פרופ’ קולר בדק באיזו שעה ניתנה חוות הדעת הרפואית הזאת, ואמר לי שיש לו דרך להציל את חייו של ידידי, אבל בתנאי שהוא יגיע ל’מעיני הישועה’ במהירות האפשרית

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה  (לה א)

חריקת הבלמים שנשמעה בסמוך, קצת הבהילה אותי בתחילה. עד מהרה הבנתי שלא קרה שום דבר מיוחד. נהג נלהב עצר את מכוניתו בצדי רח’ נחמיה בבני ברק, ליד החנות של ספרי ‘אור החיים’, יצא מהמכונית בריצה ונקש על חלון הרכב שלי…

האמת שלא זיהיתי אותו ולא ידעתי מי הוא, אבל הוא היה נראה ממש להוט לומר לי משהו, אז פתחתי את החלון כדי לשמוע מה בפיו.

“תגיד לי”, הוא שואל בטון חצי מתגרה-חצי מתריס, “זה אתה שכותב את מדור ‘צוף התורה’ בגיליון של ‘דרשו’, נכון? מאיפה אתה ממציא את כל השאלות האלו???”.

זה היה יכול להיות קצת מעליב, אבל האור שזרח מהפנים שלו כששאל את השאלה, לימד אותי שזאת הדרך שלו לומר כמה הוא נהנה מהגיליון, ואכן הוא מיד עבר להלל ולשבח, ובעיקר להודות על המדור. אז החלטתי להתאמץ, ולהביא הפעם שאלה מיוחדת, שבאמת התחבטתי בה פעם, והצגתי בפני פוסקי הלכה דגולים.

מקרה: יהודי שאני מכיר שכב פעם בבית החולים ‘שיבא’ בתל השומר, והתמודד עם מצב רפואי מורכב. באתי לבקרו, וראיתי שפניו נפולות. הוא אמר לי שבדיוק הסבירו לו את חומרת המצב, והוא נשאר מודאג מאוד…

אמרתי לו שידוע הדבר ש’ניתנה לרופא רשות לרפא’, ולא לייאש חלילה, ולכן, אני רוצה שייתן לי את המסמכים כדי שאוכל לשאול את פרופ’ קולר ממעיני הישועה, הוא רופא שיעשה כל מאמץ להציל חייו של יהודי, כדאי להתייעץ איתו.

לא היתה לו ברירה יותר טובה, והוא נתן לי את המסמכים. השלמתי את הביקור ויצאתי לבני ברק, נכנסתי מיד לפרופ’ קולר והצגתי בפניו את המסמכים שבידי.

פרופ’ קולר בדק באיזו שעה ניתנה חוות הדעת הרפואית הזאת, ואמר לי שיש לו דרך להציל את חייו של ידידי, אבל בתנאי שהוא יגיע ל’מעיני הישועה’ במהירות האפשרית. “אני רוצה אותו פה בתוך שעה!”, הוא אמר לי, “אני מכין את חדר הניתוחים, אל תחכה לאמבולנס, אל תמתין לשום דבר. כל הפרוצדורות הכרוכות בהעברת חולה זה עניין של שעות. סע לשם ותביא אותו באוטו שלך, מייד!”.

נכנסתי למכונית ופתחתי בדהרה מהירה לכיוון ‘תל השומר’

רצתי במהירות במורד המדרגות, נכנסתי למכונית ופתחתי בדהרה מהירה לכיוון ‘תל השומר’. בדרך ראיתי שהכביש בכיוון התנועה הנגדי פקוק מאוד, והבנתי שאם אני נוסע בדרך הרגילה, אני לא אצליח להגיע איתו בחזרה למעיני הישועה במהירות הנדרשת.

הגעתי לתל השומר, אמרתי לידידי שהוא צריך לבוא איתי במהירות לפרופ’ קולר, שאומר שיש לו דרך להציל אותו אבל זה צריך להיות מיידי. הוא רצה להתלבש ולהתארגן אבל אמרתי לו “עזוב הכל, תשאיר פה את הדברים, בוא עם הפיג’מה!!!”.

