מאת: הרב עמרם בינעט
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה (לה ב)
הגמרא בירושלמי, (מסכת שבת פרק טו הלכה ג) מביאה מחלוקת בדבר השאלה למה ניתנת שבת לעם ישראל, ומה אנחנו אמורים לעשות בשבת. "רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן – לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה!", כלומר בעיקרון אסור בשבת לעשות שום דבר אחר חוץ מלאכול ולשתות. אבל מוסיף רבי חגי הסתייגות קטנה: "על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה". כלומר, כדי שהפה לא יסריח, התירו חז"ל לחרוג מעט מהייעוד המקורי של שבת קודש, ולאפשר ליהודי גם לעסוק בתורה!
המפרשים במקום מסבירים ש"פה מסריח", זה פה שמדבר לשון הרע, רכילות, ליצנות ושאר דיבורים אסורים, וזה הפשט, שכדי שיהודי לא ידבר בשבת דיבורים אסורים, התירו לו לעסוק בתורה.
מיד לאחר מכן מביאה הגמרא דעה הפוכה לחלוטין: "רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא – לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה".
מוסיפה הגמרא שם, שרבי חייא בר בא מספר שכשרבי שמעון בר יוחאי היה רואה שאמא שלו מרבה בדיבורי חול בשבת, הוא היה אומר לה "אמא, שבת היום", כלומר, בשבת צריכים להימנע מדיבור חולין.
מה שאנחנו רואים מהאמור שאף ששתי הדעות מנוגדות לחלוטין זו לזו, על דבר אחד שתיהן מסכימות – בשבת צריכים להימנע מדיבורי חול, מחשש להיכשל בדיבורים אסורים.
היקב היה גדול, והבעלים השקיעו הון תועפות
נסביר את זה באמצעות מעשה שהיה: הרב אליהו ברנשטיין (שם בדוי), מנהל בכיר במערכת כשרות מהמובילות בארץ, נכנס בצעדים מדודים אל היקב המפואר. שבועיים תמימים כבר חלפו מאז שהחל בתהליך הכשרת המקום. עיניו הבוחנות סרקו כל פינה – את הציוד החדש שהובא במיוחד, את הברזים המבריקים שהוחלפו, ואת הפועלים שעמלו בניקיון יסודי של כל חבית וחבית, לפני שפס הייצור יזכה להתעטר בחותמת המעוטרת של הכשרות המהודרת הפועלת תחת ניהולו.
זה לא היה תהליך פשוט. היקב היה גדול, והבעלים השקיעו הון תועפות כדי לעמוד בכל דרישות הכשרות המחמירה. כל שאריות היין הישן פונו, מיכלי התסיסה עברו הגעלה מיוחדת, חלק מהציוד עבר ליבון, ונקבעו נהלים מחמירים לכל שלב בתהליך ייצור היין.
באחד מביקוריו, שם לב הרב ברנשטיין לתכונה מוזרה שאחזה בעובדי היקב. איש מסוים בשנות החמישים לחייו, לבוש בחולצה פשוטה ומכנסיים בצבע חאקי, נכנס למתחם, וכל הנוכחים – מהמנהלים ועד אחרוני הפועלים – החלו להתקבץ סביבו בהתרגשות מופגנת. הם הציעו לו כיסא, הגישו לו מים, והקשיבו לכל מילה שיצאה מפיו כאילו הייתה אבן יקרה.
הרב ברנשטיין התקרב לאחד העובדים והצביע בשקט לעבר האיש: "מי זה, אם אפשר לשאול?"
העובד הביט בו בתדהמה: "מה, אתה לא מכיר? זה דוד שניר, היינן הראשי שלנו!". הרב ברנשטיין המשיך להתבונן. האיש לא נראה כמנהל בכיר, לא כאיש עסקים עתיר ממון, וגם לא כלקוח פוטנציאלי שבא לרכוש כמויות גדולות. הוא פשוט הסתובב בין המכלים, טעם מעט יין פה ושם, רשם הערות קצרות במחברת קטנה, והחליף כמה מילים עם העובדים. כשסיים האיש את סיורו, הרב ברנשטיין ניגש אליו בסקרנות: "סליחה על השאלה, אני רואה שכולם כאן מתייחסים אליך בכבוד רב."
דוד חייך: "אני היינן של היקב. אני אחראי על הטעם, האיכות, והייחוד של היין שאנחנו מייצרים."
