תובנות מהחיים // יוחנן וסרמן
צלילי המוזיקה קידמו את פני עוד כשהייתי מחוץ לאולם. הזמר הלהיב את הקהל, האורגניסט קיפץ על יד האורגן, כשהוא מכה בעוצמה בקלידים המפיקים צלילים סוערים של שמחה סוחפת, והחברים של החתן רקדו בכל עוז, אדומים ממאמץ, רטובים מזעה ומרוגשים מאושר.
הלב מתרחב כשאתה נכנס לכזה מקום. אתה מרגיש שעברת לפלנטה אחרת. לא פקקים ותשלומי חשבונות, לא תור לרופא או עיכוב באספקה של סחורה, לא בעיות ולא צרות. פה באולם יש רק שמחה, כולם שמחים, כולם רוקדים, "הוא יברך את החתן ואת הכלה", אמן.
אבל אז אני רואה אותו, את ידיד ורעי הטוב, אבי החתן, כשפניו מכורכמות.
נבהלתי. אבי החתן נראה מאוד לא מרוצה מכל מה שקורה פה. האם הוא גילה משהו ברגע האחרון על הכלה או על משפחתה שגורם לכך שהוא מתחרט על השידוך חלילה וחס? אולי הוא גילו אצלו מחלה קשה שהסיחה את דעתו מהחתונה של הבן, וגרמה לו לשקוע בדאגה עמוקה???
ניגשתי אליו ואיחלתי לו מזל טוב לבבי. הוא השיב לי בשפה רפה.
תפסתי אותו, משכתי אותו הצידה, ואמרתי לו "יוסי, תתחיל לדבר. מה בדיוק מציק לך!".
הוא הסתכל עלי, נדהם. מאיפה אתה יודע שמשהו מציק לי?
"אתה צוחק עלי?", שאלתי אותו, "זה נראה שאתה מחזיק שלט ענק, כמו בהפגנה לשחרור החטופים, ומכריז בקול גדול "דעו שאני מסכן".
הוא צחק, רווח לי קצת, ואז שאלתי אותו שוב, מה מציק לך???
"אני לא מבין את זה!", הוא אמר בכעס, "אני אמרתי למנהל האירועים באולם בצורה מפורשת! אני רוצה שתהיה שתייה מוגזת בבר, מלפחות ארבעה סוגים. גם 'קוקה קולה' רגיל, גם 'זירו' גם 'ספרייט' וגם ג'אמפ תפוזים.
"בדיוק עברתי ליד הבר, ואני רואה שבמקום 'קוקה קולה' הם הוציא 'פפסי', ובמקום 'ספרייט' הוציאו 'סבן אפ'.
"תגיד לי, מה זה הדבר הזה שאני נותן הוראה ברורה והם עושים מה שבא להם. וזה לא רק זה, גם בתפריט של הבר יש שינויים ממה שהזמנתי, ובסעודה היו חסרות מנות דג, ובחופה אני ביקשתי שישימו…".
הנחתי את ידי על פיו, וסגרתי לו את הפה. הוא צחק, "מה אתה עושה?", שאל אותי. ואני אמרתי לו, אני מציע שלא תדבר דברים שאתה לא שומע. כי אתה מדבר לא לעניין. זאת החתונה של הבן שלך, הוא שמח ומאושר, כולם מסביב רוקדים וקופצים עד השמים ואתה מתעסק עם שטויות. קוקה קולה יהיה גם מחר, אבל השעון מתקדם בקצב מהיר, החתונה של הבן שלך מסתיימת בעוד חצי שעה ואתה לא שמח בה בגלל שטויות…
הוא פער את פיו, ולאחר מחשבה קלה הודה לי בחום. "אתה צודק. האמת שמראש תכננתי את זה, ידעתי שלא הכל יהיה כמו שרציתי, ולקחתי בחשבון שיהיו שיבושים בתוכנית. אבל תכננתי להתעלם מהכל ולשמוח בכל זאת. מסתבר שההרגל שלי להתעצבן על כל שינוי בתוכנית, היה חזק ממני גם הפעם, אבל אני מקבל את ההערה שלך, תודה שהארת את עיני".
פתאום הוא תופס אותי וגורר אותי בכח למרכז המעגל, פוצח בריקוד סוער ושוכח את כל ה'בעיות' הקטנות שצצו בדרכו.
**
כשיצאתי משם חשבתי לעצמי, חז"ל הקדושים כבר אמרו במסכת עירובין (נד.) "האי עלמא כבי הילולא דמיא – חטוף ואכול, חטוף ושתי".
אנחנו נמצאים פה לזמן מוגבל, יש לנו הרבה מה להספיק, אבל במקום להתמקד בעיקר, אנחנו מתעסקים עם שטויות. אנחנו משקיעים בבית, ברכב, בבגדים, בנעליים, אנחנו משקיעים בתדמית חברתית ובתדמית ציבורית, אנחנו ממש רוצים להגדיל הכנסות, ולהוסיף עוד מרפסת לבית.
וכמה אנחנו משקיעים בוויכוחים, מריבות, כעסים, מחלוקות ועוד כל מיני מרעין בישין שגוזלים מאתנו זמן, וכח ובריאות, ושנות חיים…
כל החיים שלנו מלאים בטרדות שמטרתם לשפר את הנראות או להנעים את הזמן שלנו בעולם הזה, אבל זה בעצם כמו אותו מחותן שעומד במרכז אולם החתונות בשעה שבנו מתחתן, ובמקום לשמוח בחתונת בנו, הוא כועס על סוג המשקה שהוגש לאורחים, שבכלל לא שמו לב להבדל ולא התעניינו בכלל במה שהם שותים.
אולי במקום להתעסק על כל ה'מסביב', פשוט נתחיל לעשות את מה שאנחנו באמת אמורים לעשות פה בעולם הזה, כי השעון מתקדם בקצב מהיר מכדי שנוכל להרשות לעצמנו להסיח דעת מהמטרה האמיתית???