רצנו במהירות לתחנת האחיות, ביקשנו שייתנו לו טופס של מכתב שבו הוא משחרר את עצמו מאשפוז ולוקח על עצמו את כל האחריות להשלכות של המעשה, ירדנו במהירות לאוטו ופתחתי בנסיעה מהירה, אלא שבמקום לחזור לכביש גהה ולהיתקע בפקקים, נסעתי דרך המושבים שמפרידים בין תל השומר לבני ברק, והגעתי לשער הצהוב בכניסה לאחד המושבים. השער היה סגור, והיינו צריכים לחכות עד שאחד מבני המושב ירצה לצאת או להיכנס וייפתח את השער. ידעתי שזה יכול לקחת כמה דקות, אבל זה היה עדיף מאשר להמתין שעה בפקקים שבכביש גהה.

בעודנו יושבים באוטו וכוססים ציפורניים בעצבנות, בציפייה לרכב שיבוא כדי לפתוח את השער, העפתי מבט בשעוני כדי לראות כמה זמן כבר עבר מאז שפרופ’ קולר הקציב לי שעה. יש עוד כמה דקות, אני מקווה להספיק, אבל אז נזכרתי שעוד מעט שוקעת החמה, וזה בדיוק הזמן להתפלל מנחה.

מצד אחד, פיקוח נפש דוחה הכל ואני פטור מתפילה, מצד שני… אני ממילא יושב ומחכה עד שיעבור פה מישהו ויפתח את השער, למה שלא אתפלל בינתיים מנחה???

שאלה: האם בכזה מקרה הייתי צריך להתחיל את התפילה

שאלה: האם בכזה מקרה הייתי צריך להתחיל את התפילה, וכשיבוא מי שיבוא ויפתח את השער להפסיק את התפילה ולהמשיך בנסיעה, או שבכזה מקרה שיש סיכוי גבוה מאוד שאצטרך להפסיק את התפילה באמצעה, עדיף שלא להתחיל בכלל להתפלל???

תשובה: מרן הגר”ש ואזנר זצ”ל, עוסק בשאלה דומה לזאת, בספרו ‘שבט הלוי’ חלק י’ סימן יז, שם הוא עוסק בשאלה לגבי אדם שרוצה להתחיל חזרת הש”ץ במניין מצומצם, ומההיכרות שלו עם האנשים, הוא מעריך ברמה גבוהה של ודאות, שחלקם יעזבו את המקום עוד לפני שיסיים את החזרה, האם הוא יכול להתחיל כי עכשיו יש מניין ולהמשיך עד הסוף, או שמלכתחילה עליו לוותר על חזרת הש”ץ, כי סופו שיישאר בלי מניין.

מרן זצ”ל דן בסוגיא ופוסק בסופו של דבר שצריכים להתחיל את התפילה, כי יש מניין, ומה שיקרה אחר כך, זה לא עניינו של המתפלל, והלכה פסוקה וידועה היא שאם התחילו חזרת הש”ץ במניין ולאחר מכן התפרק המניין ממשיכים בחזרה עד סופה ואפילו אומרים קדיש ‘תתקבל’, על סמך המניין שהיה בתחילתה, ועיין ב’פתחי תשובה’ באורח חיים סימן קמ”ג ס”ק א’, שמסתפק בשאלה דומה לגבי קריאת התורה, ונשאר בספק בעניין.

ברמת אלחנן היתה התעוררות לעשות חיזוק גדול

מעשה היה בבני ברק, בתחילת מלחמת המפרץ, הפחד בעיר היה גדול מאוד, טילים התעופפו מעליה, ופיצוצים עזים החרידו אותה, וכמובן שזה הגיע אחרי תקופה של הפחדות נוראיות מפני אפשרות שהרשע שעמד אז בראש עיראק, סדאם חוסיין, יעשה שימוש בנשק כימי חלילה ויגרום לפגיעות רחבות היקף בקרב אזרחי ישראל.