"אה," הנהן הרב ברנשטיין, "וכמה אתה מרוויח… אם אפשר לשאול?"
"המשכורת שלי עומדת על כ-80 אלף ש"ח בחודש," השיב היינן בפשטות. הרב ברנשטיין לא הצליח להסתיר את הפתעתו. "וזה… על מה בדיוק? על שני ביקורים בשבוע שבהם אתה טועם קצת יין?".
היינן חייך חיוך רחב: "אתה יודע, הרבה אנשים חושבים ככה. אבל את הכסף אני לא מקבל על זה שטעמתי קצת יין. כמובן שזה השירות שאני נותן, אבל התעריף הגבוה הוא על מה שהמקצוע הזה גובה ממני."
"למה אתה מתכוון?" שאל הרב ברנשטיין.
היינן נאנח קלות: "כבר עשרים שנה שאני לא אוכל שום, בצל חריף, פפריקה חריפה, או כל תבלין חזק אחר. הלשון שלי חייבת להישאר רגישה ונקייה. אני לא שותה קפה בבוקר כי זה משבש את חוש הטעם ליום שלם. אני לא מעשן, כמובן, ולא מתקרב למי שמעשן.
בכל בוקר אני מצחצח שיניים רק במים פושרים
"בכל בוקר אני מצחצח שיניים רק במים פושרים, בלי משחת שיניים שעלולה לשנות את הטעם בפה. אני שותה לפחות שלושה ליטר מים ביום, ונמנע מכל משקה מתוק או מכל אוכל מעובד עם תוספי טעם וריח. אפילו משפחתי יודעת – כשאני מגיע הביתה בערב, אסור לבשל עם תבלינים חזקים כדי שהריח לא יידבק בי.
"בחגים, כשכולם נהנים מסעודות דשנות ותבשילים עשירים בטעמים, אני אוכל רק מאכלים פשוטים ונטולי תיבול. כשיש אירוע משפחתי, אני בודק קודם מה מגישים לפני שאני מחליט אם להגיע.
"וזה רק חלק קטן ממה שהמקצוע דורש ממני," המשיך היינן. "יש תקופות שבהן אני צריך לטעום עשרות דוגמאות יין ביום, ואז אני מקפיד אפילו יותר. "ולמה אני עושה את כל זה? כי החוש הזה, היכולת לזהות מיד אם משהו בתהליך ההתססה לא בסדר, אם החבית מעבירה טעמי לוואי, או אם התערובת לא מאוזנת – זה מה שיכול להבדיל בין יין ממוצע ליין מעולה. זו האחריות שלי, ועל זה אני מקבל את השכר שלי."
הרב ברנשטיין הקשיב בקשב רב, והבין לפתע את ההקבלה לעבודתו שלו. "יש כאן משהו מעניין," אמר בהרהור, "גם אנחנו במערכת הכשרות מקדישים את חיינו לפרטים הקטנים, להקפדות ולזהירות, כדי שהציבור יוכל לאכול בבטחה, בידיעה שמישהו כבר בדק ודאג לכל ההיבטים. בעצם, גם אנחנו אחראים על 'הטעם' – אבל במובן אחר לגמרי."
היינן הנהן: "בדיוק כך. שנינו בעלי תפקיד שדורש מאיתנו לוותר על דברים כדי לשרת את הכלל. ההבדל הוא שאצלי הכל נעשה למען הטעם הגשמי, ואצלכם – למען הטעם של שמירת מצוות התורה."
הרב ברנשטיין חייך. הוא הגיע לכאן כדי להעניק כשרות ליקב, אך קיבל שיעור לחיים…
אם אתה רוצה שהפה שלך יהיה כשיר ללימוד תורה, תשקיע בזהירות! היזהר והישמר שהוא לא 'יסריח' מדיבורים אסורים חלילה, ואז הטעם של התורה הקדושה לא יהיה אותו הדבר.
מספרים שפעם בא בחור לרב שטיינמן ושאלה בפיו. חז"ל אומרים שהתורה מתוקה מדבש ונופת צופים, ואני מרגיש שהתורה מרה בפיו כלענה… השיב לו הרב שטיינמן, זה כמו לתת שוקולד לאדם שיש לו פצעים בפה… כמובן שהשוקולד ישרוף לו. או לחלופין, אם תצחצח שיניים במשחה חריפה ולאחר מכן תשתה קפה, כמובן שהוא לא יערב לחך.
