חזק חזק ונתחזק
הגה”צ רבי חיים שמואלביץ זצ”ל היה מספר בשיחות שלו סיפור נורא, הוא היה אומר שמקובל כזה סיפור.
בישיבת וולאז’ין היה בחור אחד, שהיה מפורסם כבקי בש”ס, יום אחד ישנן כמה בחורים ואכלו, ובאמצע האוכל דברך בדברי תורה. הזכירו שם איזה מאמר חז”ל, ושאלו איפה המאמר הזה כתוב. הבקי בש”ס הזה היה צריך להגיד מיד איפה זה, והוא לא ידע. הוא קימט את המצח ולא נזכר בשום אופן.
מיד הוא תפס את המצב שלו, שכולם מסביבו אומרים שהוא בקי בש”ס והנה היה כאן עכשיו מבחן, והוא רואה שהוא לא יודע, הוא עדיין לא בקי בש”ס. וזה הרי שיא התקוה של בן אדם להיות בקי בש”ס, מה הוא עשה? [מי שאין לו שכל נשבר… אבל מי שיש לו שכל, מבין שטוב שהוא יודע את המצב שלו], הוא קם באמצע האוכל מבלי לומר שום מילה, ומבלי להיפרד מהחברים, הלך ולבש את המעיל והקפלוטש שלו, ונעלם. הוא נסע לעיר אחרת, וישב שם כמה שנים – יש אומרים שש שנים ויש אומרים ארבע שנים – ולמד בשקידה עצומה בלי שום קשר עם העולם, וצמח להיות אחד מגדולי הדור.
היה מספר רבי חיים שמואלביץ, שרבי חיים וולאז’ינר אמר כהאי לישנא; ודאי שהבחור הזה עשה שלא כדין – הוא הרי צריך לברך ברכת המזון, אלא מה, הוא יברך בדרך, זה ודאי שלא כהלכה לקום לכתחילה וללכת, צריכים לברך במקום שאכל, [אם הוא הלך נחלקו ב”ש וב”ה אם יחזור, אבל לכתחילה לכו”ע אסור ללכת]. אבל אם הוא היה נשאר ומברך ברכת המזון, בכמה דקות שהיה לוקח הברכת המזון הכל כבר היה מצטנן אצלו, והוא כבר לא היה נוסע ללמוד. בכמה דקות האלה היתה מצטננת אצלו כל ההתרגשות שעלתה לו לגדלות עצומה בתורה, והוא לא היה מבצע את החלטתו לנסוע למקום אחר וללמוד בפרישות מהעולם זמן רב.
היה אומר רבי חיים שמואלביץ: קורה שיש לבן אדם התעוררות, והוא דוחה אותה ללאחר זמן. זה לא טוב, צריך מיד!
זה היסוד של ”עד דכפנת אכול עד דצחית שתה”, כל זמן שאתה רעב – שיש לך התעוררות, תנצל את זה, אל תשאיר את זה לאח”כ, לא להשאיר את זה ל’זמן’.
אני רוצה להגיד לך, מברכה שלי, לא תוכל ללמוד
זכורני שיום אחד אחרי התפילה בבוקר בישיבת סלבודקה, נגש אל מרן הרב אברמסקי בחור אחד מהבעלי תריסין הגדולים בישיבה, ואמר לו שאתמול בערב הוא נהיה חתן, והוא מבקש מהרב ברכה. מאחר שהוא נהיה חתן, ו’ריחיים על צוארו’, זקוק הוא לברכה מהרב, שה’ יעזור לו שיוכל לשבת וללמוד כל ימי חייו.
הרב אברמסקי אמר לו: “אני רוצה להגיד לך, מברכה שלי, לא תוכל ללמוד. — לא מברכה שלי יתאפשר לך ללמוד. אבל אני אדם זקן עם נסיון בחיים, ולכן אומר לך… איך תוכל ללמוד? כל ימי חייך תלמד בלי הכנות’!!! מתיישבים ולומדים. בלי הכנות… לא ‘עוד זה לסדר ועוד זה לסדר’, ומיד אח”כ אני מתיישב ללמוד. לא!! ככה, אתה אף פעם לא תלמד, כי אתה אף פעם לא תגמור… מתיישבים ולומדים!!! קמים בבוקר, ‘נעגל וואסער’, ברכת התורה, -לומדים. מתפללים יפה, גומרים להתפלל, לומדים. צריכים לאכול. גומרים לאכול – לומדים. ‘בלי הכנות’.
וכך היה ה’חפץ חיים’. הרב מפוניבז’ סיפר, כאשר הח”ח חזר פעם ממסע ארוך, ונכנס הביתה יחד עם חתנו. חתנו נכנס למטבח לדווח לבני הבית על הקורות אותם במשך הנסיעה, אבל הח”ח נכנס, אמר, ‘א גוטן טאג’ – [שיהיה יום טוב], והוא כבר יושב ולומד – בלי הכנות.
