הבית יוסף (בסי' תר"צ) מביא מהארחות חיים שכשהקורא מזכיר את שם המן ובניו, מנקשין התינוקות באבנים או בלוחות עץ שבידם, וכתוב בהם שם המן ובניו, וע"י הניקוש הם נמחקים.
וכתב שלמנהג הזה יש שורש בהגדה, דאמרינן כי מחה אמחה את זכר עמלק, אפילו מעל העצים ומעל האבנים, ולכן אין להלעיג על המנהגים, כי לא לחינם נקבעו. וכך נוהגים בצרפת ובפרובינציא, ונותנים טעם ע"ש ושם רשעים ירקב.
וכן הביא הרמ"א שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים, או לכתוב שם המן עליהם, ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו על דרך מחה אמחה את זכר עמלק ושר"י.
שלא רק שאינם שומעים אלא הם גם מבלבלים שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע
המשנ"ב כתב שהמהרי"ל לא היה חושש להכות המן, והגאון יעב"ץ כתב על אביו החכם צבי, שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן. והמשנ"ב מסיים שהפרי מגדים כתב שיצא שכרם בהפסדם, שמבלבלין הרבה.
ובסימן תרפ"ט כתב המשנ"ב [על דברי השו"ע שמנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה] שעכשיו בעוונותינו הרבים נהפוך הוא, שלא רק שאינם שומעים אלא הם גם מבלבלים שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע, וכל ביאתם הוא רק להכות את המן, ובזה אין האב מקיים מצות חינוך כלל.
וכתב שבאמת מצד מצות חינוך צריך כל אב להחזיק בניו הקטנים אצלו ולהשגיח עליהם שישמעו הקריאה, וכשיגיע הקורא לזכור שם 'המן האגגי' רשאי הקטן להכותו כמנהגו, אבל לא שיהיה זה עיקר הבאת הקטן לביהמ"ד.
עושה הקב"ה שירגישו ההכאות כדי שיקבלו צער
רבי אליהו הכהן האתמרי כותב בספרו מדרש אליהו שקיבל שכשמזכירים את שם המן או שם אשתו ובניו ומכים, עושה הקב"ה שירגישו ההכאות כדי שיקבלו צער.
וכן רבי חיים פלאג'י כותב בספרו רוח חיים שמרגלא בפומייהו דאינשי שהמן לוקה במכות הללו בכל שנה ושנה בגיהנום.
וראה בספר שערי ימי הפורים שכתב כי לכל דבר יש שיעור וגבול, ואין הדבר הגון לצער את מתפללי בית הכנסת בריבוי הכאת המן, ובוודאי המן שמח בגיהנום – למרות רוב המכות שהוא מקבל – אם יוודע לו שיהודים שנואי נפשו מצטערים ע"י צערו. וגם יש לחשוש לאיסור הפסק לכתחילה באמצע קריאת המגילה וכמו שכתב השעה"צ (סי' תר"צ ס"ק נ"ז).
"מחה אמחה" בגימטריא "זה המן"
הרוקח כתב (בהל' פורים) ש"מחה אמחה" בגימטריא "זה המן".
בספר מטה משה כתב רמז מהפסוק "והיה אם בן הכות הרשע", שוהיה אם בן סופי תיבות המן, ואחריו נכתב הכות הרשע.
יש שלא נהגו למחות בכל המן, אלא רק במקומות מסוימים,
מנהג הבן איש חי היה לרקוע בהמן הראשון והאחרון.
בספר עמק ברכה (בהגהה) כתוב שיש להכות דווקא במפלת המן.
במנהגי וורמזיא מובא שמכים רק בפסוקי עשרת בני המן.
והערוך השלחן כתב שהמנהג להכות כשמזכירים 'המן בן המדתא האגגי'.
בספר שערי ימי הפורים כתב שלאחרונה יש מקומות שהחלו להכות גם בפרשת זכור אחר הזכרת שם עמלק. וכתב שאף שכוונתם רצויה, מ"מ אין להוסיף על המנהג, כי כל המוסיף גורע, ויש בזה חשש בזיון בית הכנסת להרעיש רעשים נוספים במקום שלא תיקנו. ואבותינו הנהיגו להכות רק בהזכרת שם המן בקריאת המגילה, ולא בהזכרת שם שאר רשעים.
אכן מנהג זה מוזכר בחלק מספרי רבותינו, ראה בלקט הקמח החדש (עיי"ש), בספר נטעי גבריאל, ובספר זכור לאברהם.