ברמת אלחנן היתה התעוררות לעשות חיזוק גדול, והודיעו לקהל שמרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין יישא דברים לפני תפילת ערבית של ליל שבת, ולאחר הסעודה יתאספו שוב לבית הכנסת לשמוע דברי חיזוק מהגר”י סילמן שליט”א.

ואכן, הרב זילברשטיין נשא דברים נלהבים, הוא התחיל בשאלה מעניינת ששלח לו טייס יהודי מחיל האויר האמריקאי, שלמד בגמרא שכיהודי עובר בבבל הרשעה צריכים לקחת מעט מעפרה ולזרוק, ולומר את הפסוק “וטאטתיה במטאטא השמד”. טען הטייס אני עובר בגובה רבה מעל בבל הרשעה ולא יכול להרים חול ולזרוק, אבל השאלה היא אם אני יכול לירות טיל אחד מהמטוס על אדמת בבל הרשעה, והטיל הזה יגרום לכך שחול יתרומם ויתפזר לכל עבר, ובזה אקיים את ציווי חז”ל. הקהל צחק בהנאה למשמע השאלה המעניינת שהרב זילבשטיין הצליח לייצר מהמציאות הלא פשוטה, והאווירה כבר היתה הרבה יותר נינוחה.

אחרי הסעודה התאסף הקהל בשעה היעודה כדי לשמוע דברי חיזוק מפיו של הגר”י סילמן שליט”א, שפתח את פיו כדי לדבר דברי חיזוק ואמונה. ויהי אך פתח הרב את פיו, וקולה של אזעקה עולה ויורדת ניסר את החלל. פני האנשים חוורו כפני מי שכבר מזמן אינו בין החיים, וכולם נפוצו לכל עבר, מזנקים אל תוך בתיהם ומתחילים להגיף דלתות וחלונות ולחבוש את מסכות האב”כ, כדי להתגונן מפני הנשק הכימי של סדאם חוסיין.

למחרת סיפר הגר”י סילמן מעשה ברב שאמר לתלמידיו שאל להם לחשוש מפני כלבים, ואם יבוא כלב, יאמרו את הפסוק “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”, ולא יאונה להם כל רע.

עודו מדבר ולמקום הגיע כלב-זאב גדל ממדים, שחור משחור, לשונו הוורודה משורבבת החוצה וקולות הנביחה שהשמיע החרידו את הלבבות. הרב הרים את שולי גלימתו והחל לברוח מפני הכלב כל עוד נפשו בו. כמובן שגם התלמידים ברחו יחד עם רבם, ולאחר שיצאו מכלל סכנה והסדירו את נשימתם, שאלו את הרב, ילמדנו רבינו… הרי הרב אמר שאפשר לומר “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”, ומיד לאחר מכן פתח במנוסה נוראה???”.

השיב להם הרב, “הוא היה כזה כלב גדול ומפחיד, שהוא לא נתן לי לומר אפילו את הפסוק כדי להתגונן מפניו, לכן נאלצתי לברוח…”.

“כך גם אנו”, השלים הגר”י סילמן, “רצינו להתחזק בדברי אמונה וביטחון, אבל הכלב הזה (סדאם חוסיין ימ”ש) לא נותן לנו אפילו לומר את הפסוקים…”.

הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ”ל, היה מחדד את דברי הגמרא

עוד בעניין תפילה בציבור: הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ”ל, היה מחדד את דברי הגמרא, על כך שאם הקב”ה בא לבית הכנסת ולא מוצא עשרה מיד הוא כועס. שאל רבי יעקב, על מי הקב”ה כועס? על אלו שלא שנמצאים בית הכנסת? בוודאי שלא, הרי הם עשו את המוטל עליהם. אלא בהכרח הוא כועס על אלו שהיו צריכים להיות, ואינם נמצאים…

