תובנות מהחיים // יוחנן וסרמן
היה זה יום קר וגשום בירושלים. השעה הייתה כבר מאוחרת, והמסדרונות של הדסה עין כרם התחילו להתרוקן ממבקרים. ליבי היה כבד מדאגה – משה, חברי הקרוב מהעבודה, עבר באותו בוקר ניתוח מורכב. הרופאים היו מודאגים, ואני הייתי אובד עצות.
"יהיה בסדר," ניסיתי לעודד את עצמי, "בעזרת השם", אך המילים נשארו תלויות באוויר, כמו תפילה שעדיין מחפשת את דרכה.
באחד המסדרונות שנדרשתי לחצות כדי להגיע למחלקה בה אושפז חברי, עמד שלט צהוב בולט, עליו כתוב באותיות שחורות: "זהירות! רצפה רטובה! סכנת החלקה!". עיניי רפרפו עליו לשנייה קצרצרה, אך מחשבותיי כבר היו למעלה, בקומה החמישית, ליד מיטתו של משה. "עוד שלט רגיל", אמרתי לעצמי בלי קול, "מישהו שם אותו רק כדי לצאת ידי חובה".
בעודי ממהר במסדרון הארוך, החלקתי בפתאומיות. הרגשתי איך הרגל שלי מאבדת את האחיזה שלה בקרקע. בתוך רגע מצאתי את עצמי בנפילה חופשית, ולאחר שבריר של שנייה, באה החבטה הכואבת כשפגשתי בקרקע.
שרוע על הרצפה הקרה והרטובה, הכאב החד פילח את גבי. סביבי נעצרו אנשים, עיניהם נעוצות בי, מתבוננים באיש מבוגר שהחליק כמו ילד קטן.
"אתה בסדר?" שאל אותי בעדינות מתמחה צעיר שחלף בסמוך ומיהר לעזור ל'שליימזל' שהחליק ונחבל. "תנוח רגע לפני שאתה קם", ייעץ לי בחום.
אך כבודי הפצוע לא אפשר לי מנוחה. קמתי בכאב, מחייך באי-נוחות, כאילו הכל כשורה. ושם, מולי, עמד שוב אותו שלט צהוב, כאילו לוחש לי: "ניסיתי להזהיר אותך, ואתה בחרת להתעלם".
לא הצלחתי להמשיך לחדרו של משה באותו הערב. נלקחתי לחדר המיון שהיה במרחק של כמה עשרות מטרים מזירת הנפילה, שם נודע לי כי נגרמה לי פגיעה בגב שתדרוש זמן החלמה לא מבוטל.
שבועיים לאחר מכן, שכבתי בבית, הטלפון צלצל. היה זה משה, שכבר הספיק להתאושש מניתוחו. "שמעתי מה קרה", אמר, "באת לבקר אותי ובסוף אתה נפגעת?".
צחקנו רגע, ואז הוא נעצר והוסיף ברצינות: "אתה זוכר שאמרתי לך לפני חודשיים לבדוק את הכאבים בגב? מהניסיון שלי הבנתי שאתה כנראה סובל מבעיה כלשהי בעמוד השדרה, כשסיפרתי לרופא שלי על הנפילה שלך והפציעה שנגרמה לך, הוא אמר לי שאם היית מטפל בזה אז, ייתכן שכל זה היה נמנע, והנפילה לא היתה גורמת לכזה נזק…".
המילים של משה הכו בי חזק.
הוא הזהיר אותי, ואני התעלמתי.
גם השלט הצהוב הזהיר אותי, וגם ממנו התעלמתי.
מה זה אומר עלי, האם אני בנאדם שמתעלם מאזהרות? נזכרתי בפתגם ששמעתי פעם, שההבדל בין טיפש לחכם, הוא שהחכם לומד מטעויות של אחרים, והטיפש לומד רק אחרי ששילם בעצמו את המחיר על הטעויות שעשה…
**
אבל אז הכתה בי הבנה עמוקה הרבה יותר. בואו נעזוב לרגע את השלטים הצהובים ואת כאבי הגב. בואו נדברים על הדברים החשובים הרבה יותר…
כמה פעמים הזהירו אותנו חז"ל להתרחק מדבר עבירה? כמה פעמים עודדו אותנו גדולי הדורות להקפיד על לימוד מוסר יומיומי כדי שלא ניכשל? כמה פעמים שמענו את האמירה הברורה של הרבי רבי יהונתן אייבשיץ שמי שאינו בקי בהלכות שבת על בוריין לא ימלט שיוכל להיכשל מאיסורי שבת החמורים, כמה פעמים הוזהרנו שאם לא נלמד בקביעות הלכות שמירת הלשון בוודאות ניכשל בעוון לשון הרע???
האזהרות הללו מסתובבות סביבנו יומם ולילה. האם אנחנו מתייחסים לכל אחת מהן בכבוד הראוי לה, או שאנחנו משתמשים לפעמים בגישה של "לי זה לא יקרה", וממשיכים לצעוד במהירות למרות שהשלט מזהיר בבירור מפני סכנת החלקה???
אני לא יודע מה אתכם, אבל על עצמי גיליתי בבירור שהשלט הצהוב הוא רק סימפטום גשמי לבעיה הרבה יותר רצינית….