ואז התרחש אירוע שאיני זוכרת כמותו: אבא הרים שוב את עיניו הטהורות, נעץ בי מבט חודר, שנמשך לא יותר מכמה שניות ספורות, ושב לתלמודו. אני מדגישה – המבט לא היה כועס, לא רושף, לא קוצף ולא נוזף. הוא היה רק מבט נוקב וקצר שביטא את העצב הרב שהוא חש לשמע דבריי

יצחק סילמן

מן השאלות היותר מטרידות בתקופתנו אנו היא שאלת חינוך הילדים. "כיצד מחנכין?", שואלים הורים רבים בחשש. "האם קיימת 'נוסחת פלא' שתבטיח את שמירת ילדינו הרכים מפני פיתויי הרחוב והניסיונות הקשים שרק הולכים וגדלים מיום ליום?!".

קולמוסים רבים נשתברו בניסיון לתת מענה הולם לשאלה הגורלית, וגדולי הרבנים ואנשי החינוך מציעים לה מגוון דרכים ושלל פתרונות. ייתכן שהמעשה המרתק הבא – אותו שמעתי מסבתי הרבנית נחמה שטנצל ע"ה שבימים אלו מלאה שנה לפטירתה – יוכל להעניק פרספקטיבה נוספת לנושא החשוב.

כדי להבין את הרקע לדברים, נקדים ונשרטט בקצרה את מפת המסעות והנדודים המפרכת שנאלצה סבתא לעבור במהלך שנות ילדותה המוקדמות:

סבתא נולדה בעיר בוטושאן שברומניה, לאביה הגאון החסיד רבי משה הלוי לינשה זצ"ל ולאמה הצדקת מרת חיה אודל ע"ה, בת הגאון החסיד רבי חיים דוד סאנט זצ"ל.

רבי משה למד בצעירותו בישיבתו של הגאון האדיר רבי יהודה לייב צירלסון זצ"ל הי"ד, רבו הראשי של חבל בסרביה ורבה של העיר קישינב, ומגדולי הרבנים באירופה שלפני השואה. הוא היה מחשובי תלמידיו ומקורביו, ואף זכה להיסמך על ידו להוראה. כבר אז מינה אותו רבו למלא משימות ציבוריות רבות משמעות, והוא מילא אותן בנאמנות ובמסירות.

במהלך שנות השואה ובתקופה שקדמה לה שימש רבי משה כדיין וכמורה צדק בעיר המעטירה בוטושאן, כממלא מקומו של חמיו הרב סאנט ששימש בתפקיד זה לפניו. נוסף על תפקידו כדיין, היה רבי משה שוחט ובודק מומחה ומוהל מוסמך.

לאחר תום המלחמה עברה משפחת לינשה לבוקרשט, בירת רומניה, שם החל רבי משה לכהן כר"מ בישיבה המרכזית. החשש מעליית הקומוניזם אילץ את המשפחה ובני הישיבה לפתוח במסע נדודים בכל רחבי אירופה, בחיפוש אחר מקלט בטוח. לא קל היה למצוא מקום שבו יוכלו לגדל את ילדיהם לתורה וליראה ללא חשש.

בשלוש השנים שלאחר המלחמה נדדה המשפחה במספר מדינות באירופה; לפרקים בבודפשט בירת הונגריה, בפראג בירת צ'כוסלובקיה ובעיירת הנופש מארינבאד.

כעבור כשלוש שנות נדודים מצאה המשפחה מנוח באנטוורפן שבבלגיה, שם החל רבי משה לעסוק בענייני סת"ם. הוא התפלל בבית הכנסת החסידי והתערה בחיי הקהילה התוססת.

בשנת תשי"א, לאחר כשלוש וחצי שנות מגורים בבלגיה, הם נאלצו לטעום שוב את טעמו המר של מקל הנדודים: היה זה לאחר שרוב הידידים והמכרים שעמם הגיעו לבלגיה עזבו את המקום והיגרו לאמריקה. הוריה התלבטו אם לעבור – כמו מכריהם – לארה"ב, או שמא לבחור בהליכה אל הלא נודע – אל ארץ ישראל שהתבוססה באותן שנים בקשיי חבלי התקומה ובקליטת המוני עולים.

הם התייעצו עם הסב, הרב סאנט, שעלה לישראל תקופה קצרה קודם לכן, והוא המליץ בפה מלא על מעבר לארץ ישראל, למרות כל הקשיים הכרוכים בכך.

לאחר שהייה קצרה במחנה המעבר 'שער עלייה ב" שליד עתלית, עברו למחנה ד' במחנה העולים 'עין שמר' שבסמוך לפרדס חנה, שם קיבלו למגורים אוהל העשוי מבד. עולים שהתגוררו זמן מה באוהלים אלו העידו שהמגורים בהם היו קשים מנשוא. בהמשך עברו לצריפים 'משוכללים' יותר, העשויים מאבנים, שהזכירו במעט צורה של בית. לסבר את האוזן, היו אלו צריפים קטנטנים בגודל של כ-20-25 מטר, כשחדר השירותים בחצר משמש את כל דיירי הצריפים הסמוכים.