בעבר התפרסמו כמה וכמה פעמים סקרים שבדקו את אריכות הימים של תושבי ישראל בחלוקה לפי ערים ויישובים, והתברר פעם אחר פעם שבבני ברק מאריכים ימים יותר מכל מקום אחר. החוקרים בדקו את הסיבה לכך, והגיעו למסקנה, שהתפילה בציבור היא זאת שגורמת להארכת ימים, והיה להם הסבר טבעי לעניין, שכאשר אדם מתבגר ונחלש, הוא מפסיק לצאת מהבית, מפסיק לפגוש אנשים אחרים ולאט לאט הולך ומתנוון, אבל יהודי חרדי ממשיך להגיע לבית הכנסת שלוש פעמים ביום, לפני התפילה ואחריה הוא משוחח עם ידידים, ונהנה מחיי חברה פעילים. אם הוא מתבגר וקשה לו ללכת לבית הכנסת, באים אנשים צעירים יותר ועוזרים לו לבוא, וכך הוא ממשיך לחיות בין אנשים, ומאריך ימים עוד ועוד.

בהקשר זה של אריכות ימים, שמעתי מפיו של מנהל הסניף של הביטוח הלאומי בבני ברק ר’ ברוך מרום, שיש להם נוהג בביטוח הלאומי, שכאשר אדם מגיע לגיל 100, מגיע מנהל הסניף המקומי של הביטוח הלאומי לבקרו ולדרוש בשלומו.

כאשר הגיע מרן הגר”ש ואזנר זצ”ל לגיל 100, ביקש ר’ ברוך לבקרו וקיבל אישור. הוא נכנס למרן לאחל לו אריכות ימים ושנים, ולאחר מכן שאל אותו, ילמדנו רבינו, במה הארכת ימים???

מרן זצ”ל חשב מעט, ולאחר מכן ענה לו: “אענה לך במשל…

“פעם היה האריה רעב, הוא הילך ביער וחיפש טרף, והנה פגש את הכבשה. רצה האריה לטרוף את הכבשה ולהשביע את רעבונו, אבל חשב לעצמו שאין זה נאה ויאה, וכי מלך כל היער לא יעשה משפט? לכן מצא תחבולה, וביקש מהכבשה להריח את הבל פיו, ולומר לו אם מפיו נודף ריח רע.

“מאחר והאריה צם כמה ימים, ריח פיו היה רע מאוד, והכבשה עשתה כמצווה, רחרחה ונתנה חוות דעת. ריח רע עולה מפיך אדוני המלך. התקצף האריה ואמר, מה? כך את מתחצפת למלך? מיד הרג אותה כדין מורד במלכות, והשביע את רעבונו מבשרה.

“חלפו מספר ימים ושוב לא בא דבר מאכל לפיו של האריה. הוא חיפש טרף חדש, הסתובב ביער ופגש את הצבי. “הרח נא את פי ואמור לי איזה ריח עולה ממנו”, ציוהו על הצבי המפוחד ששמע מה עלה בגורלה של הכבשה שאמרה את האמת. רחרח הצבי מעט ומיד השיב למלך שריח נפלא עולה מפיו, ממש ריח גן עדן. התקצף האריה ושאג בקול גדול, “שקר? אתה משקר למלך? הרי אתה מורד במלכות”, מיד הרג את הצבי ואכל אותו לתיאבון.

“כעבור מספר ימים נוספים שבהם לא בא דבר מאכל לפיו, חיפש האריה טרף חדש, ומצא את השועל. ציווה על השועל להריח את פיו, אבל השועל שכבר ידע מה עלה בגורל בעלי החיים שקדמו לו, אמר למלך בצער רב: “כל כך הייתי שמח למלא את רצונך אדוני המלך, ולתת לך חוות דעת מדוקדקת, אבל מה אעשה שכבר מספר ימים שאני מצונן, איני יכול להריח…”.

“אף אני נהגתי כמו השועל”, אמר מרן הגר”ש ואזנר, “עשרות שנים שאני רב שכונה כאן בבני ברק, היו הרבה תהפוכות ואינספור הזדמנויות שבהן יכולתי לחוות דעה על מחלוקות וקטטות בין אנשים ובין קהילות, אבל תמיד עשיתי את עצמי כמצונן, אין לי חוש ריח, כאילו לא שמעתי ולא ראיתי ולא ידעתי מכלום, וכך היתה לי נפשי לשלל. ובזכות זה הארכתי ימים…”.

