מאת: הרב יהושע כהן
סדר מוסר
המעשה הנחמד הבא התרחש ביום חמישי האחרון (ח' בשבט), ומאחר שהייתי עד ראיה לדברים, אמרתי אולי מוטל עלי להיות שליח, ולשתף את החיזוק שפגשנו השבוע בבית מדרשנו.
הסיפור שלנו עוסק באברך שקדן וחביב (הפרטים המלאים שמורים במערכת), שמקדיש את כל זמנו, ימיו וגם לילותיו, ללימוד בחשק ובשמחה. מלבד שלל לימודיו הברוכים וסדר יומו העמוס בתורה, משתדל הוא גם להוסיף ולהבחן במסגרת 'דרשו' על דף היומי בהלכה – סדר לימוד שכולל עמוד יומי במשנה ברורה (כעת הלכות שבת).
כידוע תורה חייבת גם 'קב חומטין' (ראה שבת לא:), ולפיכך חשבו ב'דרשו' גם על זה, ולצד לימוד ההלכה, הוסיפו גם מסגרת קטנה של 'סדר מוסר' – לימוד בספריו הקדושים של רבנו החפץ חיים זיע"א.
כעת אוחזים בספר 'תורת הבית', ספר מתוק מדבש, אשר בו מעודד רבנו ישראל מאיר הכהן מראדין, על חובת האדם להשתדל ללמוד בשבתו בביתו. מזכיר ומבהיר, כי אין 'איסור' ללמוד בבית, אלא אדרבא מצוה ומעלה גדולה יש בכך שהאדם תופס ספר ופותח אותו בכל רגע פנוי.
האלף לך שלמה
והנה האברך היקר בו אנו עוסקים, עובר מזה תקופה ימים מעט מתוחים ולחוצים מבחינה בריאותית, דבר אשר ודאי גורם להסחת הדעת וחוסר ריכוז בלימוד, אך הוא משתדל למסור עצמו על התורה, ולנצל כל רגע פנוי להוסיף עוד לימוד.
ביום חמישי האחרון מתקיים המבחן החודשי של 'דרשו', כך שהלחץ הלימודי להספיק ולסיים את היעד גובר, אלא שבצהרי אותו יום 'התארח' בביתו איש מקצוע אשר הגיע לתקן דבר מסוים.
הוא מתלבט וחוכך בדעתו מה נכון לעשות. מטבע הדברים חשב לצאת וללמוד בביתו להיות לצידו של אותו טכנאי, ומאידך היות ומדובר בשעות הכולל – מן הראוי כמובן להשאר בבית המדרש. הוא בהחלט מבין ויודע היטב שבבית הוא ילמד פחות טוב, אבל מצד שני יש בבית איש מקצוע שאולי צריך ללכת 'לשמור' עליו.
בסופו של דבר החליט להשאר וללמוד בבית המדרש, הוא פתח את הספר היכן שניצבה הסימניה, והנה כעבור רגעים ספורים הוא שומע את עצמו צועק את המשפט הבא מתוך ספר 'תורת הבית' (סוף פרק ז),.
"ואחרי שעיקר הצלחת התורה – כשמסור אליה בכל נפשו, ומסיר מלבבו כל הטרדות, ונוטה שכמו אליה, כמו שאמרו חז"ל 'לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וחמור למשא'. וזהו מתקיים יותר שלא בביתו – עליו לעשות כן…
"וכן אמרו חז"ל על הפסוק והם תוכו לרגליך אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהן מעיר לעיר על דברי תורה, ושכרו עולה הרבה יותר ממי שלומד בביתו. כמו שאמרו חז"ל במדרש שיר השירים, על הפסוק: "האלף לך שלמה, ומאתים לנוטרים את פריו". 'האלף' – ללומדים שלא בביתם, 'ומאתים' – ללומדים בביתם". עד כאן לשון קדשו.
כן עם כל המעלה והחשיבות שיש ללימוד בבית, כפי שמרחיב בזה רבינו החפץ חיים לאורך הספר כולו, עדיין ראה רבינו צורך להזכיר, את העובדה כי המקום המועדף והמתוקן יותר ללמוד ולהתעלות בעסק התורה – הוא בית המדרש.
אם עד לפני דקות מספר, מיודענו האברך הסתפק מה נכון לו לעשות, האם לצאת ללמוד בבית או להשאר כאן בבית השם, הרי שכעת קיבל תשובה משמים.
רבנו ישראל מאיר הכהן הגדול, הגיע במיוחד עד אליו, כדי ללמד אותו ולהודיע לו, כמה גדולה וכפולה מעלת הלומד בבית המדרש.
אין ספק הוא החליט נכון!
הרגשתי שהחפץ חיים הגיע במיוחד כדי להודיע לי: בחרת נכון!
שאלה במבחן
אבל הסיפור לא מסתיים פה, שכן כעבור מספר שעות, הוא קיבל אישור וחיזוק נוסף להחלטתו זו, להשאיר את הטכנאי לבד בבית, ולהשאר ללמוד בבית המדרש.
היה זה כאשר ניגש בשעת ערב לערוך את המבחן של 'דרשו' – מבחן יום חמישי. לצד המבחן על המשנה ברורה, ישנם גם מספר שאלות על המוסר. המבחן הינו על לא מעט חומר (תורת הבית מפרק ה' עד פרק ט"ו), וכולו בעצם מכיל רק חמש שאלות.