היה זה בעיצומה של 'תקופת הצנע', כשהמצב הכלכלי בארץ היה בכי רע. קצבת המזון הייתה עלובה וזעומה: כל משפחה קיבלה תלושי מזון לפי גודלה, ושלוש פעמים ביום היה אחד מבני המשפחה צועד לחדר האוכל עם סיר קטן בידו, כדי לקבל את קצבת המזון – רבע לחם, קוביית מרגרינה ואבקת ביצים. לפעמים היה מסופק גם מעט חלב.

בסך הכל התגוררה משפחת לינשה ב'עין שמר' כשמונה חודשים. במשך אותם חודשים הסתובב רבי משה בבני ברק ובירושלים בניסיון לאתר מקום מגורים המתאים לגידול ילדים על ברכי התורה והחסידות. באותה תקופה אף התקרב אל מרן ה'חזון איש' שביקש ממנו להגיה ולתקן את ספרי הנביאים שבביתו.

לאחר מכן עברה המשפחה למעברת 'אחוזה' שעל הר הכרמל בחיפה, שם הצטרף אליהם האב, שהחל לשמש כ'ספרא דדיינא' בבית הדין הרבני בחיפה. הם גרו בצריף בן שני חדרים שהיה עשוי מאבנים ופח.

לאחר תקופת לימוד קצרה בבית הספר בית יעקב בחיפה, עברה סבתא ללמוד בירושלים. ככל הנראה היה זה בעקבות המצב הרוחני הקשה ב"חיפה האדומה" דאז, כמו גם המצב הכלכלי הדחוק. היא הייתה אז ילדה קטנה כבת 10 בלבד.

מאז ועד סיום פרק לימודיה בסמינר בשנות בחרותה המבוגרות, התראתה עם הוריה פעמים ספורות בשנה. באותן שנים התגוררה בפנימייה, ולימים הייתה מספרת על הקושי הרב שחוותה כילדה קטנה וחסרת אונים, הרחק מביתה החמים.

בהמשך השתקעו הוריה בשכונת אחוזה, לאחר שהוצע לאביה למלא תפקיד רב ושוחט בשכונה, תפקיד בו שימש משך עשרות בשנים. בשנותיו האחרונות עבר לבני ברק, ובה המשיך לשקוד על תלמודו יומם וליל עד לפטירתו בז' בחשוון תשמ"ו.

"סבתא, מי חינך אותך?"

ברגע של גילוי לב פניתי לסבתא ושאלתי: "הרי מי שבדרך כלל אחראי לחינוכו של הילד יותר מכל אחד אחר, הוא האב. אם כן, מי חינך אותך, שלאורך מרבית שנותייך הצעירות – החל מהיותך ילדה בת 10 ועד לבחרותך בשנות ה-20, גדלת ללא שהיה לצדך דמות אב?".

סבתא הייתה מופתעת מעט מהשאלה, והרהרה כמה רגעים. ואז, אמרה לי בכנות: "האמת שלא חשבתי על זה אף פעם יותר מדי. אבא דגל בשיטת 'חנוך לנער על פי דרכו' – וסמך בעיקר על המוסדות המעולים אליהם שלח אותנו, שהם יחדירו בנו תורה ויראת שמיים".

סבתא המשיכה: "עם זאת, דמותו האצילית של אבי זצ"ל השפיעה על חיי ועל חיי אחיי המון. אבא לא היה מדבר הרבה, אך חייו היו מלאים בעשייה רוחנית ענפה. הוא היה שתקן באופיו, ואת כל מרצו וכוחו הקדיש לעיסוק מתמיד בלימוד תורה ובעבודת ד'.

"הדוגמה האישית שהוא היווה עבורנו, יחד עם האמון בנו שנדע לבחור בדרך הנכונה – הביאו אותנו לרצון עז ללכת בדרך אבותיו ולשמור על המסורת".

"אבא גם היה סמל ומופת לחיקוי לכל סובביו", הוסיפה סבתא. "דמות של אדם שעמל בלימוד התורה יומם וליל, שעות על גבי שעות. שמקיץ בכל בוקר בשעה מוקדמת ומכין את גופו ונפשו בסילודין לעוד יום של עבודת ד' בשמחה ובשלמות".

סבתא הוסיפה וסיפרה שאביה הצדיק השפיע באישיותו ובמעשיו גם על בני המשפחה הרחוקים, שימשיכו לשמור על דרך התורה והמצוות. "למעשה", אמרה סבתא, "חלק גדול מבני המשפחה שמרו על זהותם הדתית, בעיקר בזכות אבא. היו אלו שנים קשות מאוד, גשמית – ובעיקר רוחנית, ואבא דאג מאוד לרוחניות של כל המשפחה. הוא חש כי האחריות על עתידם הרוחני מוטלת על כתפיו".

