"אם אני לא אדפיס את חידושיו בטוח אני שמתוך ענוותנותו לא ידפיס הוא בעצמו את חידושיו לעולם"

הרב יאיר ארלנגר

 

בחלוף מאה שנים מעת עלייתו בסערה השמימה של מאור ישראל וקדושו, הגאון רבי יצחק ירוחם דיסקין, מי שהאיר את שמי היהדות החרדית בירושלים עיר הקודש בתקופה סוערת ורבת תהפוכות, ניצבת דמותו המופלאה כמגדלור של תורה וקדושה לדורות הבאים.

רבי יצחק ירוחם היה בנו יחידו של הגאון רבי יהושע לייב דיסקין, "השרף מבריסק", נטל על שכמו את משא העדה החרדית בירושלים, ובמיוחד עמד בראש המוסדות הקדושים שייסד אביו – בית היתומים הגדול וישיבת "אהל משה".

כישרונותיו העצומים התגלו כבר בילדותו המוקדמת, בעודו ילד רך בן ארבע החל ללמוד עם אביו את פרק "שור שנגח את הפרה", ועם מלאות לו חמש שנים כבר ישב והגה בגמרא בכוחות עצמו. זקני ירושלים היו מספרים בהתפעלות את המעשה המופלא שהעיד הגאון רבי זלמן וובר, כי בהיותו ילד צעיר חפץ לקבל תעודה כדרך שאר הילדים בחיידר, ופנה לאביו בבקשה זו. השיב לו אביו הגדול כי אם יעמוד במבחן בשלוש סוגיות בש"ס יזכה לקבל את התעודה המיוחלת. והנה, כבר למחרת היום התייצב הילד המופלא מוכן ומזומן למבחן, ואביו, בראותו את בקיאותו העצומה, כתב עליו בהתפעלות "הוא בקי ברוב סוגיות הש"ס". אמנם, ברבות הימים, מתוך ענוות חן וחרדת קודש, נטל רבי יצחק ירוחם את התעודה וקרעה לגזרים מחשש גאווה,

תהילתו של רבי יצחק ירוחם יצאה לשם ולתפארת בקרב גדולי ישראל, ובמיוחד נקשרה נפשו בעבותות אהבה עם הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה"אור שמח". קשר מופלא זה בין שני ענקי הרוח הללו בא לידי ביטוי בדברי הערכה נדירים שהשמיע ה"אור שמח" באוזני מקורביו: "מעיד אני שיש לו אותו מוח גדול כאביו הגאון מבריסק".

הערכה עמוקה זו התבטאה גם בכך שכאשר עמד להוציא לאור את ספרו הגדול "אור שמח", המתין תקופה ארוכה בתקווה שיזכה לצרף לספרו קונטרס מחידושי תורתו של רבי יצחק ירוחם, באומרו בחכמה: "אם אני לא אדפיס את חידושיו בטוח אני שמתוך ענוותנותו לא ידפיס הוא בעצמו את חידושיו לעולם". אולם רבי יצחק ירוחם, בענוותנותו המופלגת, השיב את פני המבקש ריקם, בנמקו את סירובו בטעם מיוחד – שמא יתחרט לאחר זמן מהחידושים שכתב…

ידידות נפלאה זו באה לידי ביטוי גם בעת שהוכתר ה"אור שמח" ברבנות דווינסק, כאשר בראותו את התלהבות הציבור הרחב שבא לקבל את פניו, פנה למלוויו ואמר בענוות חן: "נס גדול הוא לי שרבי יצחק ירוחם מעיד עלי כי יודע אני ללמוד" ("אוצרות ירושלים", חלק י"ד, עמ' נ"א).

תקופה ארוכה של למעלה מחמישים שנה התבודד רבי יצחק ירוחם בד' אמות של תורה והגות, בהתמסרות מופלאה ללימוד התורה לשמה. גדולי הדור ביקשו להכתירו בכתר הרבנות בקהילות חשובות ומפוארות, ובפרט בקשוהו למלא את מקום אביו בעיר לאמז'א לאחר שעבר לכהן ברבנות בריסק. ברם, בגודל ענוותנותו ופרישותו דחה את כל ההצעות מכל וכל, רק בשנת תרנ"ח, עם הסתלקותו של אביו הגדול לשמי רום, כאשר נוכח לדעת את גודל הסכנה הרוחנית המרחפת על חומות ירושלים עיר הקודש, נענה לבסוף להפצרות המרובות של גדולי ירושלים. באותה שעה גמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל, ובשנת תרס"ח הגיע לירושלים, כשליבו מלא דאגה לגורל המוסדות הקדושים שהקים אביו ולעתידה הרוחני של היהדות החרדית בעיר הקודש.

