והבטיח לו עבור זה חלק גדול בגן עדן, ה"חפץ חיים" היה בטוח שיסכים

וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ (לח, כז).

בספר חכמה ודעת, כתב מרן רבי משה שטרנבוך שליט"א, כי "לצורך האדנים נדבו מחצית השקל, לא פחות ולא יותר, וכולם היו שוין בו, ולהורות בא שביסודות המשכן כל בית ישראל שוין בהם באותה מדה, ולכן בתרומת האדנים שעליהם קיים המשכן, כולם שוין".

והוסיף מרן שליט"א "ושמעתי מפי מו"ר הגר"מ שניידער זצ"ל שמייסד בית רוטשילד בפרנקפורט, היה חרדי עשיר מופלג בעל רכוש של מליוני מארקים, וכשהיה חולה כתב לו הקדוש ה"חפץ חיים" מכתב שיתן מיליון מארק לישיבות ברוסיה שהיו אז במצב נורא, והבטיח לו עבור זה חלק גדול בגן עדן, ה"חפץ חיים" היה בטוח שיסכים, ודיבר כבר על כך שבקרוב תהיה רווחה לבני תורה, אבל משפחתו של רוטשילד כפי הנראה לא מסרו לו את הדברים, ולא הודיעו לו על המכתב הזה, ונפטר.

הח"ח זצ"ל שמע על פטירתו וציפה בתחילה לאיזו ידיעה בענין הכסף שנתרם, אבל למשפחת הח"ח הגיעה ידיעה שלא הניח כלום מרכושו עבור הישיבות, והחליטו שלא לצער את החפץ חיים ולא הודיעו לו זאת, אבל הח"ח זצ"ל הרגיש שמשתמטים ממנו והבין את הענין.

ואמר אז לבני ביתו, רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, והקב"ה לא רוצה שהתורה תתקיים על ידי המליון של רוטשילד אחד, אלא חביבין בעיניו הפרוטות הבודדות המגיעות מכל בית ישראל, ושתק הח"ח ולא דיבר מזה עוד.

(הרב י. ארלנגר)

 

הוא רצה שהגוף שלו והידיים עצמן יבנו את המשכן

וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד (לט, לב)

במדרש תנחומא מביאים חז"ל "שהיה משה מצר" – היה לו צער על "שלא השתתף הוא עמהם  במלאכת המשכן". את המשכן עשו בצלאל או אהליאב – וכל איש חכם לב שהצטרפו אליהם לעשות את המשכן, את הכלים ואת בגדי הכהונה. לא משה רבינו. לכן היה בצער: מדוע לא זכיתי.

מדוע באמת לא עשה?

"אמר לו הקב"ה למשה: מלך עשיתיך, מה מלך עמו עושין גזרתו, אף אתה גוזר עליהן והם עושים". הקב"ה אמר לו: משה, אתה מלך ומלך לא עושה – תאמר לאחרים והם יעשו. היה לו ציווי מאת ה' שלא לעשות.

אשאל שאלה חזקה.

התורה אומרת "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" (במדבר ז, א). שואלים חז"ל: וכי משה בנה את המשכן? ומתרצים: אלא, לפי שמשה מסר עצמו על המשכן נקרא על שמו.

מה המשמעות הפשוטה של "מסר נפשו"?

מיד בתחילה, כאשר החלו לבנות את המשכן, ביום הראשון של יום טוב, כל אותם ימים ללא הפסקה משה רבינו ע"ה הלך מאחד לשני, מאומן לאומן, ניווט, הדריך ופקד – שיראו באמת לעשות ולכוון את הכוונות הראויות "כאשר צוה ה' את משה".

נשאלת השאלה: אם כן, מדוע היה משה בצער על שלא עשה? הוא הרי היה האחראי והמנהל של הבניה כולה, הוא השליח, המכוון שבלעדיו אין כלום, עד כדי כך ש"מסר נפשו על המשכן" במסירות נפש כפשוטה ללא הרף, מה כואב לו, ומדוע הוא מיצר?!

