הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א מביא בספרו דורש ציון סיפור:
ה'בית הלוי' – רבי יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל, כיהן כרבה של העיר בריסק, בעת שהמשכילים הכופרים הרימו ראש ונלחמו נגד היהדות. הם ניסו לסחוף אחריהם יהודים תמימים, כדי להרחיקם מתורה ומצוות, ושאיפתם היתה להביא להרס מוחלט של עם ישראל.
תלמידי החכמים יראי ה' שבאותו דור, התאמצו ביותר למנוע את הקלקול הנורא שהלך ופשט בקרב יהודי מזרח אירופה, אך רבים מאד נפלו ברשת המשכילים הכופרים.
שאלו תלמידיו של ה'בית הלוי': "רבנו, מאחר שאנו נלחמים למען האמת, והם נלחמים על השקר – מדוע הצלחותיהם מרובות כל כך?"
אמר להם: "אותם רשעים נלחמים למען השקר – באמת. אנחנו נלחמים למען האמת, אבל בשקר. אילו היינו נלחמים באמת למען האמת, כפי שהם נלחמים באמת על השקר, היינו מנצחים אותם".
מסופר על יהודי אחד, צדיק וירא אלוקים, מהעיר בגדד, שהיה יושב ולומד תורה כל היום כולו. אף לאחר רדת החשכה, בעת ששאר יהודי העיר עלו על משכבם, נשאר היהודי ללמוד בבית המדרש בהתמדה גדולה.
לילה אחד בהיותו בדרכו הביתה, לאחר שעות ארוכות של לימוד, שמע קולות של הוללות וליצנות. הביט כה וכה, וראה יהודים, בני אברהם יצחק ויעקב, יושבים להם בבית קפה ומכלים את זמנם, ולא בשתיית קפה אלא בשתיית עראק ושיבאס. והיו הללו משחקים בקלפים, ומנבלים פיהם בהלצות שאין להעלות על דל שפתים.
התגבר עליו צערו של האיש, שיהודים כשרים הפכו להיות כשפלים שבאומות, וזעק מנהמת לבו: "אחים יקרים, התעוררו! הצילו את נפשותיכם! אנא, חידלו מן המעשים הרעים הללו. שובו כעת לבתיכם, ובבוקר יעמד לכם הכוח לקום ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל, ותפרנסו את משפחתכם".
נכנסו הדברים ללבם, ושחו זה לזה: "צדקו דבריו של אותו איש ירא אלוקים".
את הכסף שהיה מוכן על השולחן למשחק הקלפים נתנו לו ואמרו: "הרי זה נתון לך במתנה גמורה, לך וקנה נעלים לילדיך ומזון להשביע נפשותיכם".
בתחילה סרב האיש, אולם לאחר שהפצירו בו לקח את הכסף והלך לדרכו.
כאשר הגיע לביתו שאלה אותו אשתו לפשר העיכוב, וספר לה שזעק מנהמת לבו על משחקי הקוביה, שישבו ושתו לשכרה וניבלו את פיהם, ובחסד ה' נפתחו לבותיהם ופנו איש לביתו ולפני כן נתנו לו מענק הגון.
שמחה האשה מאד, ולמחרת הלכה לשוק וקנתה נעלים ובגדים לילדים ואוכל בשפע וברווח.
במשך ששה חדשים התפרנסו מן הכסף, עד שלא נותרה ממנו פרוטה. ראה האיש את צערם של אשתו ושל ילדיו, ואף את צער עצמו חש, מאחר שלא אכל לשובע כבר שלשה ימים ונאלץ להסתפק רק במעט לחם ומים.
פתאום עלה רעיון במוחו. בשעת לילה מאוחרת, נכנס לבית הקפה והתחיל לצעוק על האנשים שישבו שם: "תתביישו לכם, איך אתם מבזבזים את זמנכם במשחקי קלפים ובשתיה לשוכרה?!"
קמו עליו אותם ברנשים והכוהו מכות נמרצות, ויצא משם בשן ועין חבול וזב דם.
הלך האיש לחכם גדול שהיה בעירו ושאלו: "מה נשתנה הלילה הזה מלילה קודם? למה בלילה הקודם כבדוני כבוד גדול והעניקו מתת בעין יפה, ובלילה זה כמעט ששברו את עצמותי במכותיהם?"
אמר לו החכם: "בפעם הראשונה עשית את מעשיך לשם שמים, דיברת מכל הלב והוכחת אותם באמת, ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. אבל בפעם השניה עשית הצגה, ולכן הדברים לא נכנסו אל הלב, ולהפך, הצעקות שלך רק הרגיזו והכעיסו אותם".
(סימנא טבא)