מיד עם בואו לירושלים נמסרה לידיו הנהלת בית היתומים הגדול, כאשר ראשי המוסד מפרסמים הודעה חגיגית ומרגשת: "בהיות שהמפעל בית מחסה ליתומים הנוסד ע"י הגאון והצדיק רשכבה"ג מהרי"ל דיסקין נתפתח נתרחב ונתגדל עד מאוד והנהו צריך עתה להגדול מרבבה שיעמוד בראשו… הננו משתתפים בשמחה העצומה אשר הקיפה את כל השדרות העבריות בארצנו בהופעתו של הרב הגאון והחכם מורנו הרב רבי יצחק ירוחם דיסקין… ובחפץ לב נמרץ אנו מוסרים בידו את ההנהגה בראשות של המפעל לעשות בו בכל אשר פעל בו ועשה המנוח אביו הגאון המייסד זי"ע".

דאגתו המיוחדת של רבי יצחק ירוחם ליתומים ולבני עניים באה לידי ביטוי מופלא בימי מלחמת העולם הראשונה, תקופה קשה ומרה שבה שרר רעב כבד בירושלים. בחכמתו הרבה ובראייתו למרחוק, הכין את צידת הדרך למוסדות עוד בטרם פרוץ המלחמה. מסופר כי בחלום הלילה נגלה אליו אביו הקדוש וציווהו לרכוש כמות גדולה של חיטים בכל הכסף שעמד לרשותו. רבי יצחק ירוחם מילא אחר הוראת אביו, ובימי המלחמה הקשים כאשר הרעב היה בכל הארץ, שימשו החיטים הללו מקור חיים ליתומים ולבני העניים. אף הצבא התורכי נאלץ לרכוש חיטים מאוצר בית היתומים במחיר גבוה, וכך הוכנסו לקופת המוסד סכומים נכבדים שאפשרו את המשך פעילותו התקינה גם בימים הקשים ההם.

זהירותו המופלגת בכספי היתומים הייתה לשם דבר, והוא היה חוזר תדיר על דברי חז"ל "יתמי לאו בני מחילה נינהו" (גיטין נב.), ומתוך כך דקדק עם פקידי המוסד על כל פרוטה ופרוטה. אף שהיה משלם להם שכר גבוה ביחס לימים ההם, דרש מהם עבודה מסורה ודייקנות מרבית. מסופר כי פעם ניגש לאחד הפקידים שאיחר לעבודתו בערב סוכות, והקשה לו בדרך צחות: "מפני מה מתקשה הגמרא למצוא אופן היכי דמי סוכה גזולה, הרי אפשר באופן זה שפקיד מאחר עבודתו מפני העמדת הסוכה וחיפוש ארבעת המינים והרי הוא גוזל את המוסד"…

ביתו של רבי יצחק ירוחם בירושלים היה למגדלור של תורה והנהגה, תל תלפיות שאליו פנו כל בני הישיבות וחכמי העיר. המראה הנשגב של בקיאות כה עצומה וחריפות כה נפלאה המרוכזים באיש אחד, עורר השתאות בקרב כל רואיו. מידה מיוחדת הייתה בו, שכל מי שנתברר לו כתלמיד חכם אמיתי, היה מחבקו ומנשקו בחיבה יתירה ושמח בו כמוצא שלל רב. אהבתו לתורה ולומדיה חרגה מגדר הטבע, והיה זה מחזה יומיומי לראותו משתעשע בדברי תורה עם בחור צעיר, כשהוא מסביר לו פנים ומאיר עיניו בדברי נועם, מציע לפניו בהסברה נפלאה חידוש עמוק, חוזר ומשנן את הדברים עד שנחקקו במוחו של התלמיד הצעיר.