מתוך האמור, אני רוצה ברשותכם להתקדם שלב אחד נוסף, עם מעשה שאירע לחבר טוב שלי ממש לפני שבועות אחדים, ביום חמישי האחרון של שובבי"ם.
סיפר לי החבר, שבנו למד בישיבה באותו יום עשר שעות רצופות. שעתיים לפני התפילה, ארבע שעות בסדר בוקר, וארבע שעות בסדר של אחר הצהרים. מדובר בבחור צעיר מישיבה קטנה, שהתאמץ מעל ומעבר למאמץ הרגיל שלו, וכשהוא הגיע הביתה זרחו פניו משמחה, אבל גם היו חיוורות מעט מהמאמץ הגדול.
האבא ראה את בנו ורצה להביע את הערכתו על השקידה המופלאה שלו באותו יום. הוא הוציא שטר של 100 שקלים, נתן לאחת מבנותיו וביקש ממנה שתלך לחנות בה מוכרים מאכלי שבת, ותקנה לאחיה מנה גדולה ומכובדת של טשולנט בשרי, ופחית קוקה קולה קרה.
הבת יצאה מיד לדרכה, אבל לקח לה זמן להגיע לחנות, ושם המתינה מעט בתור עד שנתנו לה את מבוקשה, לאחר מכן המתינה שוב כדי לשלם ואז חזרה הביתה כעבור חצי שעה.
בינתיים היה הבחור רעב, הוא ראה במטבח תבנית עם קוגל תפוח אדמה חם וריחני, שכל בני הבית 'נשנשו' ממנו. הוא לקחת צלחת, שם לעצמו מנה וישב לאכול. לאחר מכן חזר אל התבנית כדי לקחת מנה נוספת, אבל אבא שלו עצר אותו…
"אכלת מספיק", אמר לו האבא, מנסה למנוע ממנו להתמלא בקוגל הטעים, כדי שיוכל לאכול בתיאבון את הטשולנט הטעים הרבה יותר… "אבל אני עדיין רעב…", אמר הבן בתמיהה, ואביו השיב לו: "בסדר, תתגבר קצת. זה שובבים היום, לא כדאי לאכול יותר מדי…".
הבן לא הבין מה קרה לאביו. ממתי אבא שלו מבקש ממנו לסגף את עצמו. זה בכלל לא הסגנון! יש קוגל בשפע, הוא רעב, למה שלא יאכל. אבל אבא נתן הוראה ברורה, והוא ציית לה, גם אם הוא לא ממש התלהב מהרעיון…
חמש דקות לאחר מכן נפתחת הדלת ואחותו נכנסת עם חיוך רחב, כל בני המשפחה מחייכים באושר, שמחים בשמחתו של האח שזוכה להערכה על ההשקעה הרבה שהשקיע היום בישיבה. אל מול עיניו הנדהמות מניח אבא שלו צלחת נקייה וממלא אותה טשולנט מהביל וריחני, ואומר לו "שב בני, אכול בשמחה לחמך, השקעת היום בלי סוף, מגיע לך!!!". ובעודו מצהיר את ההצהרה החשובה, הוא גם מניח את פחית הקולה הקרה ליד צלחת הטשולנט.
הבן חייך חיוך רחב: "עכשיו אני מבין למה מנעת ממני לאכול קוגל", אמר לאביו, "רצית שאני יוכל ליהנות מהטשולנט!!!".
תחשוב על זה, המוסר השכל שאנחנו צריכים להוציא מהסיפור הזה הוא חד כתער. נכון, לפעמים זה ממש 'עומד לו על הקצה של הלשון', לספר איזה לשון הרע עסיסי, או שיש לנו פיתוי עצום לשקר או לדבר דיבורים אסורים. אבל מה תהיה התוצאה??? פה מסריח!
אז נכון שזה נעים ונחמד למי שלא הורגל לשמור את פיו ולשונו, אבל אם תלמד את עצמך להתאפק מלאכול קוגל תפוח אדמה, אתה תקבל מלוא הצלחת טשולנט בשרי טעים הרבה יותר! כי נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ואנחנו יודעים שמידה טובה מרובה פי חמש מאות, כך שהשכר הוא נצחי, הוא עצום, הוא שווה פי מיליון מההנאה הרגעית והמדומה שבדיבור האסור.