"כשאני חושבת על השאלה ששאלת", אמרה סבתא, "האם אבא 'חינך' אותי באופן אקטיבי – התשובה המיידית שלי היא לא! אבא מעולם לא צעק עליי, לא גער בי ובוודאי שלא הרים עליי את ידו אי פעם. הוא לא האמין בדרך החינוך הזו.

"אמנם נאמר 'חושך שבטו שונא בנו', ומן הסתם עם הבנים הוא נאלץ לנקוט לעתים בשפה מעט יותר קשוחה, אך גם אם זה קרה – היה זה לא יותר מפעמים ספורות, בוודאי שלא כ'שיטה'. מכל מקום, אני, כבתו, מעולם לא קיבלתי ממנו מכה או תוכחה קשה".

מבט אחד שווה אלף תוכחות

וכאן נזכרה סבתא באנקדוטה המרגשת הבאה: "האירוע הבא נצרב בי עמוקות, וניתן לומר כי השפיע עליי המון, ממש עד עצם היום הזה.

"היה זה בהיותי בשנות ה-20 לחיי, לאחר שכבר סיימתי את חוק לימודיי בסמינר בירושלים ושבתי להתגורר בבית הוריי בחיפה. באותה תקופה שימשתי כמורה ומחנכת לבנות ישראל בבית הספר 'אחיעזר' בחיפה.

"יום אחד הלכתי יחד עם אחת מחברותיי הקרובות, שכבר הייתה נשואה באותה עת והתגוררה בחיפה, לערוך קניות בשוק המקומי בעיר. בשוק הסתובבו גם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות והתנהגותם לא הלמה את דרך החרדים לדבר ד', אך בחיפה של אותם ימים לא היו חלופות אחרות.

"הלכנו לשוק תוך נקיטת מאמצים מיוחדים שלא ייקלטו בנו מראות שאין רוח חכמים נוחה מהם. התעכבנו בשוק מספר שעות, ובסופו של דבר נפרדתי ממנה בשעת ערב מאוחרת יחסית, ושמתי את פעמיי לכיוון בית הוריי.

"כאשר נכנסתי אל הבית, אבי המתמיד היה רכון כדרכו על תלמודו. אבא, ששם לב לכך שאני מאחרת מעבר לרגיל, הרים את ראשו מעל הספר הגדול ושאל בעדינות מנין אני חוזרת בשעה כזו. לא יכולתי שלא לספר לו בכנות על מעשיי, וסיפרתי לו כי אני חוזרת ממסע קניות בשוק המרכזי.

"אמנם לא היה לי נעים לומר לו שהייתי בשוק, אך לשנות מן האמת ולא לומר לו דברים כהווייתם – לא בא בחשבון מצדי. אבא שמע את הדברים בשקט ובמבט מושפל, כדרכו. ראיתי שהדברים מסבים לו צער ועוגמת נפש, ובלבי כבר התחרטתי על שהלכתי לשוק.

"ואז התרחש אירוע שאיני זוכרת כמותו: אבא הרים שוב את עיניו הטהורות, נעץ בי מבט חודר, שנמשך לא יותר מכמה שניות ספורות, ושב לתלמודו. אני מדגישה – המבט לא היה כועס, לא רושף, לא קוצף ולא נוזף. הוא היה רק מבט נוקב וקצר שביטא את העצב הרב שהוא חש לשמע דבריי. מבחינתי, המבט הכואב של אבא היה כמו סכין המפלחת את לבי, הלוך ושוב.

"מעולם אבא לא נשא אליי מבט מסוג זה, ואני הבנתי כי חציתי קו אדום. מאז ועד היום – שישים שנה ויותר אחר כך", סיימה סבתא את עדותה בעיניים דומעות, "בכל פעם שאני עומדת בפני פעולה שאני מסתפקת באשר למידת הכשרות שלה, קופצת בפניי דמותו של אבי הצדיק וניצבת למולי.

"מצפוני כמו שואל אותי: 'כיצד היה אבא מרגיש לו היה רואה אותך עושה את המעשה'. אם נראה לי שדעתו של אבי לא הייתה נוחה, הרי שאיני מעזה לעשות אותו. רק אם אני בטוחה שאבא היה מרוצה, אני מסוגלת לעשות זאת".

מעשי אבות – סימן לבנים

עדותה המרטיטה של סבתא על דמותו של אביה שהייתה מופיעה בפניה בכל עת שעמדה אל מול ניסיון, מזכירה את דברי חז"ל (מסכת סוטה דף לו ב) על יוסף הצדיק בעת שעמד בניסיון של אשת פוטיפר: "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שיימחה שמך מביניהם וכו'".

נדמה שזו גם התשובה לשאלה כיצד זכו סבא זצ"ל וסבתא ע"ה שכל ילדיהם יהיו שקועים בתורה ועמלים בה בהתמדה רבה. הדוגמה האישית שהם נתנו בהערכתם העצומה לתורה ולומדיה – וכמובן זכות לימוד התורה של הרבים שהם היו שותפים לה, הן שעודדו את הצאצאים לדבוק בתורה הקדושה שתהיה משוש חייהם.

(הגאון רבי משה לינשה – רב שכונת אחוזה בחיפה)