בימים ההם פעלה בירושלים חבורה מיוחדת בשם "בית ועד לחכמים", שנועדה לקדם את עלייתם בתורה של צעירי הלומדים מבני הישיבות. רבי יצחק ירוחם, שנתקבל כאחד מראשי הוועד, היה מרצה מפעם לפעם פלפולים ארוכים בחריפות ובקיאות מופלאה. כמו כן נהג בכל יום טוב להשמיע חילוקא דרבנן מופלא בפלפול עמוק כדרכו בקודש בפני לומדי וחריפי העיר, וחילוקו היה הדהד בירושלים ימים רבים, כאשר זה בונה וזה סותר, זה מקשה וזה מתרץ, והכל בדרך משא ומתן של תורה לשמה.

 

בשנת תרע"ח, כאשר התארגן בירושלים "ועד רבנים מאוחד לאשכנזים ולספרדים", נמסרה הנשיאות לידיו של רבי יצחק ירוחם. אולם תקופת כהונתו בוועד זה הייתה קצרה, שכן כאשר נוכח לדעת כי חלק מרבני הוועד נוטים לעבר המחנה הציוני, פרש מן הוועד בשקט ובצנעה.

דעתו בעניין זה הייתה תואמת לחלוטין את דעתו של רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד בכל הנוגע לדרכי המאבק בתנועה הציונית ובלאומיות החדשה. חששו העמוק היה מפני השתלטות הציונים על חיי הציבור ומוסדותיו בירושלים, ולאחר מכן מפני הקמת רבנות בעלת גוון רפורמי. דאגה זו מפני שיתוף הפעולה עם התנועה הציונית באה לידי ביטוי במכתב מסוף שנת תרע"ט, כאשר נתבקש על ידי ראשי "ועד העיר לקהילות האשכנזים" לעמוד בראשם. במכתב תשובתו הזהירם מפני הסכנה הטמונה בדבר, והביא כדוגמה את משרד הרבנות שהקימו הציונים, שם נאלצו הרבנים ללכת בתלם מדיניותם של ראשי התנועה הציונית. באותן שנים סוערות קיבל רבי יצחק ירוחם מעמד של בכורה בהכוונת דרכה של היהדות החרדית ובפתרון בעיותיה השונות, בהיותו משלב בין חכמתו וגאונותו העצומה לבין היותו זקן הרבנים בירושלים. כמעט כל ענייני המאבק כנגד הפורצים בחומת הדת החלו בביתו ועל שולחנו, וכל יהדות הגולה וגדוליה, שחרדו לקדושתה של ירושלים, היו פונים אליו לעצה ולתושייה…

מעניין לציין את עדותו המיוחדת של הגאון רבי בן ציון ידלר בזיכרונותיו, המשקפת את דאגתו העמוקה של רבי יצחק ירוחם לחינוך בנות ישראל על טהרת הקודש. וכך כתב בספרו 'בטוב ירושלים': "כאשר ראו גדולי ירושלים כי פרצת החינוך הולכת ומתרחבת, נועדו לטכס עצה ותבונה כדי לקדם את פני הרעה. בעידודם ובהסכמתם יסדתי את בית החינוך לבנות על דרך ישראל סבא, שנודע לימים כ'בן ציון יאדלער'ס חדר', בו למדו הבנות סדר התפילה, ספר תהלים, חשבון וכתיבה על טהרת הקודש, בשפת האידיש".

במיוחד מאלפת העובדה שרבי יצחק ירוחם תמך במוסד זה בנדיבות, ונתן תרומה ראשונה של חמש לירות ארץ ישראליות מקופת בית היתומים. כאשר נשאל על כך, שהרי "יתמי לאו בני עבידי מצווה נינהו", השיב בחכמה: "בכסף זה אני מכין ומזמין כלות יראות שמים ליתומים שלי, וזה צורך ממשי עבורם". והוסיף ואמר: "כך היה מנהגו של אבי זצ"ל, שהיה משלם מקופת בית היתומים לאנשים שיסובבו בעיר מבית לבית לבדוק את כשרות המזוזות, באומרו שהוצאה זו הכנסה קרי לה, דכתיב בה 'למען ירבו ימיכם', שהמזוזה מגינה על חיי האבות, ומתוך כך לא יתרבו היתומים ויתמעטו הוצאות המוסד" ('בטוב ירושלים', עמ' צ"ד).