— אם הוא ילמד בלי הכנות אז הוא יצליח’, כך אמר הרב אברמסקי.
מה בעוכריו של האדם? – הכנות…
הנה הוא כבר החליט לשבת וללמוד. אך… לא, פתאום הוא נזכר שעליו לעשות את זה, ולסדר עוד דבר אחד, ולגשת אל ההוא, ולטלפן לאחר, וכאן יש לו עוד לסדר בדואר, וב’קופת חולים’ וכו’ וכו’ וכבר מגיע זמן מנחה, והסדר הראשון כבר נשרף, ומזה נמשך כבר גם הסדר אחה”צ, והיום הזה כבר עבר…
[ואולי יש למצוא יסוד לדבריו בדברי המאירי (מגילה ו’ ע”ב) “לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה, ולא יפטור עצמו בטענה שאינו מוצא עצמו מוכן לכך שהדבר ידוע שאם ירדוף ישיג’].
בלי הכנות… מתיישבים ולומדים.
וזה זכינו לראות בהרב אברמסקי שכך הוא היה. הוא היה יושב בזקנותו, כאשר היה כבר בעשור התשיעי שלו, יושב כל היום ולומד, לומד וכותב. וכמובן מתפלל שלש תפילות ביום. ובערב, שוב יושב ולומד. באמצע הביאו לו משהו לאכול, היה נעצר, חושב שתי דקות [היה אומר שלברך יותר קשה, מחמת שצריך לכוין, הנה הוא הולך לדבר עם הרבונו של עולם], ואם אכל כשיעור – מברך ברכה אחרונה בכוונה מרובה, ושכהגיע ל”ובנה ירושלים
ואספר לכם סיפור שסיפר לי אברך יקר.
הוא היה בחור שלמד בישיבה קדושה, והספיק עשרים או שלושים דפים בזמן, וגם אותם לא ידע כראוי. ויום אחד בלכתו ברחוב ‘פרס’ בירושלים, שם לב לפתע שהנה מרן הגרי”ז מבריסק עומד כאן על מדרגות ביתו – שעון על המעקה.
חשב לעצמו, הנה יש לי הזדמנות לשאול קושיא את הגרי”ז’, בפחד פנימי [אשר יכול לתאר רק מי שהרגיש זאת בעצמו] עלה במדרגות, ובתחילה היה קשה לו לפתוח בדברים. אך בסייעתא דשמיא, פתח ואמר להגרי”ז, איך וויל פרעגן דעם רב אקשיא וואס איך האב אין שיטה מקובצת אין בבא מציעא דף… – “אני רוצה לשאול את הרב, קושיא שיש_לי_ בשיטמ”ק ב”מ דף….
והוא מספר, שעד היום כשהוא נזכר בזה, זה ניצב לו כתמונה חיה מול העיניים, – הרב הביט בו ואמר: און אלע גמרות אין מסכתא בבא מציעא מיט די רש”י מיט די תוס’ ווייסט איר…’ – (ואת כל הגמרות במסכת בבא מציעא עם רש”י ותוס’ אתה כבר יודע… ?? )
הוא אומר שיש לו קושיא בשיטה מקובצת בבא מציעא, אומר לו הרב מבריסק: ‘וכל הגמרות והרש”י והתוס’ של מסכתא בבא מציעא אתה כבר יודע’?
איך שיצאו הדברים מפי הגרי”ז, הוא רץ… רץ… ופתאום – נעצר, וחשב, מה שמעתי עכשיו’???! והיתה לו סייעתא דשמיא להתעורר, והתיישב ללמוד. ומאז כבר למד כמה פעמים ש”ס, ואפשר לשאול אותו איפה גמרא זו וזו, דבר נדיר.
היתה לו זכות וסייעתא דשמיא… ווארט אחד של הבריסקר רב, בלי במות, בלי רמקולים. כך כמות שהוא. זקן, חולה, שבור, אמר משפט אחד והאיר לו את העינים.
והיום אומר אותו אברך, ‘הרי הרב צדק. הלכתי מרוצה מעצמי, והרגשתי שכל העולם שלי, ולמה? כי יש לי קושיא על ‘שיטה מקובצת בבבא – מציעא’. וכשהרב אמר לי ‘תגיד את הדף גמ’ מה כתוב שם, מה כתוב ברש”י, מה כתוב בתוס’, בדף אחד.. ומה כתוב בכל בבא מציעא’?!…–הוא התעורר.
והבחור ההוא גם התעורר, היתה לו התעוררות מהדברים.