מה הסיכוי שזה היה קורה…? שאלה אחת מתוך חמש, נוגעת בדיוק בנקודה הזו. כותבי השאלות בדיוק בחרו להתעכב ולשאול על אותה שורה קטנה שחותמת את פרק ז' בתורת הבית.
"שאלה: איתא במדרש שיר השירים, "האלף לך שלמה, ומאתיים לנוטרים את פריו", מה הפירוש?"
כאן הוצגו בגליון המבחן שלוש תשובות דומות ומבלבלות, שרק אחת מהן אמיתית. הוא כמובן זכר היטב את התשובה הנכונה, שכן הוא זעק אותה בקול רם בבית המדרש אך לפני שעה קלה.
ראה בזאת, אישור וחותם נוסף משמים, סימן טוב שהצביע בדיוק על הסיפור שלו.
השאלה הזו, כמו נשלחה במיוחד עבורו ומילאה אותו בשמחה וברכה על בחירתו בדבר הנכון: להשאר וללמוד בבית המדרש (למרות הקושי והצורך להיות לצד הטכנאי), וליטול שכר כפול ומכופל…
"האלף לך שלמה – זה הלומד שלא בביתו".
"אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ"
סיפור חביב ונחמד. אבל אם תרצו ניתן לראות בו גם סוג תזכורת למאמר רבותינו, כי היושב ועוסק בתורה – הקב"ה נמצא איתו, יושב ועוסק כנגדו.
הקב"ה ראה את המועקה והטרדה שיש לאותו אברך צדיק, כאשר יש לו טכנאי בביתו, אך מאידך הוא מעדיף להשאר ללמוד בבית המדרש, וכמו שלח לו חיוך וחיזוק משמיא, להורות לו כי כאשר החליט להשאר ללמוד בבית המדרש, טוב בחר. נכון החליט!
הכל מכירים את דרשת רבותינו בפרקי אבות (פרק ג' משנה ו), על הפסוק בפרשת יתרו (שמות כ, כא), "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" – מכאן, שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו (וכן הוא גם בגמ' ברכות ו.).
והשאלה נשאלת ולכאורה מתבקשת, מה הקשר כאן 'השכינה'? איפה מוזכר בפסוק זה השראת השכינה? אפשר ללמוד מדברי הפסוק – "וּבֵרַכְתִּיךָ" – שהברכה שרויה אצל לומדי התורה. אפשר גם לדייק – "אָבוֹא אֵלֶיךָ" – שהברכה אפילו תבוא בעצמה עד לפתח ביתו של האדם, אבל היכן מצאנו בפסוק זה רמז להשראת השכינה על האדם?
אולם, מי שזוכה ללמוד 'שנים מקרא', ומקפיד לקרוא מדי שבוע גם את התרגום של הפרשה, זוכה להבין פעמים רבות את נקודת המוצא של רבותינו, ולגלות מה היה המסלול בו הלכו חז"ל בדרכם ללימוד התורה ופסוקיה.
כה מבאר התרגום את הפסוק הנזכר: "בְּכָל אַתְרָא דִי אַשְׁרֵי יָת שְׁכִנְתִּי, לְתַמָן אֶשְׁלַח בִּרְכְּתִי לָךְ וֶאֱבָרֵכִנָךְ" – כלומר, מי שמגלה לנו בעצם שלימוד התורה ואזכרת שם ה', גורם להשראת השכינה, זהו למעשה התרגום. ומעתה עלינו ללמוד מחדש את דרשת חז"ל:
"בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי – בכל מקום שבו ילמדו תורה, ו"אשר יזכיר שמי על מצותי ודברי" (רש"י ברכות), בזה בעצם זוכים "דִי אַשְׁרֵי יָת שְׁכִנְתִּי" – שה' ישרה את שכינתו. זו לא הבטחה או שכר, אלא מציאות ברורה ופשוטה. בכל מקום שיש בו לימוד תורה – אפילו לימוד תורה של אדם אחד – יש השראת השכינה. ובנוסף ממשיך הפסוק ומעניק גם הבטחה ותמורה: "אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" – "לְתַמָן אֶשְׁלַח בִּרְכְּתִי לָךְ וֶאֱבָרֵכִנָךְ".
לפי דרשת רבותינו, כל מי שיושב ועוסק בתורה – שכינה עמו. נמצא כי כל לימוד תורה, כל קריאה בתורה, הם הזדמנות מיוחדת בה אנו יכולים לעורר מחדש את השראת השכינה שהיתה בהר סיני, ובכך לזכות לכל ברכותיה ורפואותיה של התורה.
מי שיושב ולומד תורה, זוכה בעצם לעורר מחדש את השראת השכינה המיוחדת שהיתה באותו מעמד נורא, עם קולות וברקים וקול השופר.
על ידי לימוד התורה, מביא האדם את השכינה הקדושה עד אליו. בנוסף גם זוכה שה' בא אליו ומברכו בברכות, ישועות ורפואות. "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם" – אל תיקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה (עירובין נד.) – "וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (משלי ד, כב).
וכדבר אשר הובטחנו במרה, מיד אחרי קריעת ים סוף (שמות טו, כו), "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹקֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו, כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ".
(הדרך)