יחסו המיוחד ליתומים היה לשם דבר בירושלים, ומסירותו אליהם חרגה מגדר הרגיל. בעת שנכנס לבניין החדש של בית היתומים, עמד בפתח ופרץ בבכי מר, כשהוא מביע את חששו העמוק: "סנדלר העוסק במלאכתו דורך על נעליים כל היום, כורך ספרים המתעסק בספרים דורך על שמות הקודש, ומי יודע אם אני שאתעסק כל היום ביתומים בבית זה, אם לא אדרוך חלילה על היתומים…" ושוב פרץ בבכי מר.

בשמחות הבר מצווה של היתומים היה יושב בראש השולחן כאב ממש, משתתף בקבלת פני האורחים ומאזין בקשב רב לדרשת הנער. הוא היה מבאר את דברי חז"ל (כתובות נ.) על הפסוק "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת" – זה המגדל יתום בתוך ביתו, באופן מיוחד: "מהי המעלה המיוחדת בגידול יתום דווקא בתוך הבית, וכי נער המתקבל במוסד מסודר ונאה, עם כל צרכיו, אין זה מספיק? אלא הכוונה היא למי שמנעים את חייו של היתום עד שמרגיש כאילו הוא נמצא בתוך ביתו שלו – עם אביו ואמו, אחיו ואחיותיו, על זה נאמר 'אשרי'".

הגאון רבי משה אויערבך מעיד בזיכרונותיו ('מהלברשטט עד פתח תקוה', עמ' 112) על מסירותו יוצאת הדופן של רבי יצחק ירוחם לבית היתומים, ובפרט על חכמתו המופלאה בניהול ענייני הכספים של המוסד. לקראת מלחמת העולם הראשונה, בתבונה רבה, העביר את כל כספי המוסד מהבנק הגרמני בירושלים לבנק דה-פרנס. כאשר פרצה המלחמה וביקש למשוך את הכספים, סירב מנהל הבנק בטענת "מורטוריום". המושל הטורקי בירושלים, שהיה איש משכיל והגון, זימן את מנהל הבנק ושאל אותו אם אכן קיבל כספים מרבי יצחק ירוחם. משהשיב בחיוב, נזף בו המושל באומרו שזוהי רשעות שאינה הולמת בנק מכובד, ואיים עליו שיפטרו וימנה מנהל הגון מטעם הממשלה. מנהל הבנק נאלץ להעביר את כל הסכום – כעשרת אלפים פראנק זהב – לבית החולים "שערי צדק", שם עמדה כספת ברזל בטוחה. בזכות פעולה זו ניצלו היתומים מרעב בימי המלחמה הקשים.

 

תקופה מיוחדת בחייו של רבי יצחק ירוחם הייתה בעת המפגש ההיסטורי הראשון בין היהדות החרדית לבין ד"ר חיים וייצמן, ראש התנועה הציונית, שהתקיים בביתו בשנת תרע"ב. באותה שנה, כאשר נוסדה אגודת ישראל בירושלים, הוכתר רבי יצחק ירוחם כנשיאה, בשנת תרע"ח, כאשר נוכחו ראשי הקהל בירושלים כי העיר זקוקה לדמות סמכותית שתעמוד בפרץ, התקיימה אסיפה רבתי בהשתתפות כל ראשי המוסדות והכוללים, בה הוחלט להכתיר את רבי יצחק ירוחם ברבנות ירושלים. ברם, משנודע לו הדבר, שלח במפגיע לעצור את איסוף החתימות על כתב הרבנות, שכבר היה חתום על ידי כמעט כל גדולי ירושלים. למרות זאת, נבחר ונתמנה לנשיא העדה החרדית, תפקיד בו כיהן עד יומו האחרון.