ברצוני להוסיף ידיעה – בשם מרן הגרי”ז,
ברמב”ם ובשו”ע נפסק בהלכות תלמוד תורה, דלמצוה שאי אפשר לעשותה ע”י אחרים, יפסיק מלימודו, יעשה המצוה, ויחזור לתלמודו, והרבה פעמים כשמזדמן לאדם איזו מצוה, הוא מסופק האם זה בגדר של מצוה שאי אפשר לעשותה ע”י אחרים ומוטל עליו להפסיק מלימודו לעשות המצוה [ויחזור לתלמודו]. או שאין היא בגדר של ‘אי אפשר לעשותה ע”י אחרים’ ואסור לו להפסיק מהלימוד, ואחד שאל את מרן הגרי”ז איך מכריעים כזו שאלה, ספיקא דדינא. וענה לו, ‘אני לעצמי פוסק שאלה זו ממשנה מפורשת במסכת פאה, ותלמוד תורה כנגד כולם’…
ושסוף כל סוף נתעורר. ונתפוס את עצמנו.
אני מספר את זה כאן, כי זה יכול להועיל. ואולי למדבר בעצמו, ושסוף כל סוף נתעורר. ונתפוס את עצמנו. כל הבעיה של האדם עד שתופס את עצמו, אבל אחרי שתופס את עצמו הכל אחרת. העיקר לתפוס את עצמו, ואף פעם זה לא מאוחר, וה”חזון איש” ב”אמונה ובטחון” (פ”ג אות כ”ז) כבר כותב, שהרבה גדולי עולם התחילו ללמוד מאוחר. ועוד כותב החזו”א, שלפעמים, גם בשנים מבוגרות תוקף את הבן אדם מחשבה, מה אני, כמה תורה יש לי, איפה המזוודה שלי ואיך היא נראית, וכבר רוצה למלאות אותה. אבל יש לו יצר של בושה, וכי עכשיו בגיל כזה, אחרי כך וכך שנים הוא יתחיל ללמוד? ומסיח את דעתו לדברים שמשמחים אותו, וממילא חולפת לה המחשבה הזו שיכול להציל לו את כל החיים. ‘ועוד מעט’ – אומר החזו”א – ‘הוא אבוד אבידת נצח’ ח”ו.
וז”ל החזון איש: ‘ואמנם לא נמנע הוא בזמן מן הזמנים, אשר רוח נכון עובר בלבו, ומקיצו משנתו העמוקה, ומחשבה מעופפת באויר עולמו, אולי עוד לא אחרתי המועד, אולי אפשר עדיין לקנות חכמה, הלא הרבה מעמודי עולם אשר קבעו עצמם ללימוד התורה בהיותם כבר באים בשנים, וגם אני ברב שקידה ועבודה תמידית אזכה לדעת תורה ולהבין בינה, אבל מדת הבושה המכבידה על צעד היקר הזה תעצרהו, וממהר להסיח דעתו לדברים היותר נעימים לו לפי שעתו, ומתעכב על מעמדו הראשון, ועליו נאמר לא הביישן למד. והנה מדת הבושה וכו’ המדה היקרה הזאת נהפכה לסרסורא דעבירה בהיותו משמש בה. שלא במקומה הראוי לה, ואם חלי רע הוא מדה רעה, משנה כשלון ורבת פוקה היא מדה טובה שלא על מקומה, כי וכו’ אבל מה נורא המכאוב ואנוש מכתה של מדה יקרה תועה בדרכה אשר מנקודת הענוה וממרכז הצניעות רפו ידיו מלקנות חכמה, ומה רב אשרו לוא היה מזויין במדת העזות והחוצפה בהזדמנות זו, בשעה שכליותיו ייסרוהו על רב כשלונו, על עזבו תורה מקור מים חיים, וכבר עברו מיטב שנותיו ועוד מעט והכל אבוד אבדת נצח, והבטה מתמיהה של בר נש פלוני ופלוני הנוכחת במראה דמיונו מכלימה את פניו, ולא עצר כח נגד דמיון הבל וחזיון שוא, מעט חוצפה, מעט עזות, ותראה נכוחות, ומה נחשב מחשבת בן תמותה בשר ורוח כחלום יעוף, ולמה תכנע מראות עיניו, ולמה לא תכנע מכלימת עולם המאיימת עליך בהשארך ריק, מיגע לריק ונולד לבהלה, חזק נא בן אדם חזק ולבוש אומץ, חגור מרץ, והוי שקוד ללמוד הלכה’, (חזו”א אמונה ובטחון פרק ג’, אות כז)
שה’ יעזור לכולנו לתפוס את עצמנו, ולא ללכת בעולם סתם, ולהיות שמחים ומרוצים בדברים קטנים – באופן יחסי, בזמן שישנם מרחבים עד אין סוף של תורה…
(קטעים מלוקטים ונערכו מתוך הספר ‘חשקת התורה’)