ‘מכת חשמל’ עוצמתית
אברך ת”ח, סידר וטיפל בחוטי ‘חשמל’ בדירת מגוריו. אך שכח לנתק את זרם החשמל.
ברגע שלקח מספרים והתחיל לחתוך את חוטי החשמל, קיבל ‘מכת חשמל’ עוצמתית.
איבד את ההכרה. המטפלים העבירו אותו לבית חולים ‘תל השומר’ במצב חמור מאד.
כשהתעורר, אמרו לו רופאי המיון: “ראינו היום תחיית המתים. כי היית מת”.
בס”ד, שלב אחרי שלב, השתפר מצבו.
האברך היה מקורב באופן מיוחד לר’ נסים.
והוא סיפר: במשך שהותי בביה”ח כאשר היה חשש לחיי, וסיפרו על כך לר’ נסים הוא והרבנית אמרו עלי תהילים והרב עצמו בא לבקרני בבית חולים. כאשר ב”ה שבתי להכרתי, סיפרו להם והם שמחו מאד.
כשהשתפר מצבי עוד יותר וחזרתי לביתי והיה לי כוח, הלכתי אני לביתו. הוא התרגש מאד לראות אותי, ועיניו התמלאו בשמחה וגיל.
הוא התעניין על הפרטים שגרמו להתחשמלות, וסיפרתי לו את השתלשלות העניין, והורה לי לברך ‘ברכת הגומל’. ויעץ לי לגבי בריאותי.
ואז לפתע פנה אלי בתקיפות, ואמר: מכל פרטי המקרה, נראה כי אתה אדם לא אחראי, כיצד אתה מתעסק בעסק כה רציני, כאשר אתה לא ‘חשמלאי מוסמך’ (ועוד, ששכחת לנתק את החשמל), וכיון שאתה לא אחראי אני אוסר עליך להמשיך לנהוג ברכב. ודרש ממני את הרישיון.
הוא פשוט שלל את רישיוני, והסביר לי בנוסח המובא בגמרא: ”על עצמו לא חס על אחרים כל שכן!” נפרדתי ויצאתי.
[לאחר כמה ימים, בהשתדלות ושיחה נוספת איתו, נאות לקצר את השלילה שלי לחצי שנה בלבד, בהכירו שבוודאי חצי שנה יהיה זמן ראוי – די והותר, כדי לחזק בקרבי את ה’אחריות’ המחויבת לחיים].
ואם תשאלו, – אמר האברך התלמיד חכם הנ”ל – איך זה שמחד גיסא כל כך התרגש איתי מתוך שמחה ותוך כדי כל כך גער בי? אסביר.
ר’ נסים היה ‘אדם גדול’.
מה הוא ‘אדם גדול’? אמר רבי חיים שמואלביץ.
ה’לב’ של האדם, הוא משכן החמימות: חום, רגש, אהבה ושנאה וכל המידות.
ה’מוח’ הוא משכן המחשבה והקרירות. כי המוח חושב, ומחליט על פי שיקולים קרים.
אוי לו לבן אדם שהחום מהלב עולה ופורץ למוח, איך קוראים לו? ‘חמום מוח’… ואוי לו לאדם שהקור של השכל יורד לו ללב. איך קוראים לו: א’קאלטער מענטש = אדם קר ללא רגש.
לכן, חובה על האדם לבנות מחיצה של ברזל, בין המוח ללב. להשאיר את החום במקומו בשלימותו, אבל לא לתת לו לעלות למוח, וכן להיפך להותיר את המוח במקומו עם הקור העז שלו ולא לתת לקרירות לרדת ללב. ולהשתמש בשניהם.
המבחן של ‘אדם גדול’ הוא במחיצה הזו! עד כמה הוא יכול להשתמש עם לב מלא רגש, ובד בבד עם שכל קר, לחתוך דברים בקרירות, על פי התורה.
ראיתי גדולים ושימשתי צדיקים, ועם כל זאת ר’ נסים היה ‘חידוש’ בגדלות הזו מעל ומעבר. הוא זצ”ל היה בעל רגש לזולת – נושא בעול במקסימום שרק יכול להיות. בחמימות. בווארמקייט מאין כמותה, ובמקביל: איזה קור היה לו בשעה שחתך דברים! כמו בשעה ששלל רישיון לידיד כמותי. כאשר רגע קודם עיניו דמעו יחד איתי באהבה ורחמים אין קץ.
[אגב. ר’ נסים אמר לי. כי חוקי נהיגה יש בהם ממש דאורייתא. כי אלה שיצרו את החוקים, הם כמו רופאים שנמצאים במקצוע ויודעים את הטיפול ואת התרופות שיש לקחת.
(מתוך הספר ‘מילה בסלע’)