על רבי יחיאל ברלב שהתגורר משך תקופה בארה”ב

מספר מגיד המישרים הנודע רבי שלמה לווינשטיין על רבי יחיאל ברלב שהתגורר משך תקופה בארה”ב, והיה זקוק ל’גרינקארד’ – אשרת עבודה, כדי שיוכל לעסוק בהוראה בארה”ב. לשם כך לקח ייצוג של עורך דין והגיש בקשה, המתין זמן רב עד לפגישה שנקבעה לו עם פקיד ההגירה, שהיה אמור להחליט אם לאשר את הבקשה או לא.

רבי יחיאל ועורך הדין שלו הגיעו בשעה שנקבעה להם, אבל התור התארך, והתקרב מועד שקיעת החמה. קם רבי יחיאל והודיע לעורך הדין שהוא הולך לבית הכנסת הנמצא במרחק מה מהמקום, כדי להתפלל מנחה. עורך הדין ניסה לשכנע אותו להתפלל ביחידות, כי מועד התור מתקרב, ובלי הופעה אישית שלו מול הפקיד, הסיכוי שלו לקבל אשרה יהיה נמוך מאוד, אבל רבי יחיאל הסביר שעם כל הכבוד לפקיד ולאשרת העבודה, הוא סבור שתפילה במניין מועילה יותר ושווה יותר…

ואכן, רבי יחיאל יצא להתפלל מנחה, עורך הדין המשיך להמתין, והתור שלו הגיע. הפקיד שאל היכן מבקש האשרה, ועורך הדין השיב בייאוש שהוא הלך להתפלל, כי הוא לא מוכן לוותר על תפילה במניין. הפקיד העיף מבט בטופס הבקשה והבין שמדובר באדם שרוצה לעסוק בהוראה בארה”ב. “הבקשה מאושרת”, אמר הפקיד, “בדיוק כאלו מורים אנחנו צריכים כאן באמריקה. אנשים עם ערכים שמוכנים להקריב מעצמם בשביל הערכים שלהם”.

פעם הגיע מרן הרב מפוניבז’ זצ”ל לישיבה ובידיו צ’ק שקיבל כתרומה, עם סכום גדול מאוד. הרב זצ”ל סיפר לתלמידיו כיצד זכה בתרומה הגדולה הזאת.

“יהודי עשיר קבע איתי פגישה בשמונה בבוקר”, סיפר הרב, “תכננתי לבוא בזמן, אבל בסופו של דבר לא מצאתי מניין בשעה מוקדמת מספיק, ולכן התפללתי במניין מתוך ידיעה שאאחר לפגישה, כי מתפילה במניין לא מפסידים! רק בשעה תשע הגעתי לפגישה, ולא מצאתי את הגביר במקום. לתומי חשבתי שהוא כבר נואש והלך מבלי להמתין לי, אבל אז הוא הגיע בריצה, מתנשם ומתנשף, ואמר שהוא נורא נורא מתנצל על האיחור המזעזע שלו, יותר משעה! כדי לפצות אותי על כך שהוא איחר לפגישה, הוא נתן לי תרומה בסכום גדול בהרבה ממה שתכנן לתת לי קודם לכן…

“שוו בנפשכם”, המשיך הרב מפוניבז’ לתאר באוזני תלמידיו, “אם הייתי מגיע לפגישה, ורואה שהוא לא הגיע, מה הייתי עושה? אחרי עשר או עשרים דקות הייתי מתייאש ועוזב את המקום מתוך מחשבה שהוא חזר בו. דווקא בגלל שאיחרתי בשעה, קיבלתי אתה תרומה, ועוד זכיתי בסכום גדול פי כמה וכמה ממה שהייתי אמור לקבל. ללמדכם, שמתפילה במניין, לא רק שלא מפסידים, אלא גם מרוויחים!”.