התשובה לכך: "אבל בידיים שלי, בעשר אצבעותיי, לא זכיתי ליצור משהו במשכן!!" – זה מה שכאב למשה רבינו ע"ה. מיירדיג. הוא רצה שהגוף שלו והידיים עצמן יבנו את המשכן.

ניחמו הקב"ה ואמר: תגיע השעה שיהיה צורך להקים את המשכן, ואף אחד לא יוכל להקימו, רק אתה תקים – במעשה הידיים שלך.

הגיע הרגע הגדול. אמר משה לקב"ה: אינני יכול להקימו. כי לא היה שייך להגביה ולהקים בידי בשר ודם,. אמר לו הקב"ה: אתה רק תתפוס, וזה לבד יקום. כדברי רש"י בפרשתנו: "…שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו: עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר (שמות מ יז) 'הוקם המשכן', הוקם מאליו".

אם כן מה הולך פה – – – בתחילה כתוב "ויהי בחודש הראשון … הוקם המשכן". ואחר כך נאמר "ויקם משה את המשכן". הוקם או ויקם משה?!

אלא שזהו הכלל המיוחד בענייני עבודת ה': בשמים נחשב הדבר למשה רבינו ע"ה שהוא הקים את המשכן. כיון שעשה כל מה שהוא יכול כדי להקימו – נפסק עליו בשמים לנצח נצחים: "ויקם משה את המשכן!".

כי אם אדם עושה מה שהוא יכול אז יש סיעתא דשמיא למעלה מן הטבע.  ולא מפסיד מכך מאומה.

(הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל – מתוך יחי ראובן, בהוצאת 'יפה נוף')

 

 

תנאי גדול יש בהשבת המשכון – צריך לצעוק!…

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (לח, כא).

כתב רש"י: זהו רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל.

כך ביאר והאיר הגאון רבי זלמל'ה (אחי הגר"ח) זיע"א מוולוז'ין.

אם אכן נחשב המשכן כ"משכון" של בני ישראל, הרי שככל משכון, יש זמן שצריכים להחזירו, ובפירוש נאמר פסוק (שמות כ"ב, כ"ה): "עד בא השמש תשיבנו לו", ואם כן כבר באה השמש אלפי פעמים ומדוע לא החזיר לנו הקדוש ברוך הוא את המשכון?…

התשובה, היה אומר רבי זלמל'ה, נמצאת בפסוק שלאחריו: "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני", תנאי גדול יש בהשבת המשכון – צריך לצעוק!… הקדוש ברוך הוא מחכה שנצעק אליו, אז ישיב לנו את בית המקדש כבתחילה.

וכך הוא בכל ענין רוחני, כאשר ישנה סכנה, כאשר יש איום על חיי הרוח, אין להסתפק ברצון טוב ובתקוה לטובה, רק לצעוק להריע ולהתריע. "ושמעתי כי חנון אני"!

(הרב י. ארלנגר)

 

כאשר יש לך הרהורים טובים, "מעשה חושב", מיד תחשוב כיצד להביא אותם לכלל מעשה של ממש

"וַיַּעַשׂ אֶת הַחֹשֶׁן מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב " (ל"ט – ח')

האדמו"ר מרדומסק בעל ה"חסד לאברהם",  אמר בדרך צחות, כי לפעמים שומע אדם איזה "וארט" טוב, רעיון מוסרי טוב, ומתעורר ורוצה לעשות מצווה. אך עד שהוא קם לעשות מעשה, חולפת לה המחשבה וכבר אין לו את הרצון לכך.

והוא שאמר שלמה המלך (שיר השירים ב' – ז') "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", מסביר הרמב"ן, כאשר אתם מרגישים את האהבה, תתפיס אותה על חפץ, דהיינו, באותו הרגע שבו התעוררת, עשה מעשה. התעוררת ללימוד, קבע מיד חברותא, ואז כבר יהיה לך קשה לבטל זאת.

והנה היצר הרע נקרא – נחש והוא מכניס הרהורים רעים. ההיפך מ"נחש" זה "חשן", הרהורים טובים. אם כך, "ויעש את החשן", כאשר יש לך הרהורים טובים, "מעשה חושב", מיד תחשוב כיצד להביא אותם לכלל מעשה של ממש.

(הרב י. ארלנגר)