 

יחסו המיוחד להגאון רבי יוסף חיים זוננפלד היה לשם דבר בירושלים. הוא הפציר בו לקבל עליו את משרת הרבנות, ולמרות שהגרי"ח התרחק כל ימיו מן הרבנות, לא יכול היה לסרב לבקשתו הנמרצת. הגאון רבי יוסף חיים היה מכנה את רבי יצחק ירוחם בתואר "הרבי" ונמנע מלהזכיר את שמו הפרטי, והיה חרד למוצא פיו וכיבדו במידה שאין למעלה הימנה. כבוד זה לא התבטא רק בענייני ציבור, אלא גם בחיי היום יום היה תדיר מחפש דרכים לשמש את גאון ירושלים. זקני העיר סיפרו בהתפעלות כיצד ראו את הגרי"ח זוננפלד משתרך בענווה אחרי רבי יצחק ירוחם ומנקה את שולי גלימתו שנתלכלכה בבוץ. יראת כבוד זו התבטאה גם בכך שלמרות שהיה רגיל לעשן מקטרת, נמנע מלעשן בבית רבי יצחק ירוחם אפילו כשהיה שוהה שם שעות ארוכות, מחשש שמא יש בכך משום קלות ראש.

נימה מיוחדת של קדושה וטהרה אפפה את ביתו של רבי יצחק ירוחם בשנותיו האחרונות. הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד נהג שלא לעשות דבר בענייני הציבור מבלי להיוועץ תחילה ברבי יצחק ירוחם. מסופר כי בימי המלחמה הקשים, כאשר שרר רעב כבד בירושלים, היה רבי יצחק ירוחם דואג לכל נצרך, וביתו היה פתוח לרווחה. זקני ירושלים העידו כי בכל פעם שהגיע אליו יהודי במצוקה, היה מתעניין בפרטי מצבו ודואג לו לכל מחסורו, תוך שהוא מקפיד שלא לפגוע בכבודו. היה אומר: "כאשר בא עני לבקש עזרה, הרי זה סימן שהקב"ה רוצה לזכות אותנו במצוות הצדקה, ועלינו להודות לו על כך".

הגאון רבי זלמן וובר, שלימים כיהן כראש ישיבת פרשבורג, סיפר כי בעת שלמד אצלו בישיבת "אהל משה", היה רבי יצחק ירוחם מקפיד לבחון כל תלמיד חדש בעצמו, ולא הסתפק בבחינה שטחית אלא היה יורד לעומקה של סוגיה. פעם אמר לתלמידיו: "לימוד התורה צריך להיות בבחינת 'והגית בו יומם ולילה', לא רק בשעות הלימוד בישיבה, אלא גם בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". היה מרגלא בפומיה לומר: "כאשר אדם לומד תורה בעיון ובהתמדה, הרי הוא מתעלה מעל הזמן והמקום, ונעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית".

 

בשנותיו האחרונות התגברה דאגתו לעתיד היהדות החרדית בירושלים. בישיבות הרבות שקיים עם ראשי הקהילה והמוסדות, היה חוזר ומדגיש את הצורך לשמור על חומות היהדות מכל משמר. הגאון רבי משה בלוי העיד כי בעת שכיהן כמזכיר בבית היתומים, היה רבי יצחק ירוחם מקפיד על כל פרט ופרט בניהול המוסד, ובמיוחד על החינוך הרוחני של היתומים. היה אומר: "חינוך הילדים הוא כמו נטיעת עץ – צריך להשקות ולטפח בסבלנות ובמסירות, ורק כך יצמח העץ ישר וחזק".

 

עד יומו האחרון לא פסק מלדאוג לצורכי הציבור ולחיזוק המוסדות. ביום כ"ט בשבט ער"ח אדר תרפ"ה השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה, כשסביב מיטתו נאספו רבים מיקירי ירושלים. הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד הספידו בבכי מר ואמר: "עמוד התורה והיראה, אשר האיר את ירושלים בתורתו ובקדושתו, עלה בסערה השמימה". אחרי הסתלקותו נמצאו בין כתביו חידושי תורה רבים, אך בהתאם לצוואתו לא נדפסו רובם. רק מעט מחידושיו נדפסו בספר "תורת האוהל" יחד עם תורת אביו הגדול. מנוחתו כבוד במרומי הר הזיתים, סמוך לציון אביו הקדוש, ועד היום פוקדים יהודים רבים את קברו ומעתירים בתפילה לישועה.